לפזר את מסך העישון: חלק א'

לפני כחודשיים נכנס לתוקפו תיקון לחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים (אשר, בין היתר, החליף גם את שמו של החוק ל"חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים וחשיפה לעישון"). התיקון לחוק הגדיל את הקנסות המוטלים על מעשנים במקומות ציבוריים ועל מחזיקי מקומות ציבוריים שבהם מעשנים, והגביר את החובות המוטלות על אותם מחזיקים למנוע עישון. כמו כן תחולת החוק הורחבה לפאבים, מועדונים ודיסקוטקים, מקומות שנחשבו למעוזי המעשנים בעבר.
 
בדומה לתיקון לפקודת התעבורה המחייב חבישת קסדה ברכיבה על אופנים, שעליו חיוויתי דעתי בבלוג הזה בעבר, כך גם בחוק למניעת העישון מתערבת המדינה בבחירותיו הפרטיות של האזרח. אולם בשונה מחבישת הקסדה, אשר אינה משפיעה על אף אחד למעט חובש הקסדה (רוכב האופנים), העישון משפיע לרעה על אנשים בסביבתו של המעשן. נדמה, לכן, שההבדל הזה מוליך באופן אוטומטי למסקנה שאת העישון יש לאסור. הפוסט הזה ינסה לבחון את המסקנה הזו.
 
נניח ששני אנשים, סמוקי וירוקי, מתגוררים יחד: סמוקי נהנה לעשן, והוא מעדיף להמשיך לעשן למרות הסיכון שהעישון יגרום לו לנזקים בעתיד. העישון גורם למטרד ולנזקים לא רק לסמוקי אלא גם לירוקי שגר איתו ושואף את העשן שהוא מייצר. ירוקי סובל מריח הסיגריות, מהעשן בעיניו, ומהסיכוי שיחלה בעתיד במחלות שונות בגלל עשן הסיגריות שאליו נחשף. האם יש לאסור על סמוקי לעשן בבית?
 
התשובה לשאלה זו, כך מסתבר, אינה ברורה מאליה. העובדה שאנו רואים בעישון מטרד, בסמוקי מטריד ומזיק ובירוקי נפגע מהמטרד אינה נובעת ממצב 'טבעי' אלא מהגדרתנו את נקודת המוצא – נקודת הייחוס. אם נקודת הייחוס הינה ללא עישון אז סמוקי שמעשן גורם לנזק לירוקי. אולם אם נקודת הייחוס היא שהעישון מותר אז ירוקי, אם ימנע מסמוקי לעשן, יגרום לו לנזק. ניתן להסביר את הנקודה הזו גם בדרך אחרת: נניח שהנאתו של סמוקי מעישון (בניכוי הנזקים שנגרמים לו) שווה ל100. אם נאסור על סמוקי לעשן נגרום לו למעשה לאובדן הנאה של 100, שזהה לנזק בסך 100 שהיינו גורמים לו. סמוקי, למשל, יהיה מוכן שנגרום לו נזק אחר ששוויו נמוך מ100 אולם נתיר לו לעשן. כשם שסמוקי מזיק לירוקי כאשר הוא מעשן, כך ירוקי מזיק לסמוקי כאשר הוא מונע ממנו לעשן.
 
אם כך, כיצד נכריע האם רצוי לאסור על סמוקי לעשן? בעיה דומה הוצגה על ידי זוכה פרס נובל לכלכלה Ronald Coase במאמרו The Problem of Social Cost. ההבחנה הראשונה שעשה Coase היתה שאכן המצב הוא הדדי ותלוי בהגדרת הזכויות והחובות בין הצדדים. ההבחנה השניה שעשה היתה בין מצב שבו השנים יכולים לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם לבין מצב שבו הם אינם יכולים לעשות זאת. כאשר סמוקי וירוקי יכולים לנהל משא ומתן הם יכולים להסכים שסמוקי לא יעשן גם אם מותר לו לעשן, או שסמוקי יעשן אף אם הדבר אסור. אם העישון אסור והנזק לירוקי מהעישון הוא 120, הוא ישלם לסמוקי סכום בין 100 ל120 וסמוקי יקבל את הסכום הזה תמורת הסכמתו להפסיק לעשן. מנגד, אם העישון אסור סמוקי לא יעשן משום שהנאתו, 100, נמוכה מהסכום שיצטרך לשלם לירוקי כפיצוי עבור הנזק שנגרם לו. בין אם מותר לעשן ובין אם לאו, בסופו של דבר סמוקי לא יעשן. באופן דומה ניתן להראות שאם הנזק לירוקי הוא רק 80, סמוקי יקנה ממנו את זכותו לעשן גם אם העישון אסור, תמורת סכום בין 80 ל100. המסקנה של Coase היתה שכאשר אין בעיה לנהל משא ומתן כזה התוצאה הסופית – האם סמוקי יעשן או לא – לא תהיה תלויה בשאלה האם מותר או אסור לעשן (אם כי שאלה זו תקבע מי 'יתעשר' בסופה של העיסקה – סמוקי או ירוקי).
 
הבעיה, כמובן, שבדרך כלל אין אפשרות לנהל משא ומתן בין מעשנים ללא מעשנים. הצדדים אינם מכירים אחד את האחר, הם רבים ואי אפשר להגיע להסכם שיכלול את כולם. אולם הדיון הקודם מרמז מהו הפתרון הראוי במצב כזה. כדי להגיע לפתרון הזה צריך למדוד את התועלת (לאחר ניכוי נזקים) לסמוקי ואת הנזק לירוקי. באופן עקרוני, כאשר התועלת לסמוקי גדולה מהנזק לירוקי צריך לאפשר לסמוקי לעשן, ולהיפך, כאשר התועלת לסמוקי קטנה מהנזק לירוקי צריך לאסור על סמוקי לעשן.
 
העניינים מסתבכים עוד משום שקיימות אלטרנטיבות נוספות. ירוקי יכול, למשל, לצאת מהבית כאשר סמוקי מעשן. גם סמוקי יכול לצאת מהבית כאשר הוא מעשן. לכן, נצטרך להשוות בין התועלת לסמוקי בניכוי הנזק שנגרם לירוקי שצריך לצאת מהבית בכל פעם שסמוקי מעשן (בהנחה שהוא מעדיף לצאת מהבית ולא לנשום את עשן הסיגריות), לבין התועלת לסמוקי כאשר הוא צריך לעשן מחוץ לבית.
 
אם נעבור למצב מופשט פחות, כדי לענות על השאלה האם ראוי לאסור עישון במקום ציבורי מסויים, נניח בבית קולנוע, נצטרך להשוות את הנזק שייגרם למעשנים אם לא יוכלו לעשן בתוך הקולנוע, לנזק שייגרם ללא מעשנים אם יאלצו לסבול את עשן הסיגריות. בהנחה שאחוז המעשנים הוא קטן התשובה לשאלה זו ברורה – הנזק שיגרם למעט מעשנים שיאלצו להמתין ולא לעשן בקולנוע קטן מהנזק שיגרם ליתר האנשים אם יאלצו לסבול את עשן הסיגריות.
 
אולם אז עולה השאלה מה אם אחוז המעשנים הוא גבוה מאד. נניח שהמקום הציבורי הוא פאב ונניח שהציבור המעונין לשתות בפאב מורכב ברובו ממעשנים. במקרה כזה יכול להיות שהנזק שיגרם למעשנים שיצטרכו לעשן מחוץ לפאב אם העישון יהיה אסור יהיה גדול מהנזק שיגרם ללא מעשנים מכך שיא
לצו לסבול את עשן הסיגריות, או לחלופין לוותר על הביקור בפאב.
 
כדי לראות שהדיון כולו אינו מנותק מהמציאות נחשוב על דוגמא קרובה של זיהום אוויר שאותו אנו כולנו מקבלים כמובן מאליו – עשן הנפלט מרכבים בכביש. על אף שעשן זה גורם נזק לכל מי שנחשף לו, פליטת העשן ממכוניות היא מותרת ולא ניתן לחייב את נהגי הרכב לפצות את מי ששואפים את העשן שהם פולטים. אנו מכירים בכך שהנזק שנגרם מעשן המכוניות נמוך מהתועלת מהשימוש בהן.
 
הדיון הוא מורכב יותר. לעישון יש השפעות ממכרות, יצרני הסיגריות מעוניינים בהפצתו, יש לעישון השפעות חברתיות, והמקומות הציבוריים נמצאים בתחרות על לקוחות. כל אלה מסבכים את הדיון, אולם על כך ארחיב בפוסט הבא. בינתיים, אשמח לתגובות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חייש  ביום ינואר 16, 2008 בשעה 8:33 pm

    תשערך לי את הנזק הכלכלי שנגרם למעשן שנמנע ממנו לעשן בפומבי, לעומת הנזק הכלכלי שנגרם למעשנים, מעשנים פאסיביים, קופות החולים ואוצר המדינה, כתוצאה מעישון. מה יותר כבד?

    סוג החשבון שאתה מנסה לנהל פה או אבסורדי, היות וללא מעשנים נגרם נזק בריאותי כפוי, ואילו המעשן פשוט לא יכול לעשן ליד הבירה/קפה שלו. לא נעים אבל לא איום ישיר על הבריאות.

    אין סימטריה בין מטריד למוטרד, וסיגריה היא מטרד, ללא מעשנים.

    כותב שורות אלו מעשן מדי פעם.

  • אלון  ביום ינואר 17, 2008 בשעה 8:32 am

    עכשיו נעלבתי! אני….גרוע בחשבון?
    בפעם האחרונה שבדקתי, 1 היה קטן מ100 ובכל זאת 1 כפול 300 היה גדול מ100 כפול 2

  • שושי  ביום ינואר 17, 2008 בשעה 5:10 pm

    נראה לי יותר ויותר מופרך. איך אפשר לכמת סבל של בני-אדפ? ויש גם מי שיזכו ליתרונות כלכליים אם חלק מהמעשנים הפסיביים ימותו בגיל צעיר. משולבים בשברון לב או שלא.
    ושיעור הנזק איך יחושב? לפי רמת חיים של עובד הייטק או של עובד קבלן? לפי כושר ההשתכרות, יש להניח. זקן, נכה, מובטל לא יקבל שום פיצוי. ועינוי הדין שיגרם למתדיינים אחרים?
    בכל מקרה, חלק מהנפגעים לא יוכלו לממן את ההוצאות המשפטיות.

  • שיר  ביום ינואר 18, 2008 בשעה 11:05 pm

    לא רוצה לזלזל בבית המחוקקים אבל ידוע לי שהחוק הנ"ל נבע ממחשבה ש"הבה נקשה על המעשנים לעשן וכך יפסיקו לעשן"

    זו הסתכלות צרה על העניין ולא מעמיקה,
    לציבור הלא מעשנים ( וסיגריה מידי פעם אינה מכניסה את חייש לגדר "ציבור המעשנים")
    אין לי אלא לשער כי כאשר מוגבלות חירויות אחרות שלא נעימות להם גם יקפצו ויאמרו נו אז קצת לא נוח…..לא ראיתי תגובות כאלו כאשר מדובר במה שמכונה בפי העם "כפיה דתית" אז לא תאכל לחם בפסח…נו קצת לא נעים…

    אני לא מבינה גדולה ברפואה..אבל אני יודעת שיש אנשים שחיים עד גיל 80 עם לעשן…
    ובאמת אם יהיה מחקר אולי הזיהום של מכוניות ומפעלים מזיק אף יותר מעישון פסיבי בסופי שבוע ומסיבות.

    אלון לדעתי הבעיה היא כי ציבור הלא מעשן אינו יכול לתמחר (ובוודאי שלא מוכן לנסות) את הנזק שנגרם לציבור הלא מעשנים בשל החוק הנלוז הזה.

    הכותבת היא מעשנת כבדה

  • ניצן  ביום ינואר 19, 2008 בשעה 4:16 pm

    זה של חופש העיסוק; כל עוד המדובר בסקטור הפרטי, אף אחד לא יגיד לי כיצד לנהל את העסק שלי (למעט ענייני היגיינה ועניינים בסיסיים דומים), לרבות קביעה בדבר מי ייכנס לבית העסק שלי ומי לא.
    פתרון אחד של הלא-מעשנים, הוא פתיחת בר ללא עישון. היה אקספרימנט כזה בקינג ג'ורג', וכמובן שזה לא עבד, כי מי שלא מעשן הוא לא באמת אוכלוסיית היעד של בר או מועדון, ואפשר להתקומם כנגד האמירה הזו, אבל זה כמו להגיד שיש אמנות (מוסיקה, ספרות, ציור וכיו"ב) בלי סמים.
    לא מעשנים הם פשוט- וסילחו לי על הצרפתית שלי- טפילים. הם כל הזמן ממורמרים מכך שהבגדים שלהם מצחינים מעשן, שהעיניים שורפות להם ועוד שלל אמירות, שמקורן, ללא כל צל של ספק, בקראקוב. ושלא יובן לא נכון; כמה מחבריי הטובים ביותר הם לא-מעשנים. ואיכשהוא, למרות כל הקיטורים וההקטרות, הם מצליחים לסבול אותי ואת שכמותי.
    העניין הוא, שאף אחד לא מונע מהם ליצור אלטרנטיבה- בר או מועדון ללא-מעשנים. הדעת נותנת, שהיכן שקיים הרצון, תימצא גם הדרך. אדרבא, ככה עלוקות המצפון יניחו לעורק הצוואר המעונה שלנו. אבל אם להיות ריאלי- אין למקום כזה סיכוי. רק שאם לבר או מועדון ללא-מעשנים אין סיכוי להתקיים, אין זה אומר שהמעשנים הם שצריכים לשלם את מחיר הקונפורמיזם. הלכה למעשה, אוכלוסיית ענק של מיליון וחצי מעשנים סובלת מהפליה פסולה מכל וכל.
    ופה, כאמור, כשל המחוקק, כי הוא יצר הסדר קוגנטי ולחלוטין לא מידתי, בלתי סביר באורח קיצוני ובלתי שיוויוני, שאין לי מושג איך לא נפסל בבג"ץ (הוגשה עתירה והיא תלויה ועומדת מאז נובמבר). לא יעלה על הדעת, שבעל בר או מועדון לא יוכל להבהיר לנכנסים בשערי בית העסק שלו, שבפנים מצויים אנשים מעשנים והכניסה על אחריות המבקר, ומכאן, שלא יהיו לו כל טענות בעניין.
    הכי מעצבנים הם אלה שהלכו ותבעו את בעלי העסק על כך שהסיגריות במקום גרמו להם נזק (ושופט אחד, שלא ברור מה בינו ובין משפט, שהגדיל לעשות והשווה דין עישון לדין תקיפה). איזה חוסר תום לב; בנאדם מודע לכך, שבמסעדה או בבית קפה אליו הגיע ישנם מעשנים- הוא רואה את זה!- ובוחר לשבת, ואחר כך טוען שנגרם לו נזק! אין לו להלין אלא על עצמו, אך כמה שופטים הלומי ניו אייג' נותנים לו פתחון פה וכיס.
    נזק מעישון? נראה את ח"כ ארדן וחבריו מתעסקים עם מזהמים גדולים פי עשר. ועל זה ייאמר: פחחחח!

  • בנימין  ביום ינואר 21, 2008 בשעה 8:32 pm

    הלא מעשנים הם הטפילים?
    אולי המעשנים שגורמים לנו, הלא מעשנים, נזק בריאותי, ומונעים מאיתנו ללכת למקומות בילוי מסוימים, הם הטפילים?

    טיעון משכנע במידה מסוימת הוצג בבלוג – השוואה לפליטת גז ממכוניות
    לא לכולם יש מכנויות ואלה שאין להם גם הם סובלים מזיהום האוויר.
    אני חושב שהואיל והיום כמעט לכולם יש מכוניות, יש, אולי, לעדן מעט את הטיעון ולהתייחס לכאלה שיש להם יותר ממכונית אחת לעומת אלה שיש להם אחת, או להתייחס לכאלה שיש להם מכונית שפחות מזהמת.
    כללית, אני בעד רגולציה מחמירה הן לגבי עישון והן לגבי זיהום אוויר
    המדינה צריכה לשקול להוריד מיסים על מכוניות היברידיות או על מכוניות שמזהמות פחות
    כמו כן, לסבסד תחבורה ציבורית ולשפר את התשתית שלה על מנת לעודד אנשים להשתמש בתחבורה ציבורית ופחות ברכבם הפרטי

  • ניצן  ביום ינואר 22, 2008 בשעה 4:58 pm

    אבל אני משוכנע, שהחוק כפי שהוא כיום הינו בלתי חוקתי והיישום שלו בעייתי, וזה בלשון עדינה במיוחד. לא יעלה על הדעת, שהמחוקק יקבע לבעל בר או מועדון- סקטור פרטי במובהק- את מי יוכל להכניס ואת מי לא. מזכיר קצת את חוק הסלקציה, למרות שאופי ההפלייה הפסולה בשני המקרים שונה.
    זה מאוד פשוט, בסך הכל; אם המצב לא ישתנה, ומהר, אנשים שלא יתירו להם לעשן בתוך בר או במועדון יצטרכו למצוא אלטרנטיבה. אחת מהן היא התפתחות של שוק שחור, כלומר, משחק מחבואים מבחינת הבעלים והכנסה פחותה ממיסוי עסקים למדינה. יש המון דוגמאות לכשל הזה ולא צריך נוספות. כבר היום יש לא מעט ברים שבלית ברירה עוברים על החוק, וחבל.

  • ניצן  ביום ינואר 22, 2008 בשעה 5:00 pm

    יופי של בלוג, אלון.

  • ניר  ביום ינואר 23, 2008 בשעה 12:54 pm

    (גילוי נאות – הכותב אינו מעשן)

    נהניתי לקרוא את הרשימה וחשבתי באותו כיוון, אך נראה שלא ציינת נקודה אחת שלדעתי היא קריטית, זמן.

    היות ומאוד קשה להשוות בין הסבל שנגרם ללא מעשן כאשר מעשנים לידו לבין ההנאה שנגרמת למעשן כאשר הוא מעשן, נניח שהן שוות. משמע, המעשן נהנה מעישון באותה מידה שבה הלא מעשן סובל ממנו. לצורך נוחות הכימות נקבע כי מעשן נהנה נקודת אושר אחת על דקה בה הוא מעשן, ולא מעשן סובל נקודת סבל אחת על כל דקה בה מעשנים לידו.

    ברשותך אניח גם שאדם יושב בפאב שעתיים (כמובן שיש כאלו שיושבים פחות ויש כאלו שיושבים הרבה יותר).

    עישון סיגריה אורך, לפי סקר קצר בין חברי, 5 דקות. מספר הסיגריות שמעשן מעשן בפאב במשך שעתיים, לפי אותם חברים, נע בין 5 ל-10. אם נחמיר ונגיד כי מעשן ישב בפאב ועישן 15(!!) סיגריות, דבר שארך 75 דקות, הוא נהנה מ-75 נקודות אושר. מנגד, לא מעשן שישב בפאב שעתיים, ועישנו לידו כל הזמן (לא אותו מעשן, כמובן) סבל מכ-120 נקודות סבל. זה כאמור בהגזמה, מעשן שיעשן רק 5 סיגריות יהנה רק מ-25 נקודות אושר, בעוד הלא מעשן ימשיך לסבול מ-120 נקודות סבל.

    זאת נקודה חשובה, לטעמי, שמסבירה מדוע החישוב היבש בין סמוקי לירוקי אינו נכון. גם אם הלא מעשן היה סובל חצי, ואף רבע נקודת סבל בדקה, עדיין הלא מעשן היה סובל יותר.

    המעשנים, לצערי, שוכחים כי בזמן שהם סובלים 5 דקות בעישון בחוץ במקום בתוך הפאב, הלא מעשנים סובלים שעתיים שלמות אם כל המעשנים לא יוצאים החוצה.

  • אלון  ביום ינואר 23, 2008 בשעה 1:41 pm

    מה שכתבת לא משנה את החישוב משום שכנגד השעתיים שבהן ישב הלא מעשן וסבל יש שעתיים של מעשן (גם אם לא אותו אחד) שנהנה.
    יחד עם זאת, היית יכול לומר דבר אחר והוא שמעשן אחד גורם נזק להרבה לא מעשנים שיושבים לידו. זה אכן מטה את הכף כנגד המעשנים, אולם הטיעון העקרוני – בדבר חישוב סך הנזקים בשני הצדדים והשוואתם – נותר בעינו. לכן, אם אחוז המעשנים בפאב גדול מאד הטיעון שהצגתי תומך במתן זכות לעשן. בפוסט הבא (אני מקווה עד סוף השבוע) אסביר מדוע התמונה מורכבת הרבה יותר.

  • מודי תולשששש  ביום ינואר 26, 2008 בשעה 9:31 am

    אולם בשונה מחבישת הקסדה, אשר אינה משפיעה על אף אחד למעט חובש הקסדה (רוכב האופנים)

    היא משפיעה מאוד על הנהג שפגע בו (אם הרג או לא הרג), ומשפיעה על חברת הביטוח שלו ועל קופת החולים שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: