עבודה בעיניים !

 
בית המשפט העליון קבע בשבוע שעבר, בבג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה, שחוקי המגן (חוק שכר מינימום, פיצויי פיטורין, חופשה שנתית וכו') חלים גם על עובדים פלשתינאים המועסקים בשטחים. קביעתו זו של בית המשפט העליון נשענה, בין היתר, על עיקרון השוויון בין עובדים ישראלים לעובדים פלשתינאים. פסיקה זו מדגישה שוב את חשיבותן של זכויות המגן עבור קיומם בכבוד של עובדים. היא מצטרפת להודעתו של משרד המשפטים, לפני כשבוע, להתנות את רישוין של חברות השמירה בכך שיקיימו את חוקי המגן כלפי עובדיהן. בכך יש התקדמות משמעותית בהגנה על זכויות העובדים במגזר השמירה, והברכות מגיעות לאותם חברי כנסת שפעלו בנושא זה.
 
אולם שאלה היא עד כמה יהיה בכל אלה כדי להבטיח את קיום החוק למעשה – מי יפקח שאכן הצהרותיהן של חברות השמירה בבקשה לרשיון אכן מקויימות. ומעבר לכך, מה יעשה במגזרים שאינם נתונים לרישוי ופיקוח כמו בתחום השמירה (למשל בתחומי הנקיון, החקלאות, הבנין, המלונאות והמסעדנות). את התשובה, כרגיל בבלוג הזה, אני מחפש בתובענה הייצוגית.
 
במאמר שכתבתי עם ד"ר שרון רבין מרגליות, העומד להתפרסם בכתב העת עיוני משפט,טענו שקיים פער עצום בין החוק הכתוב בספר החוקים, הנותן זכויות והגנה לעובדים, לבין יישומו בפועל. הפרות זכויות מכוח חוקי המגן הפכו לנורמה במגזרים רבים שבהם היצע העובדים (שמומחיותם, השכלתם, ומצבם הסוציו-אקונומי בדרך כלל נמוך) עולה על הביקוש. עובדים אלה משתכרים פחות משכר המינימום, נקנסים בניגוד לחוק, אינם זוכים לזכויות חופשה ומחלה, מפוטרים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורין, ועוד. עובדים אלה אינם עומדים על זכויותיהם משום שרבים מהם אינם מודעים להן, גם כאשר הם מודעים לזכויות הם מפחדים מפיטורין, וגם אם פוטרו הם חוששים מכך שהגשת תביעה כנגד המעסיק הקודם תפגע בסיכויי העסקתם בעתיד. לכן נוצר פער בין הוראות החוק לבין יישומו בשטח, פער הנובע מכשל אכיפה.
 
חוק תובענות ייצוגיות נתן פתרון אפשרי (וחלקי) לכשל זה, כאשר הרחיב את האפשרות לתבוע בתביעה ייצוגית בעילות של הפליה ועבירה על חוקי המגן, אפשרות אשר לא היתה קיימת בעבר. הבעיה בחוק היא שלשונו מצמצמת את אפשרות התביעה הייצוגית במקומות עבודה מאורגנים – דהיינו, במקומות עבודה שחל עליהם הסכם קיבוצי והמעביד הוא צד לאותו הסכם. כוונת החוק היתה, לכאורה, להותיר את ההגנה על זכויות העובדים בידי ארגוני העובדים (ובראשם ההסתדרות). אוזלת ידם של ארגוני העובדים הצדיקה, לדעתנו, פרשנות אחרת לחוק.
 
במאמר טענו שהפרשנות הנכונה להגבלה הזו (בסעיף 10 לחוק) היא שאפשרות התביעה הייצוגית תוגבל רק כאשר התביעה היא מכוח ההסכם הקיבוצי, ולא כאשר עילתה היא בהפרת זכויות המגן של העובדים. ארגוני העובדים אינם שומרים על זכויות אלה של עובדיהם, ולכן צריך לאפשר לשוק החופשי – לעורכי הדין הפרטיים – לקחת את משימת ההגנה על הזכויות על עצמם. הפרשנות שהצענו התקבלה כבר במספר רב של פסקי דין של בית הדין לעבודה, וכיום נשקלת אף הצעה לתקן את לשון החוק בהתאם.
 
לכאורה, הצלחה. הנה סוף סוף מצליחים חברי הכנסת, בג"צ, הארגונים החברתיים, ואפילו האקדמאים, לחולל שינוי. אולם הדרך להצלחה, ככל הנראה, עדיין רחוקה. מאחר שהבעיה היא בעיית אכיפה, ניתן יהיה לברך רק כאשר הגורמים היכולים לאכוף את החוק, אכן יעשו כן. עד אז, הכותרות, פסקי הדין, הבג"צ, והתחייבויות הממשלה לא ישנו דבר.
 
זה מחזיר אותי לבעיה העיקרית בתחום התובענות הייצוגיות – שכר הטרחה לעורך הדין שיזם את התביעה וניהל אותה. בתי הדין לעבודה, כמו גם אחיהם בתי המשפט המחוזיים, עדיין לא מיישמים את מודל היזמות שעליו בנויה התובענה הייצוגית כראוי. הם מסרבים להעניק לעורכי הדין שהצליחו שכר טרחה מספיק, וחוששים פן שכר הטרחה שיפסקו יהיה גבוה מדי (אם כי ישנם יוצאים מן הכלל). כך,בתביעה שבה הצליחו התובעים להביא לכך שביטוח לאומי ישלם לסטודנטים תשלומים שהיו חייבים להם, התלבט בין הדין הארצי לעבודה האם שכר הטרחה לעורכי הדין צריך לעמוד על 3,000 או 30,000 ש"ח, והכריע כי 3,000 ש"ח יספיקו. בהינתן הסיכון והעלויות הרבים שכרוכים בהגשת תובענה ייצוגית, הסכומים האלה (גם 30,000 ש"ח) הם לא יותר מבדיחה עצובה! אף עורך דין ראוי לא יסכים להגיש תובענה ייצוגית אם ידע שבסופה אלה הסכומים שיחכו לו.
 
בתי המשפט סבורים שעל ידי הקטנת שכר הטרחה שהם פוסקים ימנעו הגשתן של תביעות ייצוגיות מופרכות וקטנוניות. התוצאה למעשה היא הפוכה – תובענות כאלה ימשיכו להיות מוגשות, ורק הן, משום שאלו התביעות שאין צורך להשקיע בהן זמן, כסף, ומומחים. עורכי דין שיגישו את התביעות הייצוגיות לא יהיו הטובים בשוק, אלא להיפך – עורכי הדין שאין להם דבר טוב יותר לעשות בזמנם. אלה שזמנם שווה כל כך מעט, שגם השכר המינימלי שפוסקים להם בתביעה הייצוגית מפצה אותם בגינו. ואם ירצה מי מהם לנהל את התביעה כראוי, לא יוכל לעמוד בפני הצעת פשרה של הנתבע אשר יציע לו למכור את התביעה בנזיד עדשים – נזיד אשר שווה יותר משכר הטרחה שייפסק אם יצליח לזכות �
�תביעה.
 
אין ברירה. אם רוצים אכיפה צריך לשלם עבורה. האוכף היעיל ביותר כיום הוא, מה לעשות, עורך הדין הפרטי. הוא אינו פועל ממניעים טהורים כמו בג"צ, חברי הכנסת, עמותות וארגונים חברתיים, או אקדמאים (?). אבל הוא היחיד שיכול לנער את הגופים הגדולים והרבים אשר מזלזלים בזכויות העובדים בארץ ויוצרים, גם כאן, נורמה של אי ציות לחוק.