זמן רב עבר מאז הפוסט האחרון. בזמן הזה הספקתי לטייל בנורבגיה, ומאז שחזרתי לא הצלחתי למצוא עשר דקות פנויות בראש כדי לכתוב משהו. עכשיו, יום כיפור, יש לי כמה דקות כאלה.
יש הרבה דברים מדהימים בנורבגיה – ובעיקר – הנוף הטבעי והאנושי. הכל כך שונה. הנורבגים (לפחות אלה שנתקלתי בהם באיזורים שמחוץ לערים הגדולות), כך נראה, רוחשים אמון רב לאנשים. האמון הזה מוצא ביטויו בהרבה נסיבות. אחת מהן, להן נחשפתי כתייר, היא כאשר מחפשים מקום ללינה. כאשר חיפשנו אחד כזה נתקלנו, במקרה, בבקתה שעליה היה רשום מספר טלפון. כאשר טילפנו לבעלים היא אמרה שהמפתחות נמצאים מתחת לשטיח הכניסה, שניכנס, ושהיא תבוא מאוחר יותר או למחרת כדי לקבל את התשלום. הבקתה, המאובזרת באופן מלא במכונות כביסה וכלים, כלי מטבח, טלוויזיה, ריהוט ועוד, עמדה לרשותנו, זרים מוחלטים, ללא שום בטחון או ערובה נוספת. כל כך פשוט!
אז מה יש להם, לנורבגים, שאין לנו? מדוע האמינה הבעלים של הבקתה שכשאכנס לבקתה אשתמש בכל בזהירות, כאילו היה שלי? מדוע האמינה שלא אעזוב מבלי לשלם? מדוע האמינה שאני, שהקשר הראשון והיחיד שלי איתה נוצר באותו רגע, בטלפון, אנהג לפי הכללים הברורים לה כל כך?
נורבגים (כידוע) אינם ישראלים. הם חושבים אחרת, חיים אחרת, ומתנהגים אחרת. יש להם תרבות אחרת. כל זה בוודאי נכון, אולם אינו מספיק. אין בכך כדי לענות לשאלה האמיתית – מה בחברה הנורבגית מאפשר לכללי התנהגות כאלה להישמר לאורך זמן? מדוע מספר האנשים שמפרים את הכללים – גורמים נזקים, לא משלמים, לוקחים חפצים – הוא כה נמוך עד שלא כדאי לבעלת הביקתה להטריד עצמה למקום עבור הסיכוי הזעום שתיתקל באחד מהם? מדוע נורמות התנהגות שאינן אופורטוניסטיות נוצרו בנורבגיה, וכיצד נשמרו לאורך זמן (ומדוע לא נוצרו במקומות אחרים, או שכשנוצרו לא החזיקו מעמד לאורך זמן)?
הפוסט הזה אינו מתיימר לענות על השאלה הקשה, אבל בכל זאת – שני נסיונות: תשובה אחת אפשרית, והיה אולי מעודד לדעת שהיא התשובה הנכונה, היא שמערכת אכיפת החוק בנורבגיה יעילה כל כך עד שכל הפרה של נורמות בחוק נתקלת בסנקציה מיידית ואפקטיבית. משפט, ולא תרבות. היה מעודד אם זו התשובה הנכונה משום שאז גם העתיד שלנו יכול להיראות ורוד יותר – ובלבד שנהפוך את מערכת המשפט שלנו ליעילה יותר (משימה לא פשוטה, אבל לפחות בגדר האפשרות התאורטית). תשובה אחרת, שאינה מעודדת בכלל, היא שההומוגניות באוכלוסיה הנורבגית – מבחינת מוצא, מצב סוציו-אקונומי, דת ועוד, מביאה לכך שהנורמות המקובלות ידועות לכולם, וכולם יודעים שהן ידועות (מה שקרוי בעגה הכלכלית common knowledge). בנסיבות כאלה קל לנורמות שיתוף ואמון הדדים להיווצר ואף להישמר. התשובה אינה מעודדת עבורנו בגלל ההרכב המאד הטרוגני של האוכלוסיה בישראל.
אני נוטה לחשוב שהתשובה השניה נכונה יותר מהראשונה. לא בדקתי זאת באופן רציני, אבל תשובה דומה ניתנה זה לא מכבר לשאלה דומה – מה משפיע על המידה שבה בעלי שליטה בחברות מסחריות 'חולבים' את החברה ולוקחים לעצמם הטבות (באמצעות משכורות עתק, מסחר במידע פנים, והנפקת אופציות ומניות לבעלי השליטה והמנהלים במחירים לא ריאליים). במאמר שכתב John C. Coffee מאוניברסיטת קולומביה, הוא הצביע על כך שבעלי השליטה בחברות סקנדינביות נהנים מהטבות נמוכות ביותר בהשוואה למדינות אחרות. את העובדה הזו לא ניתן להסביר באמצעות הבדלים באפקטיביות של אכיפת החוק. ההסבר אותו הוא מוצא משכנע יותר נעוץ במידת הלכידות וההומוגניות החברתית. התוצאה היא שבעלי המניות בחברות הסקנדינביות נותנים יותר אמון בחברות שבהן הם משקיעים.
משכנע? סעו לנורבגיה ותבדקו.
תובנה ייצוגית 
