שלטון החוק, הפרדת רשויות, ומה שבאמת חשוב

על אף שאני משתדל שלא להישאב לקהל המגיבים על המלחמה האישית/ציבורית בין שר המשפטים לבין נשיאת בית המשפט העליון, להשאר פטור בלא כלום בכל זאת אי אפשר. יחד עם זאת, אין לי תשובות ברורות בשאלות העומדות במחלוקת. לכן, כל מה שאנסה לעשות כאן הוא להבהיר מה השיקולים שראוי לשקול במחלוקות אלה. הדרך שבה הן מוצגות כאן מוציאה את המחלוקות מהמסגרת האישית אל המסגרת הכללית והעקרונית. אין בה שום התייחסות לדרך שבה צריך הויכוח הציבורי במחלוקות אלה להתנהל, ולשאלה האם הדרך שבה התנהל לאחרונה ראויה.
 
1. חלק ניכר מהמחלוקות בין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון נסוב סביב ההליכים למינוי שופטים, בדרגות הנמוכות, בבית המשפט העליון, במשרות מנהלי בתי המשפט, ועוד. מינוי השופטים הוא נושא רגיש מבחינה חוקתית משום שאחד מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית הוא עקרון עצמאות המערכת השיפוטית. שופטים צריכים להיות נקיים משיקולים זרים, ואסור שיהא עליהם אלא מוראו של הדין. הפקדת הסמכות למנות בידי פלוני נותנת בידו כוח לקבוע את הרכב בתי המשפט, וכמו כן נותנת בידו כוח להשפיע על שופטים אשר מעוניינים בקידום בתוך מערכת המשפט. יש לזכור, עם זאת, שהסמכות למנות אינה סמכות לפטר. משמונה שופט, לא ניתן לפטרו אלא בנסיבות חריגות מאד.
בניגוד לרושם שיכול אולי להיווצר מהדיון הציבורי בנושא המינויים, אין הסכמה בעולם הדמוקרטי מיהו הגוף הראוי למנות שופטים. כפי שניתן לראות ממחקר השוואתי שנעשה (ראו הפניות  וקישורים בתוך המסמך), בחלק מהמדינות הגוף הממנה הינו גוף פוליטי, ואילו באחרות הגוף הממנה הינו גוף מקצועי מתוך מערכת המשפט, וגם כאן ישנן גרסאות שונות להרכב אותו גוף ממנה.
השאלה היא, לכן, מהו הדבר שאנו חוששים ממנו יותר- שופטים אשר 'יתיישרו' לפי הקו שנוהג במערכת המשפט, ובייחוד על פי זה המותווה על ידי בית המשפט העליון ונשיאיו, או שופטים אשר ינסו לרצות את הפוליטיקאים הממנים. הנטייה היא לחשוב שמניעיהם של פוליטיקאים טהורים פחות מאלו של השופטים, אולם התשובה לשאלה תלויה לא רק באופיים של הגורמים הממנים ומניעיהם, כי אם גם במבנה המוסדי שבו הם פועלים. לכן, לפני שמשיבים על השאלה הזו, צריך לזכור גם שהפוליטיקאים מתחלפים בקצב מהיר הרבה יותר מאשר השופטים, נתונים לביקורת ציבורית ועומדים לבחירה מחדש מדי כמה שנים. האם מערכת משפט ששופטיה ממונים על ידי פוליטיקאים היא מושחתת יותר, קונפורמיסטית יותר, מקצועית פחות מאשר מערכת משפט ששופטיה ממנים את שופטיה?
 
2. חלק אחר מהמחלוקות בין השנים נוגע לשאלת מערכת היחסים בין הכנסת לבית המשפט העליון. באופן מדוייק יותר – השאלה היא עד כמה יכול בית המשפט העליון להתערב בחקיקת הכנסת, ומנגד, עד כמה ראוי שהכנסת תחוקק בתגובה לפסיקת בית המשפט העליון, ותעקוף פסיקה זו באמצעות חוקים המכונים 'עוקפי בג"צ', חלקם ביזמת הממשלה. שאלה זו נוגעת לעקרון ההפרדה בין הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת.
בית המשפט העליון הרחיב את תחום התערבותו בחקיקת הכנסת. הוא עשה זאת באמצעות ארבעה כלים עיקריים: ראשית, בית המשפט העליון צמצם את הדרישה לזכות עמידה בבג"צ. במצב הנוהג כיום, יכול גם עותר ציבורי, שאין לו ענין אישי בעתירה, לעתור לבג"צ כנגד מעשה שלטוני ואף כנגד חקיקה של הכנסת. שנית, בית המשפט העליון צמצם את עקרון השפיטות, והחיל את ביקורתו על מסגרת רחבה של מעשים ודברי חקיקה אשר לא היו כפופים לביקורתו בעבר. שלישית, בית המשפט העליון הרחיב את עילות ההתערבות שלו במעשה השלטוני ובחקיקה, בעיקר באמצעות עילת חוסר הסבירות. ולבסוף, בית המשפט העליון הרחיב את פרשנותו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והחילו גם על נושאים אשר לכאורה, לפי לשון חוק היסוד, אינם נכללים בו (כגון הזכות לשוויון, לגישה לבית המשפט, ועוד). בכל אלה, צמצם בית המשפט העליון את ההפרדה שהתקיימה בין הרשויות המחוקקת והשופטת.
והנה, לאחרונה שוקלת הרשות המחוקקת לעשות כמעשהו של בית המשפט העליון, ולהשיב מלחמה באמצעות התערבות במעשה השפיטה. יש לשים לב, עם זאת, שהכנסת אינה יכולה לבטל את מעשיו של בית המשפט העליון אלא באמצעות חוק. בכך טוענת הכנסת לאיזון בין רצונו של הרוב, המיוצג בכנסת, לבין כוחם של עקרונות היסוד של שלטון חוק וצדק, שעל שמירתם אמון בית המשפט העליון. השאלה היא מהם הכללים במשחק הכוחות בין שתי הרשויות הללו – מה מותר ומה אסור לכל צד לעשות?
 
3. נושא אחד שלכאורה אינו במחלוקת בין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון הוא תפקודה של מערכת המשפט. למעשה, זהו ביטוי נוסף וחשוב לעקרון שלטון החוק. לא רק שלטון החוק במחוקק וברשות השופטת, כי אם גם, ואולי בעיקר, שלטון החוק ברחוב, בשוק, בכלכלה, באזרחים. שלטון החוק שמשמעותו מתן משקל מספיק לחוק ולחיובים שהוא מטיל במערכות היחסים בין הפרטים במדינה לבין עצמם ובינם לבין השלטון.
והנה, דווקא משום שאין מחלוקת ברורה בין השר לנשיאה, נראה לי שיש לחשוש מאד שדווקא נושא זה לא יטופל כראוי. יש לחשוש שהמצב שנהג עד היום, הוא זה שינהג גם בעתיד. ובעיקר יש לחשוש מכך שהנורמה לפיה תפקודה של מערכת המשפט אינו נתון לביקורת ציבורית, בין היתר משום שאין שום מידע לגבי תפקודה, תמשיך לנהוג.
כל מערכת משפט מתוקנת בעולם מפרסמת סטטיסטיקות מפורטות באשר לעומס התיקים בבתי המשפט, משכי הזמן העוברים מהגשת
ביעה ועד לסיומה בכל ערכאה, אחוז התביעות שניתן להוציאן לפועל, ועוד. מערכת המשפט בישראל מחויבת לדוחות סטטיסטיים כאלה מכוח חוק חופש המידע. והנה, ביקור באתר בתי המשפט מעלה שהדוח האחרון הוא משנת 2005, ושגם דו"ח זה אינו כולל מידע מפורט למעט כמות תיקים שנכנסו למערכת ושיצאו ממנה באותה שנה. כך, לא ניתן ללמוד למשל מהו משך הזמן שמבלה תביעה אזרחית בבית משפט השלום, מהגשתה ועד למתן פסק דין בה. מהנתונים היותר מפורטים לגבי בית המשפט העליון עולה שאורך חיי תיק אזרחי בו היה בממוצע 20 חודשים. אולם לא ברור מה ניתן ללמוד מכך על אורך החיים הממוצע של תיק בערכאות הנמוכות יותר. האם מערכת המשפט מתפקדת כראוי? האם יש סיכוי שתהיה יעילה וצודקת יותר בעתיד?
 
מה דעתכם – פרידמן ובייניש, אולי תריבו על זה קצת?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אבי אץ  ביום אוגוסט 17, 2007 בשעה 4:31 am

    איך זה באמת שחוק חופש המידע לא עובד, וקבוצה גדולה כל כך של משפטנים (ומרצים למשפטים) לא פועלת לשינוי המצב (עתירות מנהליות, לדוגמא?). כמו במכונית התקועה, כולם מחכים לכולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: