לפזר את מסך העישון: חלק א'

לפני כחודשיים נכנס לתוקפו תיקון לחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים (אשר, בין היתר, החליף גם את שמו של החוק ל"חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים וחשיפה לעישון"). התיקון לחוק הגדיל את הקנסות המוטלים על מעשנים במקומות ציבוריים ועל מחזיקי מקומות ציבוריים שבהם מעשנים, והגביר את החובות המוטלות על אותם מחזיקים למנוע עישון. כמו כן תחולת החוק הורחבה לפאבים, מועדונים ודיסקוטקים, מקומות שנחשבו למעוזי המעשנים בעבר.
 
בדומה לתיקון לפקודת התעבורה המחייב חבישת קסדה ברכיבה על אופנים, שעליו חיוויתי דעתי בבלוג הזה בעבר, כך גם בחוק למניעת העישון מתערבת המדינה בבחירותיו הפרטיות של האזרח. אולם בשונה מחבישת הקסדה, אשר אינה משפיעה על אף אחד למעט חובש הקסדה (רוכב האופנים), העישון משפיע לרעה על אנשים בסביבתו של המעשן. נדמה, לכן, שההבדל הזה מוליך באופן אוטומטי למסקנה שאת העישון יש לאסור. הפוסט הזה ינסה לבחון את המסקנה הזו.
 
נניח ששני אנשים, סמוקי וירוקי, מתגוררים יחד: סמוקי נהנה לעשן, והוא מעדיף להמשיך לעשן למרות הסיכון שהעישון יגרום לו לנזקים בעתיד. העישון גורם למטרד ולנזקים לא רק לסמוקי אלא גם לירוקי שגר איתו ושואף את העשן שהוא מייצר. ירוקי סובל מריח הסיגריות, מהעשן בעיניו, ומהסיכוי שיחלה בעתיד במחלות שונות בגלל עשן הסיגריות שאליו נחשף. האם יש לאסור על סמוקי לעשן בבית?
 
התשובה לשאלה זו, כך מסתבר, אינה ברורה מאליה. העובדה שאנו רואים בעישון מטרד, בסמוקי מטריד ומזיק ובירוקי נפגע מהמטרד אינה נובעת ממצב 'טבעי' אלא מהגדרתנו את נקודת המוצא – נקודת הייחוס. אם נקודת הייחוס הינה ללא עישון אז סמוקי שמעשן גורם לנזק לירוקי. אולם אם נקודת הייחוס היא שהעישון מותר אז ירוקי, אם ימנע מסמוקי לעשן, יגרום לו לנזק. ניתן להסביר את הנקודה הזו גם בדרך אחרת: נניח שהנאתו של סמוקי מעישון (בניכוי הנזקים שנגרמים לו) שווה ל100. אם נאסור על סמוקי לעשן נגרום לו למעשה לאובדן הנאה של 100, שזהה לנזק בסך 100 שהיינו גורמים לו. סמוקי, למשל, יהיה מוכן שנגרום לו נזק אחר ששוויו נמוך מ100 אולם נתיר לו לעשן. כשם שסמוקי מזיק לירוקי כאשר הוא מעשן, כך ירוקי מזיק לסמוקי כאשר הוא מונע ממנו לעשן.
 
אם כך, כיצד נכריע האם רצוי לאסור על סמוקי לעשן? בעיה דומה הוצגה על ידי זוכה פרס נובל לכלכלה Ronald Coase במאמרו The Problem of Social Cost. ההבחנה הראשונה שעשה Coase היתה שאכן המצב הוא הדדי ותלוי בהגדרת הזכויות והחובות בין הצדדים. ההבחנה השניה שעשה היתה בין מצב שבו השנים יכולים לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם לבין מצב שבו הם אינם יכולים לעשות זאת. כאשר סמוקי וירוקי יכולים לנהל משא ומתן הם יכולים להסכים שסמוקי לא יעשן גם אם מותר לו לעשן, או שסמוקי יעשן אף אם הדבר אסור. אם העישון אסור והנזק לירוקי מהעישון הוא 120, הוא ישלם לסמוקי סכום בין 100 ל120 וסמוקי יקבל את הסכום הזה תמורת הסכמתו להפסיק לעשן. מנגד, אם העישון אסור סמוקי לא יעשן משום שהנאתו, 100, נמוכה מהסכום שיצטרך לשלם לירוקי כפיצוי עבור הנזק שנגרם לו. בין אם מותר לעשן ובין אם לאו, בסופו של דבר סמוקי לא יעשן. באופן דומה ניתן להראות שאם הנזק לירוקי הוא רק 80, סמוקי יקנה ממנו את זכותו לעשן גם אם העישון אסור, תמורת סכום בין 80 ל100. המסקנה של Coase היתה שכאשר אין בעיה לנהל משא ומתן כזה התוצאה הסופית – האם סמוקי יעשן או לא – לא תהיה תלויה בשאלה האם מותר או אסור לעשן (אם כי שאלה זו תקבע מי 'יתעשר' בסופה של העיסקה – סמוקי או ירוקי).
 
הבעיה, כמובן, שבדרך כלל אין אפשרות לנהל משא ומתן בין מעשנים ללא מעשנים. הצדדים אינם מכירים אחד את האחר, הם רבים ואי אפשר להגיע להסכם שיכלול את כולם. אולם הדיון הקודם מרמז מהו הפתרון הראוי במצב כזה. כדי להגיע לפתרון הזה צריך למדוד את התועלת (לאחר ניכוי נזקים) לסמוקי ואת הנזק לירוקי. באופן עקרוני, כאשר התועלת לסמוקי גדולה מהנזק לירוקי צריך לאפשר לסמוקי לעשן, ולהיפך, כאשר התועלת לסמוקי קטנה מהנזק לירוקי צריך לאסור על סמוקי לעשן.
 
העניינים מסתבכים עוד משום שקיימות אלטרנטיבות נוספות. ירוקי יכול, למשל, לצאת מהבית כאשר סמוקי מעשן. גם סמוקי יכול לצאת מהבית כאשר הוא מעשן. לכן, נצטרך להשוות בין התועלת לסמוקי בניכוי הנזק שנגרם לירוקי שצריך לצאת מהבית בכל פעם שסמוקי מעשן (בהנחה שהוא מעדיף לצאת מהבית ולא לנשום את עשן הסיגריות), לבין התועלת לסמוקי כאשר הוא צריך לעשן מחוץ לבית.
 
אם נעבור למצב מופשט פחות, כדי לענות על השאלה האם ראוי לאסור עישון במקום ציבורי מסויים, נניח בבית קולנוע, נצטרך להשוות את הנזק שייגרם למעשנים אם לא יוכלו לעשן בתוך הקולנוע, לנזק שייגרם ללא מעשנים אם יאלצו לסבול את עשן הסיגריות. בהנחה שאחוז המעשנים הוא קטן התשובה לשאלה זו ברורה – הנזק שיגרם למעט מעשנים שיאלצו להמתין ולא לעשן בקולנוע קטן מהנזק שיגרם ליתר האנשים אם יאלצו לסבול את עשן הסיגריות.
 
אולם אז עולה השאלה מה אם אחוז המעשנים הוא גבוה מאד. נניח שהמקום הציבורי הוא פאב ונניח שהציבור המעונין לשתות בפאב מורכב ברובו ממעשנים. במקרה כזה יכול להיות שהנזק שיגרם למעשנים שיצטרכו לעשן מחוץ לפאב אם העישון יהיה אסור יהיה גדול מהנזק שיגרם ללא מעשנים מכך שיא
לצו לסבול את עשן הסיגריות, או לחלופין לוותר על הביקור בפאב.
 
כדי לראות שהדיון כולו אינו מנותק מהמציאות נחשוב על דוגמא קרובה של זיהום אוויר שאותו אנו כולנו מקבלים כמובן מאליו – עשן הנפלט מרכבים בכביש. על אף שעשן זה גורם נזק לכל מי שנחשף לו, פליטת העשן ממכוניות היא מותרת ולא ניתן לחייב את נהגי הרכב לפצות את מי ששואפים את העשן שהם פולטים. אנו מכירים בכך שהנזק שנגרם מעשן המכוניות נמוך מהתועלת מהשימוש בהן.
 
הדיון הוא מורכב יותר. לעישון יש השפעות ממכרות, יצרני הסיגריות מעוניינים בהפצתו, יש לעישון השפעות חברתיות, והמקומות הציבוריים נמצאים בתחרות על לקוחות. כל אלה מסבכים את הדיון, אולם על כך ארחיב בפוסט הבא. בינתיים, אשמח לתגובות.