Monthly Archives: אוקטובר 2007

עוד נסיון להתמודד עם אפליית עובדים

בהמשך לפוסט 'עבודה בעיניים !', דב חנין מנסה לרתום את הממשלה בדרך נוספת למלחמה באפליה, נגד עובדים ובכלל.

האם מכוני הכושר נוטשים את המנוי השנתי?

בהמשך לפוסטים על תעלומת מכוני הכושר…נראה שיש שינוי…האם בכל זאת אפשר להרוויח ללא מנוי שנתי?

עבודה בעיניים !

 
בית המשפט העליון קבע בשבוע שעבר, בבג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה, שחוקי המגן (חוק שכר מינימום, פיצויי פיטורין, חופשה שנתית וכו') חלים גם על עובדים פלשתינאים המועסקים בשטחים. קביעתו זו של בית המשפט העליון נשענה, בין היתר, על עיקרון השוויון בין עובדים ישראלים לעובדים פלשתינאים. פסיקה זו מדגישה שוב את חשיבותן של זכויות המגן עבור קיומם בכבוד של עובדים. היא מצטרפת להודעתו של משרד המשפטים, לפני כשבוע, להתנות את רישוין של חברות השמירה בכך שיקיימו את חוקי המגן כלפי עובדיהן. בכך יש התקדמות משמעותית בהגנה על זכויות העובדים במגזר השמירה, והברכות מגיעות לאותם חברי כנסת שפעלו בנושא זה.
 
אולם שאלה היא עד כמה יהיה בכל אלה כדי להבטיח את קיום החוק למעשה – מי יפקח שאכן הצהרותיהן של חברות השמירה בבקשה לרשיון אכן מקויימות. ומעבר לכך, מה יעשה במגזרים שאינם נתונים לרישוי ופיקוח כמו בתחום השמירה (למשל בתחומי הנקיון, החקלאות, הבנין, המלונאות והמסעדנות). את התשובה, כרגיל בבלוג הזה, אני מחפש בתובענה הייצוגית.
 
במאמר שכתבתי עם ד"ר שרון רבין מרגליות, העומד להתפרסם בכתב העת עיוני משפט,טענו שקיים פער עצום בין החוק הכתוב בספר החוקים, הנותן זכויות והגנה לעובדים, לבין יישומו בפועל. הפרות זכויות מכוח חוקי המגן הפכו לנורמה במגזרים רבים שבהם היצע העובדים (שמומחיותם, השכלתם, ומצבם הסוציו-אקונומי בדרך כלל נמוך) עולה על הביקוש. עובדים אלה משתכרים פחות משכר המינימום, נקנסים בניגוד לחוק, אינם זוכים לזכויות חופשה ומחלה, מפוטרים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורין, ועוד. עובדים אלה אינם עומדים על זכויותיהם משום שרבים מהם אינם מודעים להן, גם כאשר הם מודעים לזכויות הם מפחדים מפיטורין, וגם אם פוטרו הם חוששים מכך שהגשת תביעה כנגד המעסיק הקודם תפגע בסיכויי העסקתם בעתיד. לכן נוצר פער בין הוראות החוק לבין יישומו בשטח, פער הנובע מכשל אכיפה.
 
חוק תובענות ייצוגיות נתן פתרון אפשרי (וחלקי) לכשל זה, כאשר הרחיב את האפשרות לתבוע בתביעה ייצוגית בעילות של הפליה ועבירה על חוקי המגן, אפשרות אשר לא היתה קיימת בעבר. הבעיה בחוק היא שלשונו מצמצמת את אפשרות התביעה הייצוגית במקומות עבודה מאורגנים – דהיינו, במקומות עבודה שחל עליהם הסכם קיבוצי והמעביד הוא צד לאותו הסכם. כוונת החוק היתה, לכאורה, להותיר את ההגנה על זכויות העובדים בידי ארגוני העובדים (ובראשם ההסתדרות). אוזלת ידם של ארגוני העובדים הצדיקה, לדעתנו, פרשנות אחרת לחוק.
 
במאמר טענו שהפרשנות הנכונה להגבלה הזו (בסעיף 10 לחוק) היא שאפשרות התביעה הייצוגית תוגבל רק כאשר התביעה היא מכוח ההסכם הקיבוצי, ולא כאשר עילתה היא בהפרת זכויות המגן של העובדים. ארגוני העובדים אינם שומרים על זכויות אלה של עובדיהם, ולכן צריך לאפשר לשוק החופשי – לעורכי הדין הפרטיים – לקחת את משימת ההגנה על הזכויות על עצמם. הפרשנות שהצענו התקבלה כבר במספר רב של פסקי דין של בית הדין לעבודה, וכיום נשקלת אף הצעה לתקן את לשון החוק בהתאם.
 
לכאורה, הצלחה. הנה סוף סוף מצליחים חברי הכנסת, בג"צ, הארגונים החברתיים, ואפילו האקדמאים, לחולל שינוי. אולם הדרך להצלחה, ככל הנראה, עדיין רחוקה. מאחר שהבעיה היא בעיית אכיפה, ניתן יהיה לברך רק כאשר הגורמים היכולים לאכוף את החוק, אכן יעשו כן. עד אז, הכותרות, פסקי הדין, הבג"צ, והתחייבויות הממשלה לא ישנו דבר.
 
זה מחזיר אותי לבעיה העיקרית בתחום התובענות הייצוגיות – שכר הטרחה לעורך הדין שיזם את התביעה וניהל אותה. בתי הדין לעבודה, כמו גם אחיהם בתי המשפט המחוזיים, עדיין לא מיישמים את מודל היזמות שעליו בנויה התובענה הייצוגית כראוי. הם מסרבים להעניק לעורכי הדין שהצליחו שכר טרחה מספיק, וחוששים פן שכר הטרחה שיפסקו יהיה גבוה מדי (אם כי ישנם יוצאים מן הכלל). כך,בתביעה שבה הצליחו התובעים להביא לכך שביטוח לאומי ישלם לסטודנטים תשלומים שהיו חייבים להם, התלבט בין הדין הארצי לעבודה האם שכר הטרחה לעורכי הדין צריך לעמוד על 3,000 או 30,000 ש"ח, והכריע כי 3,000 ש"ח יספיקו. בהינתן הסיכון והעלויות הרבים שכרוכים בהגשת תובענה ייצוגית, הסכומים האלה (גם 30,000 ש"ח) הם לא יותר מבדיחה עצובה! אף עורך דין ראוי לא יסכים להגיש תובענה ייצוגית אם ידע שבסופה אלה הסכומים שיחכו לו.
 
בתי המשפט סבורים שעל ידי הקטנת שכר הטרחה שהם פוסקים ימנעו הגשתן של תביעות ייצוגיות מופרכות וקטנוניות. התוצאה למעשה היא הפוכה – תובענות כאלה ימשיכו להיות מוגשות, ורק הן, משום שאלו התביעות שאין צורך להשקיע בהן זמן, כסף, ומומחים. עורכי דין שיגישו את התביעות הייצוגיות לא יהיו הטובים בשוק, אלא להיפך – עורכי הדין שאין להם דבר טוב יותר לעשות בזמנם. אלה שזמנם שווה כל כך מעט, שגם השכר המינימלי שפוסקים להם בתביעה הייצוגית מפצה אותם בגינו. ואם ירצה מי מהם לנהל את התביעה כראוי, לא יוכל לעמוד בפני הצעת פשרה של הנתבע אשר יציע לו למכור את התביעה בנזיד עדשים – נזיד אשר שווה יותר משכר הטרחה שייפסק אם יצליח לזכות
תביעה.
 
אין ברירה. אם רוצים אכיפה צריך לשלם עבורה. האוכף היעיל ביותר כיום הוא, מה לעשות, עורך הדין הפרטי. הוא אינו פועל ממניעים טהורים כמו בג"צ, חברי הכנסת, עמותות וארגונים חברתיים, או אקדמאים (?). אבל הוא היחיד שיכול לנער את הגופים הגדולים והרבים אשר מזלזלים בזכויות העובדים בארץ ויוצרים, גם כאן, נורמה של אי ציות לחוק.
 

חוקים שנכנסים לורידים

בעקבות הפוסט הקודם שלי, בנושא חוק הקסדות (שבו דווקא הצגתי טיעון התומך בחוק), אני מבקש לחפש חוקים שמכניסים את המדינה לורידים שלנו, בלי שום הצדקה, לדעתכם. אני מחפש הצעות מנומקות.

כ'סיפתח', אני מציע את "חוק זכויות הסטודנט", שבו החליטו מספר חברי כנסת שהם יודעים טוב יותר כיצד צריכה אקדמיה להתנהל. יש בחוק כמה הוראות מבורכות, כגון הוראת ס' 4 בדבר איסור אפליה, אבל הוראותיו בנושא זכות הערעור על ציוני בחינות, למשל, הן התערבות בלתי נסבלת בעיני בניהול הענינים האקדמיים של האוניברסיטאות והמכללות.

למה כובע? על קסדות, אופנים, נורמות וחופש בחירה

היום זה קורה…. התיקון לפקודת התעבורה, אשר מחייב לחבוש קסדת מגן ברכיבה על אופנים, נכנס לתוקפו. מעתה לא תוכלו לצאת לרחוב באופניכם, רולרבליידכם, או סקייטבורדכם ללא קסדות. כדאי שתמהרו לחנות ותרכשו קסדה, לכם ולילדיכם, ואולי גם תבלו איתם כמה דקות ותסבירו להם שממחר, אם הם יסעו בלי קסדה ב"מחיצתכם" (לשון החוק), אבא ואמא יקבלו קנס. ולכן, כדאי שהקטנים יקפידו על חבישת הקסדה, לפחות כאשר אתם בסביבה.
 
הרבה ויכוחים התנהלו סביב החוק החדש. עמותות רבות כגון הירוקים, או "ישראל בשביל אופניים" התנגדו לו, בעוד אחרות, ובראשן "בטרם" תמכו. חבר הכנסת גלעד ארדן (שיזם גם חוק אחר אשר חייב לבישת אחזקת אפוד זוהר ברכב ולבישתו ביציאה מהרכב בדרך שאינה דרך עירונית) יזם את חקיקת החוק הזה, ואליו הצטרפו חברי כנסת אחרים כמו מתן וילנאי ורונית תירוש, בהסתמכם, בין היתר, על חוויותיהם האישיות. חבר הכנסת דב חנין, תומך נלהב ברכיבה באופניים, התנגד לחוק. העיתונים והבלוגים מלאו כתבות, שרובן מגנות את החוק המתערב בחופש ההחלטה של הפרט באופן שאינו מוצדק, כך נטען. הטוקבקיסטים השתוללו.
 
בדרך כלל אני נוטה להתנגד להתערבות של המדינה ולרגולציה. ההנחה שלי היא שכל אחד מאיתנו הוא בר דעת, ויכול להחליט בעצמו על גורלו. זו, דרך אגב, לא ממש הנחה מופרכת, לאור העובדה שאנחנו מקבלים מאות החלטות מדי יום, ושהמדינה מתערבת רק באחוז קטן מאד מהחלטות אלה. ההנחה היא גם שכחברה, עדיף שנסתמך על החלטותיהם של היחידים, ולא ניזקק בכל שאלה לאמא מדינה. היד הנעלמה של חופש הבחירה והשוק יכוונו אותנו, כך אני מאמין בדרך כלל, למקום שייטיב עמנו ביותר. אם כך, האם לא ראוי שהחופש להחליט האם לחבוש קסדה או לא יישאר בידינו? האם ארדן וחבריו לא הגזימו הפעם?
 
במקרה הזה, כפי שאסביר בסוף הפוסט, אני סבור שדווקא לא הגזימו, ויש סיבה טובה להתערבות.
 
לפני שאכנס לניתוח הנימוקים בעד ונגד חבישת הקסדה, אבקש, כהרגלי, להניח מספר הנחות כדי למקד את הדיון. אני אניח שקסדות מונעות פציעות בסוגים מסויימים של תאונות. כמי שרוכב בשטח מדי שבוע, אני יכול להעיד מידיעה אישית ומראית עיניים, שאכן זה המצב. אני אניח אף יותר מכך – שיש כיום אנשים, מבוגרים וילדים, שחבישת הקסדה תקטין את סיכוייהם להיפצע אולם למרות זאת אינם חובשים קסדה ברכיבת אופנים. גם הנחה זו הכרחית לדיון, שכן אחרת החוק אינו יכול לשנות את ההתנהגות של האנשים שאליהם כוון. (הנחה זו, יש להדגיש, אינה מוליכה לכך שצריך לחייב את אותם אנשים לחבוש קסדה, ולו משום שיתכן שההנאה שהם נהנים מרכיבה ללא קסדה מצדיקה בעיניהם את נטילת הסיכון האמור.)
 
הטיעונים נגד חבישת הקסדה מתחילים כולם באותה נקודה –  יש בכך התערבות בחופש הבחירה שלנו. חלקם ממשיך וחולק על הנחת היסוד, ומניח במקום זאת שהקסדה אינה מסייעת כנגד פציעות. כאמור, אין שום ענין בדיון עם טיעונים אלה. או שהם נכונים, אמפירית, או לא. אם הם נכונים – אכן הטילו עלינו מס לא מוצדק. אם לא – אפשר להמשיך בדיון.
 
טענה אחת היא שחבישת הקסדה תביא לכך שרוכבים, כמו גם נהגים ברכב מנועי, ייזהרו פחות ולכן הפגיעות ברוכבי האופנים יתרבו. טענה זו אינה חדשה. היא נטענה גם לגבי חובת חגירת חגורות בטיחות ברכב. מאמרים שפורסמו לאחרונה מטילים בספק את הטענה שיש השפעה הפוכה של אביזר הבטיחות על רמת הזהירות של המשתמש. אינטואיטיבית, לא נראה לי שרוכבים עם קסדה ישתוללו יותר מאשר אילו היו ללא קסדה, או שהנוהגים בכביש יזלזלו בבטחונם יותר משהם מזלזלים בו כיום.
 
טענה אחרת כנגד חבישת הקסדה אומרת שהטלת החובה תביא לכך שפחות אנשים ירכבו על אופנים, משום חוסר הנוחות הכרוך בחבישת קסדה או בגלל מחירה. אם מספר רוכבי האופנים בכביש משפיע גם הוא על הסיכון לו הם חשופים, ירידת מספר הרוכבים עקב חובת חבישת קסדה עלול להביא להגדלתו של הסיכון לאותם רוכבים שיחבשו אותה וירכבו. גם כאן התשובה שלי אינה יותר מאינטואיטיבית – נראה לי שהקסדה אינה מכבידה על הרכיבה באופן שיגרום להרבה אנשים להימנע מרכיבה. מדוע, אם כן, אנשים אינם משתמשים בקסדה היום, ללא האיסור? על כך, כמו גם על מחיר הקסדה, בסוף הפוסט.
למצדדי החוק נימוקים רבים התומכים בו. יש לזכור שההנחה שחקיקת החוק תביא להקטנת שיעור הפציעות ברכיבה על אופנים אינה מספיקה כדי לתמוך בחוק. על מצדדי החוק להסביר מדוע שונה מקרה זה ממקרים רבים אחרים שבהם נוטלים אנשים סיכונים מבחירה.
 
טיעון אחד בעד חבישת קסדה הוא שהנזקים הנגרמים למשק ולחברה כתוצאה מפציעות שהיו יכולות להימנע אילו היתה חובת חבישת קסדה הם גדולים ומשמעותיים. בלשון כלכלית, הטיעון הזה אומר שלרכיבה ללא קסדה יש עלויות שאינן מוטלות על הרוכב, ולכן הוא לא לוקח אותן בחשבון. רוכב שנהנה מרכיבה ללא קסדה לא מתחשב בעלויות האלה, משום שהן נופלות על הקופה הציבורית. לכן, ההחלטה לרכב ללא קסדה עלולה להיות גרועה ובזבזנית משיקולים חברתיים, על אף שמשיקולים פרטיים של הרוכב החופשי היא מ
וצדקת. הטיעון הזה לא ממש משכנע בעיני, ולו משום שיש המון החלטות אחרות שאנחנו מחליטים, ושבהן אנו מפילים מעמסה על הקופה הציבורית משום שהם מגדילים את הסיכון לפציעה או מוות, ובכל זאת לא מוגבל חופש ההחלטה שלנו לגביהן. כך, למשל, ההחלטות ליסוע ברכב פרטי ולא ציבורי, לעשן בבית, לעסוק בספורט אתגרי, או לאכול כמויות גדולות של ג'אנק פוד, כולן מגדילות את הסיכוי לכך שניפול למשכב ונטיל עוד הוצאה על הקופה הציבורית. קשה לתמוך בהגבלתן של כל ההחלטות הללו. יתרה מכך, מאחר שבישראל לא משלמים עבור כל טיפול רפואי, קיימת ממילא בעייה של צריכת יתר לטיפולים כאלה. ממילא איננו לוקחים בחשבון את כל העלויות הכרוכות בטיפולים רפואיים שייגרמו בעקבות החלטותינו. חבישת הקסדה אינה מצדיקה טיפול שונה לענין זה.
 
טיעון אחר בעד חבישת הקסדה הוא שחלק מהאנשים שאינם חובשים אותה אינם מודעים לסיכונים הכרוכים בכך. אילו היו מודעים לכך, היו חובשים קסדה. בגרסה אחרת לאותו טיעון, אף אם היו יודעים על הסיכונים, היו מקבלים החלטה שאינה נכונה משיקולים שלהם בלבד. שתי הגרסאות לא משכנעות בעיני. גם כאן, חבישת הקסדה אינה שונה מהחלטות אחרות בתנאי אי וודאות, ואיני חושב שדווקא היא מצריכה התערבות של החוק. מה גם שאם הבעיה היא אכן של מידע, הפתרון פשוט – הפצת מידע על ידי המדינה באשר לסיכונים הטמונים באי חבישת קסדה. ולגירסת חולשת הרצון – תעמולה של המדינה שתשכנע אותנו לשנות דרכינו –  לטובתנו.
 
ניתן, כמובן, להמשיך ולטעון שהבעיה העיקרית היא לגבי ילדים, שאינם מסוגלים להבין את הסיכונים באי חבישת קסדה. התשובה המיידית היא שלילדים האלה יש הורים, הדואגים לכך שלא ידחפו ידיים לשקעי חשמל, שלא יקפצו לבריכות עמוקות מדי, ושלא ילכו ברחוב בלי נעלים. כשההורים לא ממלאים את חובותיהם קורות תאונות. אולם שוב, נושא הקסדות אינו שונה באופן מובהק מנושאים אחרים. הטיעון הפטרנליסטי אינו יכול, לכן, לעמוד בפני עצמו.
 
אם אף אחד מהטיעונים, בעד או נגד, אינו משכנע, התוצאה חייבת להיות שהחוק אינו ראוי והתערבותו בחופש הבחירה שלנו אינה מוצדקת. אני, כאמור, סבור אחרת.
 
בספר נהדר שכתב Thomas Scelling, זוכה פרס נובל לכלכלה, ושנקרא Micromotives and Macrobehavior, הוא מספר את הסיפור הבא (תרגום חופשי שלי):
 
זמן קצר לאחר שטדי גרין מקבוצת הBruins חטף מקל הוקי למוח, נכתב בעיתון ניוזוויק (6 באוקטובר 1969) :
"שחקני הוקי קרח לא יחבשו קסדות מבחירתם החופשית, וזאת בגלל כמה סיבות. כוכבה של קבוצת שיקאגו סטאר, בובי הול, מפנה לגורם הפשוט ביותר: "יהירות". אבל שחקנים רבים מאמינים באמת ובתמים שקסדות יפגעו ביעילותם וישימו אותם בעמדת נחיתות, ואילו אחרים חוששים שיריביהם ילעגו להם. השימוש בקסדות יהפוך רווח רק אם שחקנים יחששו מפגיעות דומות לאלו שסבל טדי גרין, או באמצעות חוק שיהפוך את חבישתן במשחק לחובה…..שחקן אחד סיכם את הרגשתם של רבים: "זה טפשי לא לחבוש קסדה. למרות זאת, אני איני חובש קסדה, משום שאחרים אינם חובשים קסדה. אני יודע שזה טפשי, אבל רוב השחקנים מרגישים בדיוק כמוני. אם הליגה היתה מחייבת אותנו לחבוש קסדות, כולנו היינו חובשים אותן, ולאף אחד לא היה איכפת."
 

הלקח מהסיפור פשוט – חבישת קסדה, כמו התנהגויות רבות אחרות, קשורה לנורמה חברתית. הנורמה הנוהגת כיום היא שלא חובשים קסדה ברכיבת אופניים בעיר. מי שחורג מהנורמה, בעיקר בקרב אוכלוסיית הילדים והנוער, צפוי לבוז מחבריו. המלחמה של הורה בודד על כך שילדו יחבוש קסדה, צפויה כמעט תמיד לכשלון, כאשר מולה עומד הלחץ החברתי שלא לחבוש אותה.
 
הבעיה בנורמה כנגד חבישת קסדה, כמו בנורמות חברתיות אחרות, היא שקשה מאד לשנות אותה. גם כאשר רוב ההורים והרוכבים מעדיפים לחבוש קסדה, לאף אחד מהם אין הכוח להביא לשינוי הנורמה (הבלתי רצויה). בדיוק כמו בסיפור של Schelling – אף אחד משחקני ההוקי קרח לא התנגד באמת לחבישת קסדה, אבל כל עוד הנורמה היתה הפוכה, לא היה בידי אף אחד מהם מה לעשות. כל עוד מי שחובש קסדה יחשב ל'חנון', 'לא מקובל', 'פחדן', 'מוזר', אף אחד לא יחבוש קסדה. אחת הדרכים היחידות לשנות את הנורמה היא באמצעות חוק שיחייב חבישת קסדה.
 
באופן פאראדוכסלי – החוק החדש פועל, לכן, לא כנגד רצוננו וחופש הפעולה שלנו, כי אם בעדו. חופש הפעולה שלנו היה מוגבל בגלל הנורמה החברתית כנגד חבישת קסדה. החוק יכול להפוך את הנורמה, ולאפשר לנו את שרצינו מזמן – לחבוש קסדה ולרכב בבטחון. בקרב רוכבי השטח והכביש המקצועיים, הנורמה השתנתה מזמן. רכיבה ללא קסדה נחשבת מסוכנת, וחושפת את הרוכב להערות וביקורת. הקסדה עצמה הפכה למוצר אופנתי, ורוכבים רבים מוכנים לשלם מעל 1,000 שקלים עבור קסדה שתישא את שם המותג הנכון. שינוי דומה בקרב הנוער והרוכבים שאינם מקצועיים לא יתרחש, ככל הנראה, ללא מהלך קיצוני כזה שאליו שואף החוק.
 
ושתי הערות לסיכום: ראשית, טוב יעשו חברי הכנסת אם ידאגו גם לסיבסודה של הקסדה, לטובת אוכלוסיות שיתקשו ברכישתה. ושנית, שינוי הנורמה דורש אכיפה יעילה מייד לאחר קבלת החוק. אחרת, הנורמה כנגד חבישת הקסדה רק תתחזק, כאשר על גבה היא סוחבת נורמה חמורה הרבה יותר של זלזול בחוק.