תנועות נוער ועשייה חברתית

מוקדש לשאולי

הפסקה קצרה בדיון הארוך, משהו, בחוק העישון…

בניגוד לרוב הפוסטים בבלוג הזה, הפוסט הזה קצת פחות אנליטי וקצת יותר מהלב…קורה במשפחות הכי טובות.

אתמול היתה ישיבה של הורים לילדי השכבה הבוגרת (שכב"ג) בתנועת הצופים בשבט רמת חן. השכבה הבוגרת בצופים, למי שלא מכיר, הם תלמידי ט-יב, שמנהלים את עצמם באופן כמעט מלא, ואת כל מערך ההדרכה של ילדי ד-ח. מדינת ילדים קטנה…

הישיבה כונסה משום שהורים מסויימים התרעמו על ההשתלטות הטוטלית של פעילות השכב"ג על זמנם של ילדיהם. התוצאה, כך טענו, היתה שהילדים מבלים פחות זמן עם המשפחה ושהקדשת הזמן שלהם ללימודים יורדת. בישיבה השתתפו גם חלק ממובילי שבט הצופים ומדריכי השכב"ג. הקריאה שלהם היתה ברורה – תנו לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים ומחליטים, תנו לעשייה הקולקטיבית והחברתית שלנו להתממש, ואל תתערבו. ההורים, לעומתם, קראו למתן חופש בחירה לכל אחד מהילדים, ולהתחשבות בהשלכות של ההישגים האינדיבידואליים שלהם בבית הספר (אשר ירדו, כך טענו, עקב הפעילות בצופים) על עתידם המקצועי.

היום בבוקר יצאתי לבית הקפה הרגיל שבו אני יושב בימי שישי – קופי בין. בפתח עמדה חבורה גדולה של חברי תנועת הנוער העובד. הנערים והנערות הרעישו עולמות, צעקו צעקות, הניפו כרזות, והכל בקריאה כנגד קופי בין אשר אינו מאפשר, לטענתם, לעובדיו להתארגן.

 

שני האירועים האלה עשו לי משהו. קשה להסביר בדיוק מה. הם היו חריגים בנוף הרגיל שבו אנחנו חיים. הם הצביעו על הפוטנציאל שקיים בנוער, ורק בנוער, לעשייה חברתית שחורגת מהיעדים האינדיבידואליסטיים להם אנחנו מחנכים אותו. הם הביאו לקונפליקט בין החשיבה הקולקטיבית, הקומונלית, החברתית, לבין החשיבה האינדיבידואליסטית, הליברלית, חשיבת ה'שוק'. דווקא אני, שהשוק מאד יקר לי, הרגשתי גאווה ושמחה על הנוער הזה. שמחה בעיקר משום שהם, ורק הם, יכולים לתת אלטרנטיבה ולצאת למאבק כנגד הכשלים הרבים של השוק. הם, ורק הם, יכולים להתארגן ללא שום חשש למקום עבודתם, ליחסיהם המקצועיים, למעמדם הכלכלי, לשמם הטוב – ולצאת כנגד הדורות הקודמים, כנגד בעלי ההון וכנגד ערכים שמקדשים את חופש הפרט לפעמים על חשבון טובת הכלל.

אי אפשר בלי אנליזה קצרה. עשייה חברתית היא דבר מדהים, אבל קשה לעשותו לבד. מאזן התועלת והעלות עומד כמעט תמיד נגד התרומה לאחר, בעיקר כאשר אינך ביל גייטס או שרי אריסון. הדרך היחידה כמעט לעשייה חברתית יעילה ותורמת היא באמצעות קבוצה מאורגנת. הקבוצה דוחפת כל אחד בה לעשות את מה שלבדו לא היה עושה. הלחץ שמפעילה הקבוצה אינו מותיר ליחיד ברירה, אלא לתרום (ובכך, כמובן, בעיה – שעליה לא אכתוב כאן ועכשיו). תנועות הנוער הן הגורם היחיד היום במדינת ישראל שיכול ליצור לחצים כאלה ולהניע מאבקים חברתיים כאלה. הם הגורם היחיד שיש לו ביד חבורה של אנשים שהזמן שלהם ממילא לא שווה הרבה בשוק, שהתקוות שלהם ממילא עדיין לא התנפצו, שהדאגות שלהם ממילא אינן קשורות לתלויים בהם. הם הגורם היחיד שיכול לקחת את חבורת האנשים/נערים/ילדים האלה ובאמת להניע אותם, ובאמצעותם להביא לשינוי. הם היחידים שיכולים להעמיד את הכלל והקהילה למאבק כנגד הפירמה, המותג, הספין והאקזיט.

 

יש לי רושם שבסדר העדיפויות של משרד החינוך ההקצאה לתנועות הנוער אינה עומדת גבוה. מתוך תקציב של בערך 26 מליארד ש"ח, מינהל הנוער מקבל 150 מליון ש"ח בלבד. זה בערך חצי אחוז מתקציב משרד החינוך (עמודים 1 ו94 בהצעת תקציב החינוך במסגרת הצעת תקציב המדינה). זאת למרות שהמסרים החינוכיים והעשייה החברתית של תנועות הנוער עולים עשרות מונים, לדעתי, על אלו של מערכת החינוך. חבל!

 

אני לא יודע עם מי הצדק בכל מאבק ומאבק של תנועות הנוער. אולם היופי שבהם אינו בתוצאה כי אם בדרך, בתנועה. אני, בכל אופן, בחרתי הפעם לא להיכנס לקופיבין.