הצבעה אסטרטגית למרצ?

כדי להבין את הרעיון של הצבעה אסטרטגית למרצ (או לכל מפלגה אחרת), צריך להבין שהמצביעים שלה מתחלקים לשתי קבוצות: מצביעים 'אידיאולוגים', שיצביעו עבורה ללא קשר למה אחרים יעשו, ומצביעים 'אסטרטגים' שיצביעו לה בתלות במה שאחרים יעשו.

שאלה ראשונה היא כמה מצביעים 'אידיאולוגים' יש למרצ. אם יש יותר מאחוז החסימה (3.25%) אז אין בעיה, כי מרצ תעבור את אחוז החסימה וכל אחד יכול להצביע לפי מיטב הבנתו ותפיסותיו האידיאולוגיות. אם יש פחות מאחוז החסימה עולה השאלה איך מתנהגים המצביעים האסטרטגים. באופן כללי, אפשר לחשוב על ההצבעה שלהם כאילו כל אחד מהם שואל את עצמו מה היה עושה אילו %X היו מצביעים למרצ. כך, למשל, אני יכול לומר שאם יצביעו 3% למרץ אני אצביע להם, אם יצביעו 3.5% אני אצביע להם, אבל אם יצביעו להם 4% אז אני לא אצביע להם.

הגרף הזה (מבוסס על Thomas Schelling – Micromotives and Macrobehavior) מתאר את התנהגות המצביעים. על ציר הX – האחוז הצפוי שיצביעו למרצ. על ציר הY – האחוז האמיתי שיצביעו, בהינתן מה שצפוי. נקודה 1 היא נקודת שיווי משקל שבה רק המצביעים האידיאולוגים מצביעים למרצ. ככל שהאחוז הצפוי עולה מעל לנקודה הזו כך יש יותר מצביעים אסטרטגים שמצטרפים ורוצים להצביע למרצ. נקודה 2 היא נקודת שיווי משקל 'לא יציב' שבה אחוז המצביעים למרצ שווה לאחוז הצפוי. זו נקודה לא יציבה כי אם האחוז הצפוי נמוך במעט, אז הרבה מצביעים אסטרטגים 'יברחו' ונחזור לנקודה 1. לעומת זאת, אם האחוז הצפוי גבוה במעט, אז הרבה מצביעים אסטרטגים 'יצטרפו' ונגיע לנקודת שיווי משקל 3. לסיכום חלק זה – יש שני שיוויי משקל יציבים – 1 או 3.

עכשיו הבעיה: אם שיווי המשקל יהיה 1 אז כל מי שיצביע למרצ פשוט זורק את הקול שלו. אם שיווי המשקל יהיה 3 אז כל מי שיצביע למרצ באופן אסטרטגי, הצליח להציל אותה. הבחירה בין שיוויי המשקל תלויה בציפיות שלנו ביחס למה שאחרים יעשו. לכן חשוב למרצ לשכנע אתכם שיש לה מספיק מצביעים אידיאולוגים כך שנק' 1 לא מאד רחוקה מאחוז החסימה, ושיש מצביעים אסטרטגיים רבים שיצביעו למרצ. בעצם מרצ אומרת – בואו ננסה להגיע לנקודה 3 שהיא שיווי משקל יציב מעל אחוז החסימה.

בהצלחה!

מס קורונה

לפני כמה ימים פרסמה קבוצת משפטנים מהאוניברסיטה העברית נייר עמדה התומך בהבחנה בין מחוסנים ומחלימים לבין לא מחוסנים במסגרת פתיחה מחודשת של המשק ושל מקומות ציבוריים לפעילות. הטענה היא שהתניות על בסיס התחסנות הן חוקיות משום שההחלטה לא להתחסן גוררת עלויות חברתיות משמעותיות. מי שאינו מתחסן פוגע באחרים (בעיקר לא מחוסנים אולם גם מחוסנים), פוגע במערכת הבריאות משום שהוא מטיל עליה עומס, ופוגע ביכולת לשקם את הכלכלה ולחזור לחיי שיגרה. לפיכך, כל עוד לא פוגעים בפעילות חיונית של מי שלא התחסן (למשל – יכולתו לרכוש מזון) או שיש חלופה מספקת לפעילות החיונית שהוגבלה (למשל – עבודה מהבית), הדבר אפשרי מבחינה חוקית וראוי מבחינה מוסרית.

במאמר קודם שלי יחד עם אייל קלמנט ואלון הראל, אשר התייחס למצב שקדם לחיסונים, העלינו טיעונים דומים לתמיכה במתן דרכון ירוק לאנשים שחלו במחלה. הניתוח שערכנו באותו מאמר התייחס למתן האפשרות לאנשים להידבק באופן וולונטרי אך מפוקח במחלה, כדי לאפשר להם לחזור למעגל החיים החברתיים והכלכליים. המאמר תמך במתן אפשרות כזו, שהתבססה, בין היתר, על הבחנה בין מי שחלה ולכן הפך למחוסן לבין מי שטרם חלה, על יסוד דרכון ירוק, הדומה לזה שניתן היום למחוסנים.

כפי שהסברנו במאמר, מי שאינו מחוסן מייצר שני סוגי עלויות: אישיות וציבוריות. העלות האישית נובעת מהסיכון שהוא נוטל על עצמו להידבק במחלת הקורונה. אילו זו היתה העלות היחידה, ניתן היה לאפשר לכל אחד להחליט האם הוא מעוניין להתחסן או לא, אלא אם היו טעמים פטרנליסטיים להתערב בהחלטה הזו. אולם, מי שאינו מחוסן גורר גם עלויות לאחרים, העלולים להידבק במחלה (גם אם התחסנו, אם כי בסיכוי נמוך מאד). בנוסף, ישנן עלויות הנגרמות מאשפוזו של אדם שחלה שהוא אינו נושא בהן (בוודאי כך כאשר הוא נהנה מטיפול חינם, במערכת הבריאות בישראל). מאחר שמי שאינו מתחסן אינו נושא בעלויות הציבוריות שהוא גורם, ההחלטה האם להתחסן או לא אינה החלטה 'אופטימלית' – גם אם הנזק הצפוי לאדם מהחיסון (ובנזק זה ניתן לכלול כל העדפה אישית, אמונה, או חשש סובייקטיבי שלו) נמוך מהנזק הכולל שהוא גורם לעצמו ולאחרים, הוא עשוי שלא להתחסן. לשם הדוגמה, אם הנזק מהחיסון, בעיני מישהו, הוא 20, והנזק הצפוי לו אם לא יתחסן הוא 10, הוא יעדיף לא להתחסן. אולם, אם הנזק הציבורי שהוא גורם הוא 15, אז הנזק הכולל שנגרם כאשר הוא לא מתחסן הוא 25 (10 + 15) ואילו הנזק שנגרם אם יתחסן הוא 20. הדברים מובנים אף יותר אם הנזק הציבורי לבדו גדול מהנזק מהחיסון בעיני אותו אדם – למשל כאשר הנזק הציבורי הוא 25. במקרה כזה, הנזק הציבורי לבדו מצדיק, בראייה חברתית, שאותו אדם יתחסן.

הדרך להביא אנשים לקבל החלטות אופטימליות היא לגרום להם 'להפנים' את העלויות שהם גורמים. הדרך הפשוטה ביותר לכך היא לחייב אותם לפצות את כל מי שנפגע כתוצאה מהתנהגותם. במקרה של מי שלא התחסן וחלה בקורונה – עליו לפצות כל מי שהדביק, בגין כל נזק שנגרם לו (אובדן ימי עבודה, חוסר נוחות, כאב, סבל ואף מוות), וכן לשאת בעלות הטיפול שלו עצמו. הבעיה היא שקשה מאד לאתר את כל מי שנדבק מחולה מסויים, ולעתים ההדבקה יכולה להיגרם ממספר חולים שעמם היה האדם במגע. לכן, הטלת אחריות לפיצוי – בדרך הרגילה שבה הדבר נעשה במשפט, בדיני הנזיקין – היא בלתי אפשרית.

אולם יש דרך אחרת לגרום למי שאינו מתחסן 'להפנים' את העלויות שהוא גורם, והיא הטלת מס בגובה העלויות 'הצפויות' של התנהגותו. מס כזה קרוי מס פיגוביאני. לכאורה, עבור כל יום שבו אדם אינו מחוסן אולם הוא מסתובב ובא במגע עם אנשים, עליו לשלם 'מס קורונה', השווה לעלויות הצפויות שהוא עלול לגרום – דהיינו – לנזקים שיגרום מוכפלים בסיכוי שאכן יגרום להם. הבעיה במס כזה היא שהוא אינו תלוי בהתנהגותו של מי שלא התחסן. המס הוא זהה בין אם אותו אדם נשאר בבית (ולכן אינו מסכן אחרים) ובין אם הוא בוחר להסתובב במקומות צפופים (ולכן יוצר סיכון גבוה). מס כזה, אינו מכוון באופן אופטימלי את התנהגותו של מי שבחר לא להתחסן, מעבר לבחירתו זו.

לכן, דרך טובה יותר להטלת 'מס הקורונה' היא להטילו על פעילויות ספצפיות: אדם שאינו מחוסן ומבקש להיכנס לבית קולנוע ישלם את הנזק הצפוי מכך; אשה המבקשת להשתתף באימון בחדר כושר למרות שאינה מחוסנת תשלם את הנזקים הצפויים מהשתתפותה. כך, כל אחד יוכל לבחור בפעילות שהוא מעוניין להשתתף בה, בהתאם למחיר שישלם – אשר ישקף את הנזקים שהוא גורם לאחרים. למעשה, ניתן לשכלל את המס ולקבוע אותו, בדומה לאגרה המוטלת על הנסיעה בדרכים מהירות, כפונקציה של מספר הלא מתחסנים באולם הקולנוע או חדר הכושר. ככל שיש יותר אנשים שלא התחסנו, כך המחיר שכל אחד מהם ישלם (עקב הסיכוי הגדול יותר לפגיעה באחרים, שאינם מחוסנים), יהיה גבוה יותר. התוצאה מדרך זו היא לא רק שהמס יהיה מדויק יותר, אלא גם שהמחיר לקבוצות אוכלוסיה שהנורמות הנוהגות בהן הן נגד חיסונים יהיה גבוה יותר מאשר באוכלוסיות שבהן הנורמה הנוהגת היא להתחסן. בכך יש פוטנציאל למתן 'דחיפה קלה' (Nudge) של אוכלוסיות המתנגדות לחיסונים, להתחסן. כמו כן, התוצאה תהיה גם פיזור של הלא מתחסנים בין בתי קולנוע או חדרי כושר רבים, באופן שמקטין את הנזקים הצפויים מהם.

'מיסי קורונה' טרם עלו לדיון, וכנראה גם לא יעלו משום שיישומם קשה מבחינה פוליטית ואולי אף מעשית. אולם, הם מהווים תרגיל מחשבתי מעניין, כאשר שוקלים הגבלות על מי שאינו מתחסן, כאלו שנשקלות כיום על ידי הממשלה.

על שיתוף הדרגתי בנכסי בני זוג

הארץ רעשה בעקבות פסק דינו של שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, בבג"צ 4602/13 פלונית נ' בית הדין האזורי בחיפה. נכתב שהשופט שטיין "נכנע לפסק דין שוביניסטי שמחזיר אותנו שנים אחורה", כי בית המשפט העליון היה חייב להתערב בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ומשלא עשה כן כשל בתפקידו "הכשל של מערכת הצדק כאן הוא בוטה, מהדהד ומפחיד. בג"ץ נרדם בשמירה על זכויות האישה", וכי פסק דינו "משקף מעין אנרכיזם משפטי המציב את העליון על המסלול לקראת הפיכתו ל"בית שופטים"". 

השאלה שבגינה הוגשה העתירה לבג"ץ נגעה לשאלת השיתוף הספציפי בבית המגורים, שנבנה על מגרש שהיה בבעלות הבעל מכוח ירושה, ושאותו הביא לנישואים. בית המגורים נבנה בעיסקת קומבינציה עם קבלן שקיבל תמורת הבנייה 3/4 מהמגרש, כל זאת מספר שנים לאחר שבני הזוג התחתנו. בני הזוג היו נשואים במשך 32 שנים והתגוררו יחד כ20 שנים בבית המגורים עד לקרע ביניהם בשנת 2013.

בית הדין הרבני האיזורי פסק כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים, בהסתמך על דברים שאמר הבעל בעתירה קודמת בבית המשפט העליון; על שיפוץ שערכו בני הזוג בבית; על כך שהבית נבנה לאחר שבני הזוג כבר היו נשואים; ועל אווירת השיתוף ששררה בבית עד למועד הקרע בין בני הזוג.

בית הדין הרבני הגדול הפך את פסק דינו של בית הדין האיזורי. לעמדתו, האינדיקציות להוכחת שיתוף ספציפי לא היו משמעותיות דיין, ולכן האשה לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי לסתור את החזקה הקיימת בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר קובע כי עם פקיעת הנישואין זכאים בני הזוג למחצית שווים של כלל נכסיהם, למעט "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין". בית הדין הרבני הגדול הוסיף גם שהאשה בגדה בבעלה וכי חויבה בגט לאחר שהוטלו עליה צווי הגבלה וכי לכך יש חשיבות לצורך מסקנה על כוונת השיתוף.

בית המשפט העליון, בדעת רוב של השופטים שטיין ומינץ, וכנגד דעתו החולקת של השופט עמית, דחה את עתירתה של האשה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. השופט עמית, בדעת מיעוט, קבע כי יש להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, משום שלגישתו "קריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של העותרת, הוא שהיטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו." השופט מינץ, בדעת הרוב, קבע כי בית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו, שכן דעת הרוב הגיעו למסקנה שלא התקיימה כוונת שיתוף של הבעל בבית המגורים, במנותק מהבגידה. לפיכך, לא התקיימה עילה להתערבות של בג"ץ בפסק הדין. השופט שטיין הצטרף למסקנתו של השופט מינץ, אולם הוסיף וקבע כי שקילתה של בגידת האשה בבעלה כחלק ממכלול העובדות הרלוונטיות לענין שותפות בבית המגורים איננה בגדר טעות גלויה ומוכחת על הפסק, ובוודאי שאינה מהווה חריגה מסמכות. לגישתו "בהעדרו של הסכם מפורש, השאלה האם נתקיים שיתוף בנכס במקרה דנן או במקרה אחר, היא שאלה עובדתית…ואפשר שנראה בה שאלה מעורבת של דין ושל עובדה." לפיכך, קביעה של בית הדין הרבני בענין זה היא קביעה עובדתית, שבג"ץ אינו צריך להתערב בה.

***

המסקנה שקיום יחסים מחוץ לנישואין בסמוך לפירוקם מעיד על העדר כוונת שיתוף בין בני הזוג לאחר נישואין כה ארוכים, שלכל אורכם חיו בני הזוג בשיתוף מלא, ואשר גרו בבית המשותף לאורך כעשרים שנים, היא בעייתית. היא מניחה שההסכם בין בני הזוג היה לשיתוף בבית המגורים, בכפוף לכך שהאשה לא 'תבגוד' בבעלה עד לפירוק הנישואין, ללא תלות במשך הנישואין עד אותו מועד. למרות שהסכם כזה אפשרי, תנאיו מחמירים מאד עם האשה, ומייצגים כוח מיקוח משמעותי של הגבר, שאותו ניצל לכאורה במועד ההסכמה. יתרה מכך, מאחר שההסכם לא היה מפורש, לא ברור שהאשה היתה מודעת לו במועד שבו החליטה לפרק את הנישואין ולקיים יחסים מחוץ להם. מנגד, גם הקונסטרוקציה (פרי פסיקה קודמת של בית המשפט העליון) היוצרת הסכמה לשיתוף ספציפי מכוח חיים משותפים של בני הזוג, ובניגוד לכאורה ללשונו של חוק יחסי ממון, אינה חפה מתהיות, אם מתייחסים אליה מנקודת מבט הסכמית גרידא. במקרים רבים נכס שמביא בן זוג אל הנישואים הוא נכס שקיבל מהוריו, אשר צברו אותו בהשקעה ומאמצים רבים, ואשר לא היו רוצים שמחציתו של הנכס תישלל מילדם לאחר שיפרד מבן הזוג, בוודאי אם משך הנישואין אינו ארוך. על ניתוח ההתפתחות בפסיקה ביחס לשיתוף ספציפי כדאי לקרוא את ספרו המצוין של שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי.

אולם, הן ההכרה בשיתוף ספציפי, והן ההתעלמות ממנו, מניחים משטר בינארי המאפשר רק אחת משתי תוצאות – בעלות מלאה לבעלים המקורי, או בעלות משותפת בחלקים שווים לבני הזוג. משום מה, האפשרות לפיה חלקו של בן הזוג שאינו הבעלים המקורי בנכס יגדל עם התמשכות הנישואין, לא נדונה. האם שיתוף הדרגתי כזה עשוי להיות עדיף על פני האלטרנטיביות של בעלות מקורית או שיתוף מלא?

לשיתוף הדרגתי יש יתרונות בהשוואה למשטר בינארי: 

ראשית, מאחר שאין נקודה בזמן שבה כוונת השיתוף המלא מתממשת והנכס שהיה בבעלות בן הזוג שהביא אותו לנישואין הופך במחי יד לנכס משותף, הגדלה הדרגתית באחוזי הבעלות של בן הזוג האחר משקפת טוב יותר את המציאות. במקרים רבים, הגדלת אחוזי השיתוף באופן הדרגתי עשויה גם לממש באופן נאמן יותר את כוונת בני הזוג (והוריהם) .

שנית, כלל שיתוף מדורג מפחית את השונות בתוצאות האפשריות במחלוקת הבעלות בין בני הזוג כאשר הם עומדים בפני פירוק הנישואין. הפערים בין בני הזוג במשא ומתן בשלב הזה עשויים להיות קטנים יותר, ולכן הסיכוי לפשרה יגדל.

שלישית, כלל שיתוף מדורג היה מפחית מעוצמתו של האשם ביחסים הקנייניים בין בני הזוג. 'בגידתו' של בן זוג לקראת תום מערכת היחסים הזוגית, היתה יכולה להפסיק את הגדלת אחוזי השיתוף שרכש במשך חיי הנישואין בנכס. במקרה הקיצוני, אשם כזה היה יכול לגרור הפחתה מסויימת באחוז הבעלות של בן הזוג ה'בוגד'. אולם לפי כל גישה, השלכותיו של האשם היו נבחנות על רקע משך הנישואין ואופי יחסי השיתוף בין בני הזוג, והיו נמדדות בהתאם. התוצאה של 'הכל או לא כלום' היתה נמנעת, גם לגישת מי שהאשם לדידם רלוונטי ליחסי השיתוף בין בני הזוג. 

לבסוף, ההתניה על ברירת המחדל הופכת פשוטה יותר כאשר יש תפריט המאפשר חלופות רבות שניתן להסכים עליהן. יש לזכור שעל פי חוק יחסי ממון בני הזוג יכולים לכרות ביניהם הסכם ממון ולחלק את נכסיהם כרצונם. האפשרות לכרות הסכם כזה היתה יכולה להפחית ממשמעותה של ברירת המחדל שקובעים החוק והפסיקה, שכן בני הזוג היו יכולים תמיד להתנות על ברירת המחדל ולשנותה. אולם, בני זוג רבים נמנעים מלחתום על הסכם ממון במועד הנישואין או לאחריו, בעיקר כאשר מדובר בנישואין ראשונים. הצעה להסכם כזה על ידי בן זוג אחד עלולה להתפרש על ידי בן הזוג האחר כסימן להעדר אהבה ואמון. כתוצאה מכך, ברירת המחדל היא 'דביקה' והיא זו שחלה במקרים רבים. אולם זו אינה הסיבה היחידה לכך שהסכם כזה אינו נכרת. סיבה נוספת היא שהסכמה לגבי נכסים שבן זוג מביא עימו לנישואין היא מסובכת, משום שעליה להגדיר פרטים רבים שרק בהתקיימם תהפוך הבעלות בנכס למשותפת. לעומת זאת, הסכמה שמשנה רק את קצב הגדלת אחוזי השיתוף, שמתנה אותו ב'נקודות מעבר', או שמוסיפה או מחסירה תנאים ביחס לצמיחת השיתוף, עשויה לאפשר מסגרת נוחה ואפשרית יותר עבור בני זוג, בהינתן ברירת מחדל של שיתוף הדרגתי.

 ***

השיקולים הללו מצדיקים שקילה של האפשרות לשיתוף הדרגתי על ידי בתי המשפט. אולם יתכן שגם בהעדרה של התייחסות של בתי המשפט לאפשרות זו, בני זוג יכולים להשתמש בה כדי להתאים את יחסיהם הקנייניים למציאות שתתקיים ביניהם במהלך נישואיהם. הסכם ממון שיאפשר זאת יהיה לא רק שוויוני, אלא גם יעיל, מנקודת מבטם של בני זוג רבים והוריהם. ואכן, חיפוש אחר המושג "הסכם ממון מדורג" מעלה שהסכם כזה מוצע על ידי עורכי דין ללקוחותיהם. השוק, כך נראה, הבין מזמן את יתרונותיו של השיתוף ההדרגתי.

אגרות בית משפט בתובענות ייצוגיות

עמדת הקליניקה (נכתבה על ידי מנהלת הקליניקה, עו"ד הדס תמיר, ועל ידי) ביחס לטיוטת התיקון לתקנות האגרות, מצורפת לפוסט. העמדה נשלחה לשרת המשפטים ולגורמים הרלוונטיים במשרד המשפטים.

נייר עמדה – אגרות בתובענות ייצוגיות

איך שברתי שתיקה בספטמבר 90

בסידור של המחסן, ונבירה במזכרות ישנות, מצאתי את העיתון הזה –  פוליטיקה ספטמבר 90. מסתבר ששברתי בו שתיקה, לפני שידעתי שיש דבר כזה.

מחירה היקר של רפורמה בתקנות סדר הדין אזרחי

גירסה מקוצרת של פוסט זה (שלא היטיבה עימו) פורסמה בגליון 'שנת המשפט' שהוציא עיתון הארץ בשיתוף הפקולטה למשפטים בחיפה. להלן הגירסה המלאה.

 

ההליך האזרחי בישראל עומד בפני רפורמה חסרת תקדים. תקנות סדר דין חדשות עומדות להחליף את התקנות הקיימות. אם שרת המשפטים איילת שקד תאמץ את התקנות המוצעות, יהיה זה המהלך המשמעותי ביותר שתעשה בתקופת כהונתה – מהלך שהשפעותיו יהיו מרחיקות לכת בהרבה מאשר מינוי זה או אחר בבית המשפט העליון. למרבה הצער, המחיר שהציבור ישלם על מהלך זה עלול להיות כבד.

הרפורמה מבוססת על ארבעה עיקרים, המשקפים הנחות יסוד לגבי המצב הנוהג כיום:

ראשית, מספר התקנות יצומצם ויעמוד על פחות מ200. יחד עם הצמצום במספר התקנות, יבוטלו הליכים קיימים כגון סדר דין מקוצר, המרצת פתיחה, טען ביניים, שאלונים, וערעור שכנגד. הצמצום במספר התקנות וההליכים משקף תפיסה שלפיה מספר הכללים וההסדרים הקיים הוא גדול מדי ולפיכך הוא מקשה על ההתמצאות והבחירה ביניהם, ומכביד על יישומם.

שנית, לפני פתיחתו של כל הליך יחויבו הצדדים לנהל הליכים מקדמיים, מחוץ לבית המשפט, שבהם יחליפו טענות ומסמכים, ויידרשו לשקול אפשרויות לפתרון הסכסוך טרם הגשת תביעה. חובת ניהול הליכים מקדמיים מניחה שכיום צדדים לסכסוך ממהרים לתבוע, מאבדים הזדמנויות לפשרה מוקדמת, ומביאים בפני בית המשפט הליך שאינו 'בשל' לדיון.

שלישית, ההליך שינוהל יהיה הליך 'דחוס' – כתבי הטענות יוגבלו למספר עמודים מצומצם; חוות דעת מומחים, תצהירי גילוי ותצהירים לתמיכה בטענות עובדתיות יוגשו כבר בשלב החלפת כתבי הטענות; הבקשות יוגשו כולן לפני קדם המשפט הראשון; העדויות ינתנו כולן בעל פה וכך גם סיכומי הטענות; שמיעת הראיות תיעשה ברצף; ופסק דינו של בית המשפט יכלול נימוקים תמציתיים בלבד. 'דחיסת' ההליך מניחה שמרחב הפעולה הקיים כיום לצדדים מביא אותם לניצול יתר של האפשרויות הדיוניות העומדות להם, ולבזבוז זמנו של בית המשפט.

לבסוף, סמכויותיו של בית המשפט בניהול ההליך יורחבו, בציפייה שינקוט גישה אקטיבית ותוך נסיגה מהגישה האדברסרית הקלאסית שבה תפקידו של השופט הוא פאסיבי יותר. ההנחה היא שבזבוז המשאבים על ידי הצדדים והתנהגותם האדברסרית היתרה נובעים מהעדר יד מכוונת בניהול ההליך.

אם הנחות היסוד שעליהן מושתת הרפורמה המוצעת, נכונות, ואם התקנות החדשות אכן יתנו להן מענה, אזי הרפורמה ראויה ונדרשת. אולם מה אם לא?

מה אם הפחתת מספר התקנות וההליכים תביא לכך שנושאים וסוגי סכסוכים שהיו מוסדרים בעבר בהליך מתאים ויעיל (דוגמת המרצת הפתיחה) יצטרכו כעת לקבל מענה בהסדרים שאינם מתאימים, תוך אילתורים שיצטרכו עורכי הדין והשופטים לאלתר כדי להתאים את הסכסוך למיטת הסדום של ההליך?

מה אם רוב הסכסוכים דווקא נפתרים מחוץ לכתלי בית המשפט, בהתבסס על עקרונות ושיקולים שאינם נוגעים לחוק ולמשפט (כגון התחשבות הדדית, שיקולי מוניטין בשוק, או נורמות חברתיות)? מה אם ה'משפטיזציה' של כל הסכסוכים הללו, תיעולם למתכונת אחידה, והעלויות הרבות שהצדדים יצטרכו לשאת בהן עוד לפני שהגיעו לפתח בית המשפט יביאו אותם לבחור אחד משנים – לוותר על טענותיהם שעשויות להיות מוצדקות, או לנהל הליך משפטי עד תומו, לאחר שרוב העלויות בניהול ההליך כבר הוצאו מראש ממילא?

מה אם מרחב הפעולה הקיים לצדדים בהליך כיום מותיר להם מקום להתאמת ההליך לצרכיהם, מאפשר גילוי מידע והחלפתו, ונותן זמן לבחינתן של אפשרויות לפשרה? מה אם דחיסת ההליך תביא לפחות פשרות, ליותר הליכים שינוהלו עד סופם תוך בזבוז זמן ומשאבים של הצדדים ושל בית המשפט, ולתוצאות שיהיו פחות צודקות ונכונות?

מה אם הרחבת תפקידו הניהולי של בית המשפט תביא להשקעת זמן מיותרת בנושאים שהיו מוסדרים בין הצדדים ממילא, או שניתן היה להסדירם באמצעות מתן תמריצים ראויים לצדדים, לרבות פסיקת הוצאות? ומה, רחמנא ליצלן, אם השופטים אינם מוכשרים לנהל (הרי לא נבחרו לתפקידם על סמך כישוריהם הניהוליים)?

השאלות הללו כולן אינן שאלות בעלמא. יסודן במסקנות וממצאים מרפורמות דומות שנוסו ונכשלו בעולם. אלה בדיוק אותן רפורמות שעליהן מבוססות התקנות החדשות. החלפת התקנות ללא בחינה מוקדמת של כל אחת מהשאלות הללו, עלולה להביא לכשלון חרוץ, שהמחיר החברתי והכלכלי שלו עצומים.

 

ייעול ההליכים בבתי המשפט – פסיקת הוצאות בהליכי ביניים ולא אגרות

בהצעת התקציב לשנת 2015-2016 (ע'95-95) מוצע להטיל אגרות בית משפט על הליכי ביניים, בסכום קבוע של 60 ש"ח בבית משפט השלום ו100 ש"ח בבית המשפט המחוזי. בהצעת התקציב נכתב כי המצב כיום, שבו משולמת אגרה עבור פתיחת תיק בלבד, מייצר הטיה לטובת צדדים בעלי אמצעים כלכלים ולרעת צדדים פרטים ומעוטי אמצעים. כמו כן נכתב כי מאז 2011, שאז החליטה וועדת חוקה חוק ומשפט שלא לקבל המלצה קודמת של הממשלה להטיל אגרות על הליכי ביניים, עלה מספר הבקשות המוגשות לבתי המשפט, וכי לפיכך אי הטלת האגרות הובילה להחמרה בהיקף הבקשות המוגשות. לבסוף, נכתב כי השינוי המוצע יביא "להפחתה בכמות בקשות הביניים המוגשות כיום אשר מהוות גורם משמעותי ביותר בהתארכות חיי תיק ממוצע בבתי המשפט. כך למשל, בתיק אזרחי ממוצע בו מתקיימים דיונים, בקשות לדחיות בלבד מהוות 25% מאורך חיי תיק; בתיקים בהם לא מתקיים דיון, מספר זה מגיע אף ל 50%. כלומר, הנגישות לבתי המשפט תגבר ותתאפשר הכרעה מהירה יותר."

ההצעה היא מוטעית ומטעה, והיא מבלבלת בין מספר מטרות. המטרה האחת היא הפחתת בקשות להארכת דיון. בקשות אלה מוגשות ב75% מהתיקים בהסכמת הצדדים, הן מטילות עומס על בתי המשפט שנדרשים להחליט בהן, ומאריכות את פרק הזמן מפתיחת תיק ועד סגירתו. ככל שזו המטרה בהצעת התקציב (ומבלי להיכנס לשאלה האם מטרה זו ראויה, והאם חלק מהבקשות המוגשות לא מביאות, בסופו של יום, לביטולם של דיונים מיותרים ולפשרות), יש להטיל אגרה על בקשות להארכת דיון בלבד. לחלופין, על בתי המשפט לשנות ממנהגם לאשר בקשות אלה, ועליהם להקפיד על נוהל נשיאת בית המשפט העליון, אשר מגביל את האפשרות לדחיות דיון.

מטרה שניה היא הקטנת מספר הבקשות המוגשות לבית המשפט. הבעיה היא שהבקשות הללו מתחלקות לבקשות ראויות, שמתקבלות, ובקשות שאינן ראויות, ולכן נדחות. במקרים רבים הבקשות הראויות נובעות מהתנהגות סרבנית וחסרת תום לב של הצד שכנגד. הטלת אגרות על הגשת בקשות ביניים תעודד התנהגות כזו. לפיכך, כדי לפתור את הבעיה הנובעת מהגשת בקשות סרק, מחד, ומהתנהגות סרבנית, מאידך, צריך לקבוע שבתום כל בקשה כזו, המפסיד בה ישפה את הזוכה בגין הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לעורך דינו. כך אף הומלץ באותה החלטת ממשלה מ2011 שאליה מתייחסת ההצעה הנוכחית. מאחר שממילא הוצאותיהם של הצדדים בכל בקשה משמעותיות יותר מהאגרה המוצעת, אין צורך בהוספתה כדי להשיג את המטרה הזו.

מטרה שלישית היא למנוע הטיה לטובתם של צדדים בעלי אמצעים כלכליים ולרעת צדדים פרטיים ומעוטי אמצעים. הטלת האגרות המוצעת לא רק שאינה יעילה בהשגת המטרה הזו, אלא שהיא תביא להיפך הגמור. ראשית, מאחר שהאגרה המוצעת היא בסכומים נמוכים, היא פועלת כמס רגרסיבי – היא משפיעה בעיקר על הגשת בקשות בתביעות ששווין נמוך. מטבע הדברים, תביעות אלה הן תביעות שהצדדים להם הם מעוטי אמצעים. תביעות הענק לא יושפעו כהוא זה מאגרה בסך 100 ש"ח. שנית, ככל שהנטיה להגיש בקשות לבית המשפט נגזרת מיכולתם הכלכלית של הצדדים ולא משווי התביעה, הרי ברור שאותם צדדים שהם שחקנים חוזרים במערכת המשפטית ישתמשו באופן אסטרטגי בכוחם וינהגו באופן סרבני המאלץ את הצד שכנגד להגיש בקשות ולשאת באגרות. התנהגות אסטרטגית כזו תכביד על הצד שכנגד בעיקר כאשר יכולתו הכלכלית מועטה. הפתרון, גם כאן, הוא הטלת הוצאות על הצד המפסיד בבקשה, לטובת הצד הזוכה. אם בכל זאת רוצים להטיל אגרה על כל בקשה, על האגרה להיקבע כאחוז משווי ההליך ולא בסכום קבוע.

לסיכום, ניתן להקטין את מספר הבקשות המיותרות המוגשות בהליך המשפטי, להביא את הצדדים להתנהגות ראויה יותר אחד כלפי האחר, ולהקטין את יתרונם של שחקנים חוזרים. אולם, הפתרון אינו בהטלת אגרה על בקשות בהליכי ביניים, אלא בפסיקת הוצאות כנגד המפסיד בכל בקשה כזו.

 

כתבה זו הופיעה בדה מרקר 17.8.15

אפיק ישראל 2014 – Group C

פרולוג
אני חי"רניק. זאת אומרת, כבר מזמן לא עושה אפילו מילואים, אבל בכל זאת, פעם חי"רניק תמיד חי"רניק. עכשיו, כל מי שהיה בחי"ר (והכוונה לא לסיירת מטכ"ל, או דובדבן, או מגלן, אלא חי"ר אמיתי, כזה מהזבל, בגדודים) יודע שיש שני מאפיינים שמגדירים את החי"רניקים. דבר ראשון, הכל בלת"ם (בלתי מתוכנן). תיכנון זו מילה גסה בחי"ר. כל דבר שכרוך בחשיבה של יותר מצעד אחד קדימה, מכביד על המשאבים המנטליים ולכן מוותרים עליו. דבר שני, 'יהיה בסדר'. הכל בסוף יסתדר, עם אלתורים או בלי, עם סכין בין השיניים, הכל יעבור.
כך התחיל סיפור האפיק שלי, וכך הוא גם הסתיים.

פרק ראשון – איך נרשמתי לאפיק
לפני ארבעה חודשים ידידה שלי שרוכבת איתי, לינדה, השתגעה. החליטה שהיא הולכת לעשות את האפיק. ומה שעוד יותר משוגע, היא החליטה שהבעל שלה, סיני, יעשה את זה איתה. האמת היא שכששמעתי על כל הדבר הזה התאפקתי לא לצחוק. אתם מבינים, כולנו רוכבים בקבוצה שהשם שלה זה 'גריריידרז'. גרי – לגריאטרים. קבוצה חביבה מאין כמותה, שמקפידה תמיד להכניס ברכיבות יותר קלוריות באכילה, מאשר לשרוף ברכיבה. אפילו ספר יש עלינו. לא שאנחנו מפחדים ממרחקים או מעליות, אבל משתדלים לא לעשות יותר מדי ברצף. אז מילא לינדה השתגעה, אבל סיני? ואכן, אחרי יומיים מחנה אימונים לקראת האפיק אצל גל צחור (היזם, המתכנן, המארגן והמוציא לפועל של אפיק ישראל), סיני נזכר שבעצם הוא צריך לעבוד ואין לו זמן להתאמן.
כאן אני נכנס לתמונה. אני החילוץ של סיני (שגם הוא, כמובן, חי"רניק). אחרי שאף אחד אחר לא הסכים ללכת עם המשוגעת לטירוף הזה, עשיתי את הטעות והסכמתי. למה? כי 'יהיה בסדר'.

פרק שני – אימונים לאפיק
זה פרק קצר. לא היו אימונים. קודם כל כי זה בניגוד לעקרונות – להתכונן למשהו. דבר שני, זה מעייף. ושלישי, זה די משעמם. אז רכבנו שתים שלוש רכיבות ארוכות (ים תיכון לכנרת, ראש העין לירושלים, ומשהו בגולן), עם הפסקות ארוכות, רחצה במעיינות, והרבה אוכל. זהו. הספיק לנו. יום אחד לפני האפיק שאלתי את עצמי אם אני באמת מוכן. העדפתי להתעלם מהשאלה.

פרק שלישי – לרכוב עם בלונדינית
הגעתי לכינוס בדליה ולא האמנתי. כל מי שהגיע לשם נראה כמו לאנס ארמסטרונג, רוכבים ורוכבות. רזים, חתיכים, וצעירים. גם המבוגרים, נראים צעירים. וכולם נראו מה זה מוכנים. ממוקדי מטרה. דיברו סביבי על אופני קארבון, ותזונה, וקצב. הבנתי שכנראה פיספסתי משהו.
ב7:30 האפיק יצא לדרך. האמת, בהתחלה היה ממש סבבה. רוכבים בשבילים, כולם יחד, באותו קצב, ובמזג אוויר נוח. למרות שנזכרתי בשאלה שהתעלמתי ממנה ביום הקודם (האם אני באמת מוכן…), השתדלתי להדחיק. אחרי 50 ק"מ ההדחקה נהייתה בעייתית. השרירים התחילו להתכווץ, החום התחיל להכביד, ומ'כולם' לא נשארו הרבה סביבנו. החלום שלי על מיקום סביר בסוף היום הזה, התנפץ אל מול דרדרות המציאות.
בשלב הזה, עם כמות החמצן המידלדלת במוח, חדרה למוחי תובנה משמעותית: לרכוב עם בלונדינית באפיק, זו טעות רצינית. שכחתי לציין שלינדה היא בלונדינית. אמיתית, תוצרת חוץ. כל גבר ישראלי שרואה בלונדינית רוכבת לפניו, עושה את הדבר המובן מאליו ומאיץ. תוך כדי רכיבה על פנינו, הוא זורק איזה מילת עידוד לבלונדינית, כמעט מתעלף מרוב מאמץ, אבל העיקר להיות לפניה. כל מי שהיה לידינו קיבל כוחות שלא מהעולם הזה. התוצאה היתה שנשארנו לבד, ומאחור. בקיצור, בלי בלונדיניות עדיף. סיימנו את היום הראשון עם הלשון בחוץ, אבל בזמן סביר עבורנו – פחות מ7 שעות (ושימותו כל מי שמתפקעים מצחוק עכשיו).

פרק רביעי – Group C
בניגוד ליום הראשון, שבו כל הגאונים כמונו מתייצבים בתחילת שדרת הזינוק ותוקעים את כל רוכבי העל, ביום השני מזניקים את כולם לפי תוצאות היום הראשון. הקבוצה האחרונה נקראת Group C. קל לזהות את כל חברי הקבוצה הזו. קודם כל, כולם רוכבים עם תיקים. לא יודע איך, אבל הרוכבים בקבוצות האחרות מצליחים לקחת כל מה שהם צריכים בכיס החולצה. אנחנו, לעומתם, באים מצויידים – אוכל, מים, פנימית, חלקי חילוף, משאבה, כלים – בשביל כל זה צריך תיק. דבר שני, לכל הזוגות בקבוצה C אין חולצות תואמות. השקיעו בחולצות תואמות ליום הראשון, אבל לבזבז כסף על חולצות ליום השני זה כבר יותר מדי. דבר שלישי, כולם מאד נחמדים אחד לאחר, כי ממילא אף אחד לא יגיע בזמן ששווה לדבר עליו. אז זהו. קבוצה C תלווה אותנו היום ומחר, וכולנו נסבול יחד. לדעתי הרוב שם חי"רניקים.
בק"מ ה35 לינדה התרסקה בסיבוב. איך שראיתי את זה עברו לי המחשבות הבאות בסדר הזה בדיוק: "'שיט, דפקה לנו את האפיק",…, ואחר כך, "בעסה, מחר אני אצטרך לרכוב לבד",… ורק בסוף "אולי אני יכול לעזור במשהו?". האמת שחברי קבוצה C התגלו במלוא נחמדותם, עצרו לעזור, טילפנו למספר חירום (שם לא ממש התרגשו, אחרי ששמעו שהיא יכולה להמשיך לרכוב) והציעו ללוות אותנו בהמשך. לינדה, כנראה בהשפעת המכה בראש, לא הפסיקה לדבר על המרשל על האופנוע שיבוא להעיר אותה בנשיקה. אז זהו, שלא. הוא לא הגיע. לינדה עלתה על האופנים והמשיכה לרכוב, ואת המרשל החתיך פגשנו בפיד-זון, עייף מהמנוחה.
מכאן היה באמת קשה. הדרדרות, העליות, והחום, היו מעיקים, והכאבים מהנפילה לא עזרו. גם הבריחה של האוויר מהטיובלס שלי 15 ק"מ לפני הסוף, לא סייעה למצב הרוח. כל חברי קבוצה C שהצלחנו לעקוף, עברו על פנינו בעיניים דומעות (מהמאמץ, לא מהדאגה…בשלב הזה היתה מלחמת הישרדות לכל אחד מאיתנו). סיימנו בקושי, חצי שעה לפני הזמן המכסימלי. מחר יום אחרון.

פרק חמישי – זומבי

בבוקר היום השלישי לקח לי חצי שעה לשלוף את לינדה מהאוהל. מבט אחד בעיניים המזוגגות שלה גרם לי לחשוש שאולי יש בעיה. חמש דקות לפני הזינוק, בתוך השדרה, הסתכלתי עליה וראיתי שהיא בלי כפפות. אמרתי לעצמי שכנראה באמת יש בעיה. אחרי 20 ק"מ במהירות אחידה ולא תלויה בתנאי השטח, של 12 קמ"ש, הבנתי שהיום הזה הולך להיות לא סתם בעיה, אלא פאקינג סיוט. לינדה, שרכבה כמו גיבורה אתמול, התקשתה לעשות restart.
ההתאוששות הגיעה, למזלנו, בק"מ ה28, שם בלי שום התראה מוקדמת החליטו המארגנים להציב נקודת מים. ההפתעה הטובה היחידה לאורך המסלול הזה. שטיפה של הראש, וקצת קריאות עידוד, ולאט לאט היא חזרה לעצמה. שנינו הבנו, כל אחד לעצמו, וביחד, שאת האפיק הזה נסיים, גם אם זה יהיה בזחילה. אחלה תובנה, רק שנותרו עוד 70 ק"מ.
זהו. אין טעם לדבר על הרעיון השטני להעביר אותנו בנקודת הסיום (אמצע) אחרי 38 ק"מ ולהוציא אותנו לעוד 57 ק"מ, על העליות הסאדיסטיות בשוקף, או על הסינגלים שפעם ראשונה פגשתי אותם בעלייה במקום בירידה. אין טעם גם לדבר על הדרדרת שני ק"מ לפני דליה, שראינו אותה ארבע פעמים בשלושה ימים ושאם מישהו יקח אותי אליה בשנה הקרובה אני יורה בו.
סיימנו, בתוך הזמן, עם כל המשפחה מריעה. לא אחרונים, אבל גם לא הרבה לפני. הפודיום כבר היה ריק, ולא נשארו הרבה אנשים במאהל. אבל כמו לאורך כל שלושה הימים הללו, החבר'ה המארגנים פירגנו ונתנו כבוד עד הרגע האחרון. גם לחי"רניקים שבסוף. 280 ק"מ, ו5700 מ' טיפוס אחרי שיצאנו, הצלחנו לסיים.

אפילוג
יש רוכבים ויש רוכבים. לחיי רוכבי Group C, שהיו איתנו. חוויה ענקית, וכיף גדול. תודה לכל מי שאירגן את האירוע הזה, ועשה את זה ברמה בינלאומית שאין כמוה בישראל. אני מניח שלא נתראה באפיק הבא….ואולי כן.

מחשבים את קיצנו לאחור

אנשים יוכלו לחשב את קיצם לאחור רק באותו רגע שבו ידעו מתי קיצם יגיע. ברכיבת אופנים באיזור ירושלים נתקלנו בקבוצת רוכבים שהיתה עסוקה בשאלה "אילו יכולנו לומר לך מתי בדיוק תמות, האם היית רוצה לדעת?". שאלה מטרידה, שהתשובה הכמעט אוניברסלית של מי שנשאל לגביה היתה "לא". מסתבר שיש אפילו מי שכתב ספר שלם על כך – "ביום שהמוסיקה מתה" מאת אופיר טושה גפלה.

מדוע לא היינו רוצים לדעת מהו הרגע שבו נמות? ישנה כמובן אי הוודאות לפני שמספרים לנו מהו הרגע הזה. הוא יכול להיות קרוב ממה שחשבנו או רחוק מכך. יתכן שאנחנו פשוט לא מעוניינים לדעת שהאפשרות הראשונה היא זו שתתממש. במקרה שהיא זו הנכונה, אולי עדיף לנו שהרגע הזה יגיע מבלי שנדע עליו. יש הרבה אנשים חולים וזקנים, שנמצאים באפשרות הזו ומעניין האם הם יכולים לחשוב על השאלה ההפוכה "אילו היינו יכולים לשלול ממך את הידיעה מתי בדיוק תמות, האם היית רוצה בכך?". ומה אם האפשרות השניה, לפיה רגע מותנו רחוק מאד, היא הנכונה? האם היינו רוצים לדעת על כך? האם היינו נוהגים אחרת היום, אילו ידענו שמותנו רחוק ממה שאנו צופים? ואסור לשכוח שגם אותו מועד רחוק, יתקרב עם הזמן, ושוב נחזור ונהיה באותו מצב של מי שנודע לו תאריך מותו המתקרב.

רוב האנשים הם שונאי סיכון. הם מעדיפים וודאות (לגבי מקרים רעים או טובים) על פני אי וודאות. הם מעדיפים לקבל 50 על פני הגרלה שתיתן להם 100 בסיכוי חצי. הם מעדיפים לשלם 50 על פני הגרלה שתחייב אותם ב100 בסיכוי חצי. ובכל זאת, נראה שרובנו היינו מעדיפים אי וודאות על פני וודאות לגבי רגע מותנו. מה יש במוות שגורם לנו לא להיות מעוניינים בוודאות לגביו?

ויש שאלה אחרת, קשורה. האם עולם שבו מועד מותו של כל אדם ידוע לא רק לו, אלא לכל האנשים, הוא עולם רצוי? בעולם כזה, יכולתם של מי שמותם קרוב לקשור חוזים, לנהל יחסים, לקשור קשרים, תהיה שונה מזו של מי שמותם רחוק. חוזי ביטוח חיים לא יהיו אפשריים. אבל גם חוזים אחרים יהיו בעיתיים עבור מי שמותם קרוב. מה לגבי קשרים אישיים? האם יהיה קל יותר למצוא כלה אם ידוע שהנך עומד למות בעוד עשר שנים או אם ידוע שמותך יקרה רק בעוד חמישים שנה?

בתורת המשחקים יש מושג שנקרא backward induction. שחקנים במשחק יכולים לגזור מהתנהגותם הצפויה בעתיד את האופן שבו ינהגו כיום. האפשרות הזו גורמת, לעתים, לכך שצדדים לא יוכלו לשתף פעולה, משום שהם יודעים שבפעם האחרונה שבה יצטרכו לעשות כן, אף אחד לא יעשה זאת. ואם כך, גם בסיבוב הקודם לא ישתפו פעולה, וכן הלאה. במקרים רבים שיתוף הפעולה בחברה תלוי בכך שהאופק לשיתוף הפעולה הוא פתוח, ואין תאריך סיום ידוע מראש.

יש ככל הנראה סיבות רבות מדוע עדיף שרק חתולים יוכלו לחשב את קיצם לאחור…

ארה"ב כבר אינה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – Stiglitz

זוכה פרס נובל בכלכלה, פרופ' סטיגליץ, מסביר מדוע האופן שבו העוגה מחולקת בארה"ב מביא לפערים ולחוסר מוביליות חברתית וכלכלית. הרבה מהדברים נשמעים מוכרים ונכונים גם לכלכלה הישראלית.

http://www.spiegel.de/international/world/inequality-in-the-us-interview-with-economist-joseph-stiglitz-a-858906.html