לפזר את מסך העישון: חלק ב'

בחלק א' הסברתי מדוע קיימת הדדיות בין המעשן ללא מעשן, ומדוע האיסור על עישון אינו בהכרח יעיל או רצוי. בחלק זה אני בוחן האם ניתן להסתמך על השוק אשר יחלק את המקומות לכאלה שניתן לעשן בהם ולכאלה שהעישון בהם אסור, או שמא יש צורך בהתערבות של המדינה בדרך של רגולציה. אני חייב לומר שהנושא מסובך ולכן מה שכתוב כאן הוא רק קריאה למחשבה נוספת ולתגובות אינטליגנטיות!
 
לכאורה, ניתן היה לחשוב שדווקא במקומות בילוי פרטיים המשרתים את הציבור אין בעיה של השפעות חיצוניות של העישון. הרי בעליו של  מקום הבילוי נושא בעלויות שגורמים הלקוחות המעשנים, שכן ההשפעה השלילית על הלקוחות שאינם מעשנים תשפיע על רצונם להיכנס למקום הבילוי. ולהיפך, ההשפעה השלילית של איסור עישון במקום הבילוי תשפיע על רצונם של המעשנים לעשות בו שימוש, ולכן בעליו של מקום הבילוי ייקח את ההשפעה הזו בחשבון. לשם הדוגמא, אם יש 100 לקוחות ו20 מתוכם מעשנים הבעלים של מקום הבילוי ישווה את הביקוש למקום הבילוי כאשר העישון מותר לביקוש כאשר העישון אסור ויקבע מהו הרווח הגדול יותר. מאחר שהרווח בכל מצב משקף (באופן גס ובלתי מדויק) את התועלת של הנהנים מול ההפסד של הסובלים, הרי התוצאה תהיה לכאורה יעילה.
 
יתרה מכך, אם יש תחרות בין מספר מקומות בילוי, התוצאה עשויה להיות היעילה ביותר האפשרית. נניח, למשל, שיש חמישה פאבים, בדוגמא הקודמת. מאחר שיש תחרות ביניהם, ובהנחה שכולם נותנים שירות והנאה זהים, קל להראות ששיווי המשקל היחיד יהיה כאשר ארבעה פאבים יאסרו עישון ואילו החמישי יתיר עישון. אף אחד מהם לא יוכל להרוויח יותר באמצעות שינוי הכלל הנוהג אצלו.

כמו כן, אם ניתן לחלק את המרחב במקום הבילוי לאיזור מעשנים ולאיזור של לא מעשנים, יתכן שכל אחד מהפאבים יקצה את המרחב בהתאם לביקוש היחסי לאיזורים אלה. אפשרות אחרת להקצאה בין מעשנים ללא מעשנים היא הקצאה של זמן – בית קולנוע אשר יקצה חלק מההצגות בו למעשנים וחלק ללא מעשנים, לפי הביקושים היחסיים, עשוי להרוויח יותר מבית קולנוע שלא יבצע הקצאה כזו. לפיכך, כאשר ישנן אפשרויות של הקצאת מרחב או זמן בין המעשנים ללא מעשנים, בין בכל מקום בנפרד, ובין בשוק ככלל, נראה שהתוצאה תהיה היעילה ביותר האפשרית – כולם יהנו ואף אחד לא יסבול. אין צורך בהתערבות ממשלתית!
 
אבל, כפוקד פאבים מזדמן, אני חייב להודות שעד לשינוי החוק לא נתקלתי באף פאב שאסר עישון. לכאורה, אם אפילו רק 10% מפוקדי הפאבים אינם מעונינים בסביבת מעשנים, היינו צריכים למצוא כ10% מהפאבים אשר אוסרים עישון, עוד לפני שינוי החוק. מה הסיבה לכך שזה לא היה המצב?
 
על אף הדיון הרב בנזקי העישון ומטרדיו, רוב האנשים, גם אותם שאינם מעשנים, אינם נותנים חשיבות גדולה לנזקים ומטרדים אלה. הלא מעשנים מוכנים להיכנס לפאב גם אם יש בו מעשנים. בכך לא די. כדי להשלים את הטיעון צריך להבין מדוע הלא מעשנים יבחרו ללכת לפאב שבו מותר לעשן גם כאשר יש פאב האוסר עישון. הסיבה לכך היא שהבילוי בפאב הוא בדרך כלל בילוי חברתי ולא אינדיבידואלי. אנשים הולכים לפאבים בזוגות ובקבוצות. נניח כעת שיש קבוצה המעוניינת ללכת לפאב וש90% מהקבוצה הם מעשנים. הקבוצה תבחר, כמובן, ללכת לפאב שבו העישון מותר. פאבים שבהם העישון אסור יזכו רק לביקורם של בודדים וקבוצות שאחוז הלא מעשנים בהם גדול מספיק כדי שיבחרו באותם פאבים. אם אחוז המעשנים בקרב פוקדי הפאבים הוא גדול, התוצאה תהיה שיש סיכוי משמעותי שכל הפאבים יאפשרו עישון.
 
האם מצאנו הצדקה להתערבות בשוק? באופן עקרוני לא, משום שהתוצאה עדיין יעילה יותר מאשר במצב שבו העישון אסור. זה יהיה נכון גם אם שיווי המשקל שבו בכל הפאבים העישון מותר גורם לקבוצה גדולה של לא מעשנים שהיו מעוניינים ללכת לפאבים להדיר רגליהם מהם, ולבחור בצורות בילוי חלופיות. צורות הבילוי החלופיות גם הן דרך של הקצאה – אמנם לא של מרחב או זמן אלא של בילוי, בין מעשנים ללא מעשנים, והיא עשויה להיות יעילה.
 
נסכם: במקומות שבהם ניתן להקצות מרחב או זמן בין מעשנים ללא מעשנים, ויש תחרות בשוק, אין שום צורך בהתערבות. השוק יסדיר את ההקצאה היעילה. גם במקומות שבהם לא ניתן לבצע הקצאה כזו הבחירה של השוק תהיה יעילה, והיא תבצע את הפגיעה שהיא החמורה פחות – במעשנים או בלא מעשנים.
 
ניתן לראות זאת בדרך שבה השוק מטפל במטרד אחר, מטרד הטלפונים הסלולרים. בתי קולנוע מחייבים כיבוי של הטלפונים הסלולרים ומשתדלים לאכוף זאת בדרך של התראה והסברה. זאת משום שאכיפה כזו גורמת לתועלת גדולה יותר מאשר המצב שהיה מתקיים ללא אכיפה – כאשר את היעילות מודדים בתועלת משימוש בטלפון הסלולרי כפול מספר האנשים החייבים לעשות שימוש כזה, אל מול התועלת מכך שלא יעשה שימוש כזה כפול מספר האנשים (הרב עשרות מונים) שנהנה מאיסור על השימוש. מנגד, בתי קפה אינם אוסרים על שימוש בטלפונים סלולרים, על אף שיש בכך כדי להטריד את חלק מיושביהם. ככל הנראה המטרד בבתי הקפה נמוך לעומת התועלת הכוללת מהשימוש בטלפונים הסלולרים.
 
הסיפור עדיין אינו גמור. נושא אחד נותר לדיון והוא ההשפעה שיש לכללים המשפטיים מחד, ולפרסומת שנוקטות חברות הסיגריות מאידך, על ההעדפות של הפרטים. נושא זה כולל גם את החשש מהתמכרות לעישון ואת ההשפעות על הדור הצעיר. בנושא זה אדון בחלק ג' בשבוע הבא.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עמית  ביום ינואר 23, 2008 בשעה 7:55 pm

    1) לגבי כותרת המשנה: אני יודע שיש מין הנחה של שווקים יעילים בהרבה מקרים – אבל בפועל אני מכיר מעט מאד שווקים יעילים כאלה במציאות. יש הרבה שווקים שנמצאים בשיווי משקל, אבל יעילים – כאלה שכל השיקולים מתמצים בשיקולי מחיר – כאלה אני מכיר מעט מאד.
    אבל, צריך להוסיף, הידע שלי בכלכה מוגבל יחסית.

    2) צריך להגיד את זה בקול רם. חוק העישון לא נועד רק לטפל בסבל של הלא מעשנים, או למצוא איזון טוב בין צרכי המעשנים ולא מעשנים. הוא נועד גם להקטין את רמת העישון באוכלוסיה.
    אפשר להתווכח כמה למדינה מותר או אסור להתערב בבחירות החיים של אזרחיה ובאיזה אופן (לאסור עישון בביתו של אדם נשמע לי פגיעה מהותית בחופש הפרט. לאסור עישון במקומות ציבוריים נראה לי מקום שיש מידה מסויימת של לגיטימיות בהגבלת עישון). מה שאי אפשר כנראה להתווכח הוא שרמת עישון גבוהה עולה למדינה הרבה כסף (בגלל רמת תחלואה גבוהה והשלכותיה). לכן למדינה יש אינטרס כלכלי/חברתי להקטין את רמת העישון. כאמור אפשר להתווכח אם הדרך בה בחרה הממשלה טובה, מוסרית או אפקטיבית, אבל אסור להתעלם מהאינטרס הזה של המדינה.
    ואגב, ראיתי לפני כמה ימים שאכן מכירות הסיגריות ירדו בכ12 אחוז מאז כניסת החוק לתוקף.
    כשבאנגליה נכנס חוק דומה לפני חצי שנה, קראתי כתבה שדיברה על 20%. אלה, בעיני נתונים מדי מרשימים.

  • דודי  ביום ינואר 23, 2008 בשעה 8:25 pm

    עם כל הכבוד לסדרת הספרים המלהיבה "אחת שתיים ו…שלוש", אי אפשר לצמצם את כל החיים ל"חיבור וחיסור במספרים שלמים עד 100"!

    אינני מסכים עם הניתוח שנערך בשני הפוסטים הנ"ל. הניסיון לנתח את ההחלטות ולאמוד את שיקולי ה'עלות-תועלת' הם אמנם בבסיסה של הכלכלה, אך "לא מחזיקים מים" במציאות.

    יש כאן גם הנחה בסיסית סמויה ולדעתי מוטעית – שאדם לוקח בחשבון את כל השיקולים הקיימים (או לפחות את אלה שהוא מודע להם) כשהוא מקבל החלטה. או שהוא נותן להם את המשקל הראוי.

    לדוגמה שיקול הבריאות. כשאדם "מחשב" את שיקולי עלות התועלת שלו בבואו לעשן / "לעשן פאסיבית", אני סבור שהוא לא מייחס את את המשקל הראוי להשפעה על בריאותו, הרי באופן טבעי כל אחד חושב ש"לו זה לא יקרה", ו"אם זה היה כל כך נורא זה היה אסור" (להתחשמל זה מסוכן, אז שמו את הקוים גבוה… לטבוע זה מסוכן, אז שמו מציל…)

    התפקיד של הממשל הוא להגן על הציבור, לפעמים גם מהחלטותיו שלו.
    ואם בדוגמות (כגון סלולרי) עסיקנן, אז הדוגמה הטובה יותר היא חגורות בטיחות, למה להכריח את האזרחים לחגור?

    אני מוכרח לומר שהדבר הראשון שנזכרתי כשקראתי את הפוסט הוא:
    -"כמה כלכלנים צריך כדי להחליף נורה אחת?"
    -"אף אחד. אם צריך היה להחליף נורה כוחות השוק כבר היו עושים את זה…"

  • יהונתן  ביום ינואר 23, 2008 בשעה 8:31 pm

    א. http://www.2jk.org/praxis/?p=1013
    ב. אני חולק עלייך. כלומר, אל תניח שיש שני מוצרים שונים : (1) בילוי עם סיגריה ו(2) בילוי בלי סיגריה והצרכן יכול לבחור בינם, אלא תניח שיש מוצר נלווה שנקרא "עישון" (או שיש מוצר נלווה שנקרא "העדר עישון").

    כאן באה השאלה, מה מבין השניים מפיק ערך מוסף לצרכנים? כמו שיש צרכנים לא מעשנים שמסוגלים לצאת לברים מעושנים גם ללא היותם מעשנים, כך גם המעשנים, אולם (ואם תקח את הפרק של מלקולם גלדוול על מעשנים בTipping Point) לעישון עצמו יש פרמיית מסוכנות ופרמיית מסתוריות, כלומר, המעשנים הם בדיוק סוג האנשים שיצאו לברים וישתו אלכוהול, כמו גם ירקדו ויחגגו יותר.

    האוכלוסיה הלא מעשנת, כך לפחות לפי גלדוול, היא אוכלוסיה הרבה פחות אקטיביסטית מבחינת חיי הלילה. כלומר, לא רק שהם לא יצאו לברים יותר מהרגיל (דבר שרק פוגע במעשנים) אלא שהשוק יתאזן בכך שלא המעשנים ולא הלא-מעשנים יצאו לברים.

    אוכלוסיית המעשנים בברים (בדרך כלל) גבוהה בהרבה מהשיעור שלה באוכלוסיה הכללית, וזו אחת הסיבות לכך. אם השוק היה יעיל דיו, אזי ברים היו נפתחים ואוסרים על עישון, אך בפועל ברים כאלו נסגרים כיוון שהאוכלוסיה הלא מעשנת אינה מעוניינת ביציאות.

  • אלון  ביום ינואר 23, 2008 בשעה 8:49 pm

    לעמית ולדודי: הנושאים שאתם מעלים קשורים בהתערבות של המדינה בהעדפות של אזרחיה. אני אכתוב על זה בחלק ג'
    ליהונתן: האמת – לא ממש הבנתי מה אתה טוען – שלא מעשנים לא יוצאים/יצאו לברים (טענה אמפירית)? שלא מעשנים לא מושפעים מחוק העישון(טענה אמפירית)? שלא צריך להתחשב בלא מעשנים (טענה נורמטיבית)?
    אני מכיר כמה לא מעשנים, שרוצים לצאת לברים, שמעדיפים שלא יעשנו בברים, ושבגלל שאני מכיר אותם אני חושב שצריך להתחשב בהם (-:

  • יהונתן  ביום ינואר 23, 2008 בשעה 9:15 pm

    (העובדה שאתה לא מבין מה אני טוען היא בעייתית מאוד מבחינתי)

    אני טוען שיש "אופי" מסוים למעשנים, שכולל בתוכו סכנות אינהרנטיות בחיים שלהם, והעישון הוא רק מייצג אחד שלהם. מעשנים, לדוגמא, נוטים לאבד בתולין בגיל מוקדם יותר, לקחת סיכונים גדולים יותר בחיים, ולצאת לבלות יותר.

    היוצאים ה"קבועים" לברים (למעלה משלוש פעמים בשבוע) הם בדרך כלל מעשנים, והם נמנים גם על האוכלוסיה שמעשנת בצורה חברתית יותר.

    אני לא טוען שלא צריך להתחשב בלא מעשנים, אלא שצריך לכלכל את הצעדים בחכמה: אם יש די לא מעשנים שמעוניינים בבר, הרי כשל שוק לא מתקיים כאן ואפשר לפתוח בר. בר כזה, כמובן, לא ימשוך את המעשנים, אלא רק את המעשנים. לכן, הסיבה שאף בר (והיה אחד שכן) לא אסר על עישון קשורה בעיקר להעדר ביקוש מצד האוכלוסיה. למרות שהחוק החדש הביא לירידה בצריכת הסיגריות באוכלוסיה, הוא הביא גם לירידה בפדיון העסקים.

    כדי לטפל בבעיית המעשנים צריך להחליט האם מקצים חלק מהעסקים כאיזור מעשנים או שמא מחליטים אפילו על "ימי עישון" בכל בר ולראות כיצד מתבצעת הבחירה. כלומר, ניסוי כזה יכול היה להניב תוצאות מעניינות אם היה ניתן לביצוע בלי בגידות הדדיות: סבב של עשרה ברים יפעל, כשכל בר יכול לבחור את שלושת הימים בהם אסור לעשן בו (שניים באמצע שבוע ואחד בסוף שבוע) ולבחון את השונות בפדיון באותם ברים.

  • א  ביום ינואר 23, 2008 בשעה 10:06 pm

    הניסיון לבחון את המצב כולו באמצעים רציונליים, לא תופש את המצב בכללותו.
    לעישון יש סוג של "סקס אפיל" חברתי.
    אולי היום ניתן להיות מקובל בחברה של בליינים גם בלי לעשן, אבל ברור כי במצב החברתי הקיים (שאולי ישתנה בעתיד) לא מעשן "מוצהר" המטיף לכל סביבתו להפסיק לעשן, יישלח מהר מאוד לחוג ריקודי העם עם ותיקי ההתיישבות העובדת.

    יש כאן אפקט הדומה למסיבות גייז, המושך אליהן הרבה סטרייטים רק מפני שיש להן תדמית של מסיבות טובות ומעניינות יותר.

    אם היו פאבים שונים למעשנים וללא מעשנים, סביר מאוד שגם לא מעשנים המעוניינים בחיי לילה, היו מגיעים בעיקר לפאבים של המעשנים, ללא קשר להרכב החבורה שלהם.
    אני יודע שאני הייתי נוהג כך, למרות שאיני מעשן.

  • אלון  ביום ינואר 24, 2008 בשעה 8:36 am

    הנחת הרציונליות אינה מכתיבה מהם טעמים והעדפות ראויים ומה לא. לכן, ההעדפה לעשן אינה רציונלית בדיוק כשם שאינה לא רציונלית. זו העדפה כמו כל העדפה אחרת. על ההשפעה החברתית של עישון אדון בחלק ג'

  • מודי תולשששש  ביום ינואר 24, 2008 בשעה 1:32 pm

    יהונתן הופך סיבה ומסובב. לא-מעשנים לא הולכים לבארים מפני שללא-מעשן לא כיף ללכת לבאר, גם אם הוא לא ממש סולד מעישון. יש קליקה של מעשנים, מחוות של מעשנים, משפטי פתיחה של מעשנים, שהלא-מעשנים אינם חלק מזה, ולכן, אל הם רוצים ללכת לבאר, הם צריכם להצטרף לתרבות העישון.

    מכאן, שאם בקרב יושבי הבארים יש הרבה יותר מעשנים מאשר האוכלוסיה, הרי בקרב עובדי הבארים ובעלי בארים האחוזים אפילו גדולים יותר, כך שקשה לי להאמין שיש בארים שבעליהם לא מעשנים.

    בעלי הבארים, המעשנים, כזכור, לא מבינים את הלא-מעשנים, וממשיכים להחזיק באמונה המוכיחה את עצמה שפתיחת באר ללא-מעשנים תזיק לעסקים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: