עורכי דין פרטיים בעליון, בג"צ, ותובענות ייצוגיות

זה עתה נתבשרנו על מינויו של עורך דין פרטי נוסף, יורם דנציגר, לשופט בית המשפט העליון. עו"ד דנציגר יצטרף אל עו"ד חנן מלצר, אשר מינויו אושר לפני כחודש. על אף שאיני מכיר את השניים, מינוים לעליון מבורך מאד בעיני, וזאת משום שהם באים מתוך שוק עורכי הדין הפרטיים, ולא משורות שופטי בתי המשפט או השירות הציבורי, כקודמיהם (איני מתייחס כאן למינוי תועה מידי כמה שנים של איש אקדמיה לעליון).
 
למינוי השלכות מעשיות וסמליות כאחד. במישור המעשי, עורכי דין פרטיים מכירים, באופן טבעי, את השוק הפרטי שמתוכו באו ושאותו ייצגו. הם מבינים טוב יותר את השיקולים העומדים בבסיס החלטות עסקיות, את הקשיים העומדים בפני אזרחים המעוניינים לנהל חייהם ועסקיהם במדינה, ואת הכשלים הרבים הקיימים בהחלטותיהם של גופים ציבוריים. במתח המתמיד בין רגולציה לשוק, עורכי הדין הפרטיים נוטים להבין טוב יותר את השוק. סביר לצפות, לכן, שהבנתם זו תשתקף בהחלטות שיקבלו על כס השיפוט.
 
במישור הסמלי, המינוי מבטא הכרה בכך שהשוק הפרטי אינו פסול; שתמריצים פרטיים, והרצון לעשות רווח, אינם הופכים אדם, או מעשיו, לבלתי ראויים; שהציבורי אינו בהכרח עדיף על הפרטי. מהצד האחר, קבלת המינוי על ידי עורכי הדין דנציגר ומלצר מבטאת הכרה של השוק הפרטי בכך שמעבר אל השירות הציבורי, בוודאי לזה בבית המשפט העליון, אינו פסול או בלתי אפשרי; שיש פעמים שבהן העשייה למען הכלל שווה את הויתור על הרווחה האישית. שני הצדדים אינם ברורים מאליהם.
 
נטייתו של בית המשפט העליון לציבורי, אל מול חוסר ההבנה שהוא מגלה, לעתים, לפרטי, מתבטאת באופן מובהק בגישתו השונה לשני מוסדות דומים: העתירה לבג"צ, והתובענה הייצוגית. בית המשפט העליון פתח שעריו לרווחה בפני העותר לבג"צ: הוא הקל (ויש אומרים אף ביטל) את עקרון זכות העמידה, ואיפשר לכל עותר ציבורי להגיש עתירתו בשם אינטרס, אף אם זה אינו אינטרס ישיר שלו. הוא הקל במבחן השפיטות, ואישר לכל נושא לבוא בפניו, אף אם אותו נושא נוגע להחלטות בתחומים מקצועיים או פוליטיים. והוא קבע עילות רחבות וחדשות, דוגמת עילת חוסר הסבירות, להתערבות במעשה השלטוני. באותה העת, צמצם בית המשפט העליון את הפתח דרכו יכולה התובעת הייצוגית להיכנס ולתבוע בבית המשפט בשם חברי הקבוצה שנפגעו כמותה. התנאים בהם צריכה התובעת לעמוד, לרבות הוכחת עילת התביעה האישית שלה וסיכוייה להצליח, כמו גם תום ליבה, פורשו באופן שמכביד על הגשת התובענה. העילות שבהן ניתן לתבוע בתובענה ייצוגית פורשו באופן מצמצם. וההתערבות במעשיו ומחדליו של הנתבע הפרטי (או הציבורי) היתה תמיד מאופקת.
 
והנה, שני המוסדות משרתים מטרות דומות. בראשן – אכיפת שלטון החוק. הבג"צ מחיל את שלטון החוק על המדינה ורשויותיה. התובענה הייצוגית מחילה את אותו שלטון חוק על המגזר הפרטי (והציבורי). אולם בעוד בית המשפט העליון מרגיש בציבורי כבביתו, ולכן בטוח ביכולתו לשפוט את הציבורי באופן נכון וצודק, הפרטי מוכר פחות, ולכן מעורר בעליון חששות רבים יותר. בית המשפט העליון אינו בטוח כיצד יפקח על עורכי הדין הפרטיים שיציפו אותו בתובענות ייצוגיות למען רווח פרטי, ולכן מציב בפניהם מחסומים גבוהים. הוא גם אינו יכול להעריך נכונה את זעקת החמס של המגזר העסקי החושש מפני התובענות הייצוגיות, ולכן מגן עליו באופן גורף.
 
אכן, יש הבדל משמעותי בין העתירה לבג"צ לתובענה הייצוגית. העתירה לבג"צ מונעת פעמים רבות מטעמים אידיאולוגיים, בעוד התובענה הייצוגית מונעת משיקולי רווח פרטי. אולם החשש מניצול לרעה קיים בשניהם, כמו גם האפשרות לתועלת חברתית. לי עצמי לא ברור מי מבין השנים – העותר האידיאולוגי או התובע ועורכת הדין הפרטיים, עלולים לגרום לנזק רב יותר לאינטרס הציבורי. לי לא ברור גם מי משניהם ניתן לשליטה ופיקוח באופן יעיל יותר.
 
וכדי לסגור מעגל – אני מקווה שעורכי הדין הפרטיים שמונו לבית המשפט העליון יעזרו לצמצום הפערים בין הציבורי לפרטי, ויביאו לאכיפה יעילה וצודקת יותר של שלטון החוק, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: