איך שברתי שתיקה בספטמבר 90

בסידור של המחסן, ונבירה במזכרות ישנות, מצאתי את העיתון הזה –  פוליטיקה ספטמבר 90. מסתבר ששברתי בו שתיקה, לפני שידעתי שיש דבר כזה.

מחירה היקר של רפורמה בתקנות סדר הדין אזרחי

גירסה מקוצרת של פוסט זה (שלא היטיבה עימו) פורסמה בגליון 'שנת המשפט' שהוציא עיתון הארץ בשיתוף הפקולטה למשפטים בחיפה. להלן הגירסה המלאה.

 

ההליך האזרחי בישראל עומד בפני רפורמה חסרת תקדים. תקנות סדר דין חדשות עומדות להחליף את התקנות הקיימות. אם שרת המשפטים איילת שקד תאמץ את התקנות המוצעות, יהיה זה המהלך המשמעותי ביותר שתעשה בתקופת כהונתה – מהלך שהשפעותיו יהיו מרחיקות לכת בהרבה מאשר מינוי זה או אחר בבית המשפט העליון. למרבה הצער, המחיר שהציבור ישלם על מהלך זה עלול להיות כבד.

הרפורמה מבוססת על ארבעה עיקרים, המשקפים הנחות יסוד לגבי המצב הנוהג כיום:

ראשית, מספר התקנות יצומצם ויעמוד על פחות מ200. יחד עם הצמצום במספר התקנות, יבוטלו הליכים קיימים כגון סדר דין מקוצר, המרצת פתיחה, טען ביניים, שאלונים, וערעור שכנגד. הצמצום במספר התקנות וההליכים משקף תפיסה שלפיה מספר הכללים וההסדרים הקיים הוא גדול מדי ולפיכך הוא מקשה על ההתמצאות והבחירה ביניהם, ומכביד על יישומם.

שנית, לפני פתיחתו של כל הליך יחויבו הצדדים לנהל הליכים מקדמיים, מחוץ לבית המשפט, שבהם יחליפו טענות ומסמכים, ויידרשו לשקול אפשרויות לפתרון הסכסוך טרם הגשת תביעה. חובת ניהול הליכים מקדמיים מניחה שכיום צדדים לסכסוך ממהרים לתבוע, מאבדים הזדמנויות לפשרה מוקדמת, ומביאים בפני בית המשפט הליך שאינו 'בשל' לדיון.

שלישית, ההליך שינוהל יהיה הליך 'דחוס' – כתבי הטענות יוגבלו למספר עמודים מצומצם; חוות דעת מומחים, תצהירי גילוי ותצהירים לתמיכה בטענות עובדתיות יוגשו כבר בשלב החלפת כתבי הטענות; הבקשות יוגשו כולן לפני קדם המשפט הראשון; העדויות ינתנו כולן בעל פה וכך גם סיכומי הטענות; שמיעת הראיות תיעשה ברצף; ופסק דינו של בית המשפט יכלול נימוקים תמציתיים בלבד. 'דחיסת' ההליך מניחה שמרחב הפעולה הקיים כיום לצדדים מביא אותם לניצול יתר של האפשרויות הדיוניות העומדות להם, ולבזבוז זמנו של בית המשפט.

לבסוף, סמכויותיו של בית המשפט בניהול ההליך יורחבו, בציפייה שינקוט גישה אקטיבית ותוך נסיגה מהגישה האדברסרית הקלאסית שבה תפקידו של השופט הוא פאסיבי יותר. ההנחה היא שבזבוז המשאבים על ידי הצדדים והתנהגותם האדברסרית היתרה נובעים מהעדר יד מכוונת בניהול ההליך.

אם הנחות היסוד שעליהן מושתת הרפורמה המוצעת, נכונות, ואם התקנות החדשות אכן יתנו להן מענה, אזי הרפורמה ראויה ונדרשת. אולם מה אם לא?

מה אם הפחתת מספר התקנות וההליכים תביא לכך שנושאים וסוגי סכסוכים שהיו מוסדרים בעבר בהליך מתאים ויעיל (דוגמת המרצת הפתיחה) יצטרכו כעת לקבל מענה בהסדרים שאינם מתאימים, תוך אילתורים שיצטרכו עורכי הדין והשופטים לאלתר כדי להתאים את הסכסוך למיטת הסדום של ההליך?

מה אם רוב הסכסוכים דווקא נפתרים מחוץ לכתלי בית המשפט, בהתבסס על עקרונות ושיקולים שאינם נוגעים לחוק ולמשפט (כגון התחשבות הדדית, שיקולי מוניטין בשוק, או נורמות חברתיות)? מה אם ה'משפטיזציה' של כל הסכסוכים הללו, תיעולם למתכונת אחידה, והעלויות הרבות שהצדדים יצטרכו לשאת בהן עוד לפני שהגיעו לפתח בית המשפט יביאו אותם לבחור אחד משנים – לוותר על טענותיהם שעשויות להיות מוצדקות, או לנהל הליך משפטי עד תומו, לאחר שרוב העלויות בניהול ההליך כבר הוצאו מראש ממילא?

מה אם מרחב הפעולה הקיים לצדדים בהליך כיום מותיר להם מקום להתאמת ההליך לצרכיהם, מאפשר גילוי מידע והחלפתו, ונותן זמן לבחינתן של אפשרויות לפשרה? מה אם דחיסת ההליך תביא לפחות פשרות, ליותר הליכים שינוהלו עד סופם תוך בזבוז זמן ומשאבים של הצדדים ושל בית המשפט, ולתוצאות שיהיו פחות צודקות ונכונות?

מה אם הרחבת תפקידו הניהולי של בית המשפט תביא להשקעת זמן מיותרת בנושאים שהיו מוסדרים בין הצדדים ממילא, או שניתן היה להסדירם באמצעות מתן תמריצים ראויים לצדדים, לרבות פסיקת הוצאות? ומה, רחמנא ליצלן, אם השופטים אינם מוכשרים לנהל (הרי לא נבחרו לתפקידם על סמך כישוריהם הניהוליים)?

השאלות הללו כולן אינן שאלות בעלמא. יסודן במסקנות וממצאים מרפורמות דומות שנוסו ונכשלו בעולם. אלה בדיוק אותן רפורמות שעליהן מבוססות התקנות החדשות. החלפת התקנות ללא בחינה מוקדמת של כל אחת מהשאלות הללו, עלולה להביא לכשלון חרוץ, שהמחיר החברתי והכלכלי שלו עצומים.

 

ייעול ההליכים בבתי המשפט – פסיקת הוצאות בהליכי ביניים ולא אגרות

בהצעת התקציב לשנת 2015-2016 (ע'95-95) מוצע להטיל אגרות בית משפט על הליכי ביניים, בסכום קבוע של 60 ש"ח בבית משפט השלום ו100 ש"ח בבית המשפט המחוזי. בהצעת התקציב נכתב כי המצב כיום, שבו משולמת אגרה עבור פתיחת תיק בלבד, מייצר הטיה לטובת צדדים בעלי אמצעים כלכלים ולרעת צדדים פרטים ומעוטי אמצעים. כמו כן נכתב כי מאז 2011, שאז החליטה וועדת חוקה חוק ומשפט שלא לקבל המלצה קודמת של הממשלה להטיל אגרות על הליכי ביניים, עלה מספר הבקשות המוגשות לבתי המשפט, וכי לפיכך אי הטלת האגרות הובילה להחמרה בהיקף הבקשות המוגשות. לבסוף, נכתב כי השינוי המוצע יביא "להפחתה בכמות בקשות הביניים המוגשות כיום אשר מהוות גורם משמעותי ביותר בהתארכות חיי תיק ממוצע בבתי המשפט. כך למשל, בתיק אזרחי ממוצע בו מתקיימים דיונים, בקשות לדחיות בלבד מהוות 25% מאורך חיי תיק; בתיקים בהם לא מתקיים דיון, מספר זה מגיע אף ל 50%. כלומר, הנגישות לבתי המשפט תגבר ותתאפשר הכרעה מהירה יותר."

ההצעה היא מוטעית ומטעה, והיא מבלבלת בין מספר מטרות. המטרה האחת היא הפחתת בקשות להארכת דיון. בקשות אלה מוגשות ב75% מהתיקים בהסכמת הצדדים, הן מטילות עומס על בתי המשפט שנדרשים להחליט בהן, ומאריכות את פרק הזמן מפתיחת תיק ועד סגירתו. ככל שזו המטרה בהצעת התקציב (ומבלי להיכנס לשאלה האם מטרה זו ראויה, והאם חלק מהבקשות המוגשות לא מביאות, בסופו של יום, לביטולם של דיונים מיותרים ולפשרות), יש להטיל אגרה על בקשות להארכת דיון בלבד. לחלופין, על בתי המשפט לשנות ממנהגם לאשר בקשות אלה, ועליהם להקפיד על נוהל נשיאת בית המשפט העליון, אשר מגביל את האפשרות לדחיות דיון.

מטרה שניה היא הקטנת מספר הבקשות המוגשות לבית המשפט. הבעיה היא שהבקשות הללו מתחלקות לבקשות ראויות, שמתקבלות, ובקשות שאינן ראויות, ולכן נדחות. במקרים רבים הבקשות הראויות נובעות מהתנהגות סרבנית וחסרת תום לב של הצד שכנגד. הטלת אגרות על הגשת בקשות ביניים תעודד התנהגות כזו. לפיכך, כדי לפתור את הבעיה הנובעת מהגשת בקשות סרק, מחד, ומהתנהגות סרבנית, מאידך, צריך לקבוע שבתום כל בקשה כזו, המפסיד בה ישפה את הזוכה בגין הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לעורך דינו. כך אף הומלץ באותה החלטת ממשלה מ2011 שאליה מתייחסת ההצעה הנוכחית. מאחר שממילא הוצאותיהם של הצדדים בכל בקשה משמעותיות יותר מהאגרה המוצעת, אין צורך בהוספתה כדי להשיג את המטרה הזו.

מטרה שלישית היא למנוע הטיה לטובתם של צדדים בעלי אמצעים כלכליים ולרעת צדדים פרטיים ומעוטי אמצעים. הטלת האגרות המוצעת לא רק שאינה יעילה בהשגת המטרה הזו, אלא שהיא תביא להיפך הגמור. ראשית, מאחר שהאגרה המוצעת היא בסכומים נמוכים, היא פועלת כמס רגרסיבי – היא משפיעה בעיקר על הגשת בקשות בתביעות ששווין נמוך. מטבע הדברים, תביעות אלה הן תביעות שהצדדים להם הם מעוטי אמצעים. תביעות הענק לא יושפעו כהוא זה מאגרה בסך 100 ש"ח. שנית, ככל שהנטיה להגיש בקשות לבית המשפט נגזרת מיכולתם הכלכלית של הצדדים ולא משווי התביעה, הרי ברור שאותם צדדים שהם שחקנים חוזרים במערכת המשפטית ישתמשו באופן אסטרטגי בכוחם וינהגו באופן סרבני המאלץ את הצד שכנגד להגיש בקשות ולשאת באגרות. התנהגות אסטרטגית כזו תכביד על הצד שכנגד בעיקר כאשר יכולתו הכלכלית מועטה. הפתרון, גם כאן, הוא הטלת הוצאות על הצד המפסיד בבקשה, לטובת הצד הזוכה. אם בכל זאת רוצים להטיל אגרה על כל בקשה, על האגרה להיקבע כאחוז משווי ההליך ולא בסכום קבוע.

לסיכום, ניתן להקטין את מספר הבקשות המיותרות המוגשות בהליך המשפטי, להביא את הצדדים להתנהגות ראויה יותר אחד כלפי האחר, ולהקטין את יתרונם של שחקנים חוזרים. אולם, הפתרון אינו בהטלת אגרה על בקשות בהליכי ביניים, אלא בפסיקת הוצאות כנגד המפסיד בכל בקשה כזו.

 

כתבה זו הופיעה בדה מרקר 17.8.15

אפיק ישראל 2014 – Group C

פרולוג
אני חי"רניק. זאת אומרת, כבר מזמן לא עושה אפילו מילואים, אבל בכל זאת, פעם חי"רניק תמיד חי"רניק. עכשיו, כל מי שהיה בחי"ר (והכוונה לא לסיירת מטכ"ל, או דובדבן, או מגלן, אלא חי"ר אמיתי, כזה מהזבל, בגדודים) יודע שיש שני מאפיינים שמגדירים את החי"רניקים. דבר ראשון, הכל בלת"ם (בלתי מתוכנן). תיכנון זו מילה גסה בחי"ר. כל דבר שכרוך בחשיבה של יותר מצעד אחד קדימה, מכביד על המשאבים המנטליים ולכן מוותרים עליו. דבר שני, 'יהיה בסדר'. הכל בסוף יסתדר, עם אלתורים או בלי, עם סכין בין השיניים, הכל יעבור.
כך התחיל סיפור האפיק שלי, וכך הוא גם הסתיים.

פרק ראשון – איך נרשמתי לאפיק
לפני ארבעה חודשים ידידה שלי שרוכבת איתי, לינדה, השתגעה. החליטה שהיא הולכת לעשות את האפיק. ומה שעוד יותר משוגע, היא החליטה שהבעל שלה, סיני, יעשה את זה איתה. האמת היא שכששמעתי על כל הדבר הזה התאפקתי לא לצחוק. אתם מבינים, כולנו רוכבים בקבוצה שהשם שלה זה 'גריריידרז'. גרי – לגריאטרים. קבוצה חביבה מאין כמותה, שמקפידה תמיד להכניס ברכיבות יותר קלוריות באכילה, מאשר לשרוף ברכיבה. אפילו ספר יש עלינו. לא שאנחנו מפחדים ממרחקים או מעליות, אבל משתדלים לא לעשות יותר מדי ברצף. אז מילא לינדה השתגעה, אבל סיני? ואכן, אחרי יומיים מחנה אימונים לקראת האפיק אצל גל צחור (היזם, המתכנן, המארגן והמוציא לפועל של אפיק ישראל), סיני נזכר שבעצם הוא צריך לעבוד ואין לו זמן להתאמן.
כאן אני נכנס לתמונה. אני החילוץ של סיני (שגם הוא, כמובן, חי"רניק). אחרי שאף אחד אחר לא הסכים ללכת עם המשוגעת לטירוף הזה, עשיתי את הטעות והסכמתי. למה? כי 'יהיה בסדר'.

פרק שני – אימונים לאפיק
זה פרק קצר. לא היו אימונים. קודם כל כי זה בניגוד לעקרונות – להתכונן למשהו. דבר שני, זה מעייף. ושלישי, זה די משעמם. אז רכבנו שתים שלוש רכיבות ארוכות (ים תיכון לכנרת, ראש העין לירושלים, ומשהו בגולן), עם הפסקות ארוכות, רחצה במעיינות, והרבה אוכל. זהו. הספיק לנו. יום אחד לפני האפיק שאלתי את עצמי אם אני באמת מוכן. העדפתי להתעלם מהשאלה.

פרק שלישי – לרכוב עם בלונדינית
הגעתי לכינוס בדליה ולא האמנתי. כל מי שהגיע לשם נראה כמו לאנס ארמסטרונג, רוכבים ורוכבות. רזים, חתיכים, וצעירים. גם המבוגרים, נראים צעירים. וכולם נראו מה זה מוכנים. ממוקדי מטרה. דיברו סביבי על אופני קארבון, ותזונה, וקצב. הבנתי שכנראה פיספסתי משהו.
ב7:30 האפיק יצא לדרך. האמת, בהתחלה היה ממש סבבה. רוכבים בשבילים, כולם יחד, באותו קצב, ובמזג אוויר נוח. למרות שנזכרתי בשאלה שהתעלמתי ממנה ביום הקודם (האם אני באמת מוכן…), השתדלתי להדחיק. אחרי 50 ק"מ ההדחקה נהייתה בעייתית. השרירים התחילו להתכווץ, החום התחיל להכביד, ומ'כולם' לא נשארו הרבה סביבנו. החלום שלי על מיקום סביר בסוף היום הזה, התנפץ אל מול דרדרות המציאות.
בשלב הזה, עם כמות החמצן המידלדלת במוח, חדרה למוחי תובנה משמעותית: לרכוב עם בלונדינית באפיק, זו טעות רצינית. שכחתי לציין שלינדה היא בלונדינית. אמיתית, תוצרת חוץ. כל גבר ישראלי שרואה בלונדינית רוכבת לפניו, עושה את הדבר המובן מאליו ומאיץ. תוך כדי רכיבה על פנינו, הוא זורק איזה מילת עידוד לבלונדינית, כמעט מתעלף מרוב מאמץ, אבל העיקר להיות לפניה. כל מי שהיה לידינו קיבל כוחות שלא מהעולם הזה. התוצאה היתה שנשארנו לבד, ומאחור. בקיצור, בלי בלונדיניות עדיף. סיימנו את היום הראשון עם הלשון בחוץ, אבל בזמן סביר עבורנו – פחות מ7 שעות (ושימותו כל מי שמתפקעים מצחוק עכשיו).

IMG-20140922-WA0000

פרק רביעי – Group C
בניגוד ליום הראשון, שבו כל הגאונים כמונו מתייצבים בתחילת שדרת הזינוק ותוקעים את כל רוכבי העל, ביום השני מזניקים את כולם לפי תוצאות היום הראשון. הקבוצה האחרונה נקראת Group C. קל לזהות את כל חברי הקבוצה הזו. קודם כל, כולם רוכבים עם תיקים. לא יודע איך, אבל הרוכבים בקבוצות האחרות מצליחים לקחת כל מה שהם צריכים בכיס החולצה. אנחנו, לעומתם, באים מצויידים – אוכל, מים, פנימית, חלקי חילוף, משאבה, כלים – בשביל כל זה צריך תיק. דבר שני, לכל הזוגות בקבוצה C אין חולצות תואמות. השקיעו בחולצות תואמות ליום הראשון, אבל לבזבז כסף על חולצות ליום השני זה כבר יותר מדי. דבר שלישי, כולם מאד נחמדים אחד לאחר, כי ממילא אף אחד לא יגיע בזמן ששווה לדבר עליו. אז זהו. קבוצה C תלווה אותנו היום ומחר, וכולנו נסבול יחד. לדעתי הרוב שם חי"רניקים.
בק"מ ה35 לינדה התרסקה בסיבוב. איך שראיתי את זה עברו לי המחשבות הבאות בסדר הזה בדיוק: "'שיט, דפקה לנו את האפיק",…, ואחר כך, "בעסה, מחר אני אצטרך לרכוב לבד",… ורק בסוף "אולי אני יכול לעזור במשהו?". האמת שחברי קבוצה C התגלו במלוא נחמדותם, עצרו לעזור, טילפנו למספר חירום (שם לא ממש התרגשו, אחרי ששמעו שהיא יכולה להמשיך לרכוב) והציעו ללוות אותנו בהמשך. לינדה, כנראה בהשפעת המכה בראש, לא הפסיקה לדבר על המרשל על האופנוע שיבוא להעיר אותה בנשיקה. אז זהו, שלא. הוא לא הגיע. לינדה עלתה על האופנים והמשיכה לרכוב, ואת המרשל החתיך פגשנו בפיד-זון, עייף מהמנוחה.
מכאן היה באמת קשה. הדרדרות, העליות, והחום, היו מעיקים, והכאבים מהנפילה לא עזרו. גם הבריחה של האוויר מהטיובלס שלי 15 ק"מ לפני הסוף, לא סייעה למצב הרוח. כל חברי קבוצה C שהצלחנו לעקוף, עברו על פנינו בעיניים דומעות (מהמאמץ, לא מהדאגה…בשלב הזה היתה מלחמת הישרדות לכל אחד מאיתנו). סיימנו בקושי, חצי שעה לפני הזמן המכסימלי. מחר יום אחרון.

10675673_10152774417844322_5534493578638078696_n

פרק חמישי – זומבי

בבוקר היום השלישי לקח לי חצי שעה לשלוף את לינדה מהאוהל. מבט אחד בעיניים המזוגגות שלה גרם לי לחשוש שאולי יש בעיה. חמש דקות לפני הזינוק, בתוך השדרה, הסתכלתי עליה וראיתי שהיא בלי כפפות. אמרתי לעצמי שכנראה באמת יש בעיה. אחרי 20 ק"מ במהירות אחידה ולא תלויה בתנאי השטח, של 12 קמ"ש, הבנתי שהיום הזה הולך להיות לא סתם בעיה, אלא פאקינג סיוט. לינדה, שרכבה כמו גיבורה אתמול, התקשתה לעשות restart.
ההתאוששות הגיעה, למזלנו, בק"מ ה28, שם בלי שום התראה מוקדמת החליטו המארגנים להציב נקודת מים. ההפתעה הטובה היחידה לאורך המסלול הזה. שטיפה של הראש, וקצת קריאות עידוד, ולאט לאט היא חזרה לעצמה. שנינו הבנו, כל אחד לעצמו, וביחד, שאת האפיק הזה נסיים, גם אם זה יהיה בזחילה. אחלה תובנה, רק שנותרו עוד 70 ק"מ.
זהו. אין טעם לדבר על הרעיון השטני להעביר אותנו בנקודת הסיום (אמצע) אחרי 38 ק"מ ולהוציא אותנו לעוד 57 ק"מ, על העליות הסאדיסטיות בשוקף, או על הסינגלים שפעם ראשונה פגשתי אותם בעלייה במקום בירידה. אין טעם גם לדבר על הדרדרת שני ק"מ לפני דליה, שראינו אותה ארבע פעמים בשלושה ימים ושאם מישהו יקח אותי אליה בשנה הקרובה אני יורה בו.
סיימנו, בתוך הזמן, עם כל המשפחה מריעה. לא אחרונים, אבל גם לא הרבה לפני. הפודיום כבר היה ריק, ולא נשארו הרבה אנשים במאהל. אבל כמו לאורך כל שלושה הימים הללו, החבר'ה המארגנים פירגנו ונתנו כבוד עד הרגע האחרון. גם לחי"רניקים שבסוף. 280 ק"מ, ו5700 מ' טיפוס אחרי שיצאנו, הצלחנו לסיים.

10565207_10203438587979102_7414595601612986379_n

אפילוג
יש רוכבים ויש רוכבים. לחיי רוכבי Group C, שהיו איתנו. חוויה ענקית, וכיף גדול. תודה לכל מי שאירגן את האירוע הזה, ועשה את זה ברמה בינלאומית שאין כמוה בישראל. אני מניח שלא נתראה באפיק הבא….ואולי כן.

מחשבים את קיצנו לאחור

אנשים יוכלו לחשב את קיצם לאחור רק באותו רגע שבו ידעו מתי קיצם יגיע. ברכיבת אופנים באיזור ירושלים נתקלנו בקבוצת רוכבים שהיתה עסוקה בשאלה "אילו יכולנו לומר לך מתי בדיוק תמות, האם היית רוצה לדעת?". שאלה מטרידה, שהתשובה הכמעט אוניברסלית של מי שנשאל לגביה היתה "לא". מסתבר שיש אפילו מי שכתב ספר שלם על כך – "ביום שהמוסיקה מתה" מאת אופיר טושה גפלה.

מדוע לא היינו רוצים לדעת מהו הרגע שבו נמות? ישנה כמובן אי הוודאות לפני שמספרים לנו מהו הרגע הזה. הוא יכול להיות קרוב ממה שחשבנו או רחוק מכך. יתכן שאנחנו פשוט לא מעוניינים לדעת שהאפשרות הראשונה היא זו שתתממש. במקרה שהיא זו הנכונה, אולי עדיף לנו שהרגע הזה יגיע מבלי שנדע עליו. יש הרבה אנשים חולים וזקנים, שנמצאים באפשרות הזו ומעניין האם הם יכולים לחשוב על השאלה ההפוכה "אילו היינו יכולים לשלול ממך את הידיעה מתי בדיוק תמות, האם היית רוצה בכך?". ומה אם האפשרות השניה, לפיה רגע מותנו רחוק מאד, היא הנכונה? האם היינו רוצים לדעת על כך? האם היינו נוהגים אחרת היום, אילו ידענו שמותנו רחוק ממה שאנו צופים? ואסור לשכוח שגם אותו מועד רחוק, יתקרב עם הזמן, ושוב נחזור ונהיה באותו מצב של מי שנודע לו תאריך מותו המתקרב.

רוב האנשים הם שונאי סיכון. הם מעדיפים וודאות (לגבי מקרים רעים או טובים) על פני אי וודאות. הם מעדיפים לקבל 50 על פני הגרלה שתיתן להם 100 בסיכוי חצי. הם מעדיפים לשלם 50 על פני הגרלה שתחייב אותם ב100 בסיכוי חצי. ובכל זאת, נראה שרובנו היינו מעדיפים אי וודאות על פני וודאות לגבי רגע מותנו. מה יש במוות שגורם לנו לא להיות מעוניינים בוודאות לגביו?

ויש שאלה אחרת, קשורה. האם עולם שבו מועד מותו של כל אדם ידוע לא רק לו, אלא לכל האנשים, הוא עולם רצוי? בעולם כזה, יכולתם של מי שמותם קרוב לקשור חוזים, לנהל יחסים, לקשור קשרים, תהיה שונה מזו של מי שמותם רחוק. חוזי ביטוח חיים לא יהיו אפשריים. אבל גם חוזים אחרים יהיו בעיתיים עבור מי שמותם קרוב. מה לגבי קשרים אישיים? האם יהיה קל יותר למצוא כלה אם ידוע שהנך עומד למות בעוד עשר שנים או אם ידוע שמותך יקרה רק בעוד חמישים שנה?

בתורת המשחקים יש מושג שנקרא backward induction. שחקנים במשחק יכולים לגזור מהתנהגותם הצפויה בעתיד את האופן שבו ינהגו כיום. האפשרות הזו גורמת, לעתים, לכך שצדדים לא יוכלו לשתף פעולה, משום שהם יודעים שבפעם האחרונה שבה יצטרכו לעשות כן, אף אחד לא יעשה זאת. ואם כך, גם בסיבוב הקודם לא ישתפו פעולה, וכן הלאה. במקרים רבים שיתוף הפעולה בחברה תלוי בכך שהאופק לשיתוף הפעולה הוא פתוח, ואין תאריך סיום ידוע מראש.

יש ככל הנראה סיבות רבות מדוע עדיף שרק חתולים יוכלו לחשב את קיצם לאחור

ארה"ב כבר אינה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – Stiglitz

זוכה פרס נובל בכלכלה, פרופ' סטיגליץ, מסביר מדוע האופן שבו העוגה מחולקת בארה"ב מביא לפערים ולחוסר מוביליות חברתית וכלכלית. הרבה מהדברים נשמעים מוכרים ונכונים גם לכלכלה הישראלית.

http://www.spiegel.de/international/world/inequality-in-the-us-interview-with-economist-joseph-stiglitz-a-858906.html

שופטים רעבים, האמנם?

לפני כשנה פרסמתי פוסט על מאמר שמצא קשר בין השעה ביום שבה הובא אסיר בפני  וועדת שחרורים לבין הסיכוי שהשופט שעומד בראש הוועדה יחליט להקל בעונשו או להעתר לבקשתו לשינוי תנאי המאסר. לפי אותו מאמר ככל שהאסיר מובא מאוחר יותר בפני הוועדה כך סיכויי ההקלה בעונשו קטנים. סיכויים אלה עולים בכל פעם שהשופט יוצא להפסקת אוכל. ככל שהזמן מאותה הפסקה גדל, כך יורדים הסיכויים.

במכתב לכתב העת, שאחת מכותביו היא קרן וינשל-מרגל, ראש מחלקת המחקר בבתי המשפט, נטען שההבדל בסיכויי השחרור אינם בהכרח קשורים למידת הרעב של השופט, אלא לשאלה האם האסיר מיוצג על ידי עורך דין או לא. לטענת הכותבים, הסדר שבו מופיעים האסירים בפני הוועדה אינו אקראי. הוועדה מנסה לסיים את הדיון באסירים מכלא מסוים לפני שהיא יוצאת לארוחת צהריים. האסירים הלא מיוצגים מופיעים בדרך כלל אחרונים. יתרה מכך, כאשר יש לעורך דין מספר אסירים מיוצגים, הוא נוטה להציג את אותם אסירים שסיכוייהם גבוהים יותר, ראשונים.

אכן מענין. עם זאת, יש לשים לב לכך שגם אם סדר האסירים המופיעים בפני הוועדה אינו אקראי, ועורכי הדין מעורבים בו (מופיעים ראשונים, ומסדרים את לקוחותיהם מהטוב לפחות טוב), אין זה אומר ששעת הארוחה אינה משמעותית. יתכן שעורכי הדין מבינים ששעת הארוחה משמעותית, ולכן הם משתדלים להופיע ראשונים, ולסדר את לקוחותיהם בהתאם.

איכות אקדמית ושוק תחרותי

בחודשים האחרונים התגלע ויכוח מר בנוגע ל"מדד ירושלים לסיווג כתבי עת במשפטים" שפרסמה הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. בוויכוח משמשים בערבוביה נימוקים הנוגעים ללגיטימיות במדידת איכות אקדמית במשפטים באמצעות דירוג כתבי עת, לאפשרות למדוד איכות אקדמית של מאמר במשפטים באמצעות דירוג כתב העת שבו פורסם, להתאמה בין דירוגו של כתב עת במדד ירושלים לבין איכותו, ליחס הראוי בדירוג בין כתבי עת בעברית לכתבי עת באנגלית בתחום המשפטים, ובתוך כתבי העת – ליחס הראוי בין כתבי עת בתחומים שונים או ממדינות שונות. ברקע הוויכוח משחקות תפקיד תחושות של התנשאות, קיפוח, עלבון, פחד, ועוד.

שאלה מרכזית בעיני היא האם הדירוג צופה פני עתיד או פני עבר. האם הוא מדרג את איכותם של מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים לפני פרסום הדירוג, או האם כוונתו להתוות מדיניות לעתיד, אשר תנחה את הכותבים המחפשים אכסניה למאמריהם, ואת חברי וועדות המינויים שצריכים להעריך את איכותם של המאמרים ושל הכותבים. האמור להלן מתייחס לדירוג כצופה פני עתיד. אל הדירוג כצופה פני עבר אחזור רק בסוף הרשימה, בהערה קצרה.

לפי האמור בדו"ח הוועדה להכנת מדד ירושלים לכתבי-עת במשפטים "המדד נועד לעודד את חוקרי האוניברסיטה – במיוחד חוקרים בתחילת דרכם, המכירים פחות את איכות כתבי-העת השונים – לפרסם את עבודותיהם בבמות הפרסום המובילות." מקריאת הדו"ח, וכן מדבריהם של שנים שהובילו אותו, פרופ' אייל זמיר ופרופ' ברק מדינה, עולה שהנחת יסוד של הדירוג היא שאיכות המאמרים המפורסמים בכתב עת עולה ככל שהביקוש לפרסום באותו כתב עת גדול יותר. אני סבור שכאשר הדירוג נקבע על פי הביקוש, ההנחה הזו תתקיים. בהסתמך על הנחה זו, טענתי היא שכל דירוג, יהיה אשר יהיה, יכול להביא למטרה שהוועדה הציבה לעצמה ככל שהדברים אמורים בכתבי עת ישראלים, ובלבד שיתקיימו שלושה תנאים: הראשון, שהדירוג יאומץ על ידי רוב משמעותי של הפקולטות למשפטים בישראל. השני, שהדירוג יקבע מספר קטן של כתבי עת ישראליים בדרגה הגבוהה ביותר. השלישי, שאותה דרגה תהיה גבוהה מספיק ביחס לדרגות כתבי העת הזרים. בתנאים אלה, הדירוג הוא נבואה שמגשימה את עצמה.

האם באמת יש קשר בין ביקוש לפרסום בכתב עת מסויים לבין איכות המאמרים שמפורסמים בו? אם הדירוג נקבע על פי הביקוש, סביר שיתקיים קשר כזה. כדי להראות זאת, נניח שיש כתב עת שמדורג גבוה משום שהביקוש לפרסום בו הוא גבוה, אולם איכות המאמרים המפורסמים בו נמוכה. מאחר שכתב העת מדורג גבוה, כולם ירצו לפרסם בו, לרבות כותבי המאמרים הטובים. אם כתב העת בוחר את המאמרים בו על פי איכותם, איכות המאמרים שמפורסמים בו תעלה. לעומת זאת, נניח שיש כתב עת שמדורג נמוך משום שהביקוש לפרסום בו נמוך, אולם איכות המאמרים המפורסמים בו היא גבוהה. מאחר שכתב העת מדורג נמוך, כותבים לא ירצו לפרסם בו אלא בכתבי עת שמדורגים גבוה. מאחר שכתבי העת הללו יבחרו את המאמרים שאיכותם הגבוהה ביותר, כתב העת המדורג נמוך יוותר עם מאמרים שאיכותם נמוכה יותר.

ככל שהדברים אמורים בכתבי עת זרים, הביקוש לפרסום בהם שנוצר על ידי כותבים ישראלים הוא חסר משמעות, משום שכמות הכותבים הישראלים נמוכה ביחס לכמות הכותבים הזרים. לכן, הדירוג הישראלי צריך רק לאתר את כתבי העת שהביקוש לפרסום בהם הוא הגבוה ביותר, או במלים אחרות, לעקוב אחר הדירוגים המשפיעים בעולם.

ככל שהדברים אמורים בכתבי עת ישראלים, הביקוש לפרסום על ידי כותבים ישראלים הוא היחיד. לכן, ברור שאם מתקיימים שלושת התנאים שתארתי לעיל, הדירוג יביא לכך שכתבי העת הישראלים המדורגים בו גבוה ביותר יהיו אלה שאיכות הפרסומים בהם תהיה הגבוהה ביותר. זה לא יתקיים אם הדירוג של כל פקולטה יהיה שונה, אם מספר כתבי העת המדורגים גבוה יהיה גדול מדי, או אם הדירוג לכתבי עת ישראלים יהיה נמוך באופן משמעותי מהדירוג לכתבי עת זרים שהפרסום בהם קל יחסית.

 כל האמור לעיל כפוף ללא מעט הסתייגויות. הוא רלוונטי לכתבי עת משפטיים 'כלליים' ולא לכאלה שמתייחסים לנישה מסויימת; הוא מתעלם ממדדי קבלה לפרסום שאינם מדדי איכות; הוא מביא לקושי לפרסום של מאמרים שמנסים לשנות תפיסות מקובלות או כאלה שמשתמשים במתודולוגיות שאינן מקובלות; הוא מתעלם מכך שלכתבי עת במשפטים (בעיקר אלה שערוכים על ידי סטודנטים) יש הטייה לטובת כותבים מהפקולטה שבה הם מפורסמים; הוא מתעלם מכך שתמריציהם של פרופסורים מן המנין מוכתבים במידה מועטה יותר על ידי הדירוג; והוא כמובן אינו טוען שכל המאמרים המפורסמים בכתבי עת מבוקשים הם טובים, או שכל המאמרים שמפורסמים בכתבי עת לא מבוקשים אינם טובים. משום כל ההסתייגויות האלה ורבות אחרות, ברור שאסור שדירוג כתבי עת יהיה המדד היחיד לקידום. אבל, צריך שהדירוג יהיה אחד המדדים לקידום.

לסיכום, כדי להעלות את איכות הפרסומים האקדמיים במשפטים בישראל צריך שיהיה דירוג של כתבי עת. לגבי כתבי עת זרים – הדירוג צריך לעקוב אחר הדירוגים המקובלים בעולם, ככל שיש כאלה. לגבי כתבי עת ישראלים – הדירוג צריך לקיים את שלושת התנאים שהצגתי – להיות מקובל על מרבית הפקולטות למשפטים בארץ, לדרג מעט כתבי עת בדירוג העליון, ולוודא שהדירוג העליון הזה גבוה מספיק ביחס לדירוג כתבי עת זרים.

והבעיה? מובן שהתנאי השני עלול בסיכוי גבוה מאד למנוע מהתנאי הראשון להתקיים, משום שכל פקולטה מעוניינת שכתב העת שלה ידורג גבוה. עם זאת, יש לי הרגשה שמדד ירושלים יאומץ, גם אם לא דה יורה, הרי דה פקטו, על ידי רוב הפקולטאות בארץ. בנסיבות האלה, המלצתי היחידה לכותבי המדד הזה היא להותיר את מספר כתבי העת הישראלים בכל דרגה על כנו, אבל לבחון שוב את תוכן הרשימה של כתבי העת הללו בכל דרגה. בהסתכלות צופה פני עבר, הרשימה הזו היא כמעט מביכה.

ח"כ שאמה-הכהן על קנסות גבוהים לעשירים

חבר הכנסת שאמה-הכהן כתב סטטוס בפייסבוק ""נהג מרצדס וסטודנטית בפיאט עוברים באור אדום. האם נכון, יעיל וצודק מבחינת הרתעה ומידתיות שיקבלו את אותו קנס כספי בדיוק? לדעתי זה לא יעיל ולא צודק". ההתנפלות עליו מייד לאחר מכן הבהילה אותו והוא הוריד את הסטטוס.

חבל. כפי שכתבתי בפוסט בעבר, הרעיון רחוק מלהיות מופרך (למרות שיש גם טעמים טובים שלא לאמץ אותו), והוא אף מיושם במספר מדינות כגון שוויץ, שוודיה, דנמרק אוסטריה וגרמניה.

כרמל, אל תיבהל…!

לאנס ארמסטרונג והשוויון בפני החוק

בית משפט פדרלי בטקסס העיף תוך 24 שעות את תביעתו של ארמסטרונג, שביקש לחסום את הרשות למלחמה בסמים בספורט מפני פתיחת הליכים נגדו. בית המשפט קבע שחלקים ניכרים ב80 העמודים בכתב התביעה היו מיותרים, חסרי רלוונטיות, ונועדו להסית את דעת הציבור כנגד הרשות.
בית המשפט אפשר לארמסטרונג להגיש את התביעה שוב, מנוסחת כראוי, אולם הזהיר מפני סנקציות אם כתב התביעה יכיל שוב טיעונים חסרי בסיס.

חבל שבתי משפט בארץ לא מוחקים כתבי תביעה ארוכים, המוגשים מדי יום ביומו ומכבידים על כולם – נתבעים, צדדים שלישיים ובתי המשפט עצמם.