Monthly Archives: מאי 2008

פשרות בייצוגיות: גוזרים קופונים

(גירסה מקוצרת של מאמר זה הופיעה בעיתון גלובס היום)

התביעה הייצוגית הינה מכשיר אכיפה היכול להביא חברות גדולות לקיים חובותיהן לצרכן הקטן. בבסיסה של התביעה הייצוגית עומד עורך הדין הפרטי, אשר מתוך רצונו לעשות רווח פרטי מגיש שירות חיוני לציבור, מייצר הרתעה כנגד הגופים הגדולים במשק, ומאפשר פיצוים של מי שנפגעו.
 
אולם, לאחרונה אנו מתבשרים על מספר גדל והולך של פשרות בתביעות ייצוגיות המכונות בעגה המקצועית 'פשרות קופונים'. פשרות אלה כוללות שני מרכיבים: המרכיב האחד, הטבה בצורת קופון או הנחה ללקוחותיה של החברה הנתבעת. המאפיין החשוב בהטבה זו הוא שהיא אינה כרוכה בתשלום כספי ישיר של הנתבע לציבור לקוחותיו. המרכיב השני, תשלום כספי לתובע המייצג ולעורך הדין. החשש הוא שפשרות אלה אינן מניבות תועלת לאף אחד פרט לתובע המייצג ולעורך הדין.
 
דוגמאות לפשרות קופונים הן רבות. כך, למשל, בשנה האחרונה הוגשו תביעות בגין הקטנת תכולת תכולתן של אריזות מוצרים מבלי לשנות את האריזות עצמן, כגון אריזות חטיפים, אבקת כביסה, שימורי טונה, וופלים, ממרח שוקולד, עוגיות ועוד. ברבות מתביעות אלה הושגה פשרה שצורתה דומה: החברה הנתבעת התחייבה להגדיל את תכולת האריזה לתכולה המקורית לתקופה מוגבלת. לאחר מכן תחזור תכולת האריזות לתכולה המוקטנת ששימשה עילה לתביעה. בחלק מהפשרות הגדילו הצדדים לעשות והוסיפו תנאי לפיו הגדלת התכולה לתכולה המקורית תלווה בכיתוב שלפיו ניתנת 'תוספת חינם' ללקוח. דהיינו, הנתבע יוצא נשכר שלוש פעמים, פעם ראשונה כאשר הקטין את תכולת האריזה, פעם שניה כאשר הגדיל אותה בחזרה לגדלה המקורי תוך הצהרה שהלקוח מקבל 'תוספת חינם', ופעם שלישית כאשר יחזור ויקטין את תכולת האריזה. המחיר, יש להדגיש, נשאר קבוע לאורך כל התקופה.
 
ועוד דוגמא. בתביעה שהוגשה כנגד חברת טיב טעם בגין מכירת מוצרי עוף פגומים הוגשה לאישורו של בית המשפט פשרה שלפיה יימסרו קופונים המקנים הנחה של 10 ש"ח על רכישה במחלקת הבשר הטרי בחנויות החברה. לאחר קריאת הסכם הפשרה נותרות שאלות רבות ללא מענה – כמה מהקופונים האלה ימומשו, האם יועלה מחיר הבשר בחנויות או יישמר קבוע, האם ניתן יהיה להשתמש בקופונים יחד עם הנחות אחרות, ועוד. דבר אחד ברור – עורכי הדין והתובע המייצג יפוצו בנתח עסיסי בסך כולל של מליון ש"ח.
 
ניתן היה לצפות שבתי המשפט יגנו על הצרכנים התובעים מפני פשרות שאינן ראויות. יתרה מכך, חוק תובענות ייצוגיות דורש מבתי המשפט למנות בודק לכל פשרה כדי שיבדוק מהו ערכה הכלכלי עבור קבוצת התובעים המיוצגת. אולם רבים משופטי בתי המשפט המחוזיים סבורים שמינוי הבודק אינו  נחוץ, שהדרישה למינויו גורעת מסמכותם ומעידה על חוסר האמון בהם, ושהם יכולים לבדם לבצע את הפיקוח הראוי על הפשרות המוגשות לאישורם.
 
המציאות, כמובן, מוכיחה אחרת. בפשרה בתביעה הייצוגית חוברים התובע המייצג ועורך הדין אל הנתבע, ומנסים ליפות את הפשרה המוגשת לאישור בית המשפט. הסובל העיקרי, הצרכן הקטן, אינו נמצא בפני בית המשפט כדי להביא את דברו. בית המשפט מאשר את הפשרה והמרוויחים היחידים הם עורכי הדין והנתבעים.
 
במקרה של פשרות הקופונים ניתן לחשוב על פתרון מקורי אשר יבטיח שהפשרה שתושג תיתן תמורה הולמת ופיצוי לצרכנים. כל שצריך לעשות הוא לקשור בין שכר הטרחה שמקבל עורך הדין ובין התשלום לקבוצה המיוצגת. כך, למשל, ניתן לקבוע שהקופונים שיונפקו יהיו ניתנים למכירה ולהעברה, ועורך הדין יזכה לשכרו בקופונים כאלה. אם יש להם ערך, יתכבד עורך הדין וימכור אותם תמורת ערך זה. ואם אין ערך, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שעורך הדין לא יסכים לפשרה. לחלופין, ניתן לקבוע שעורך הדין יקבל שכרו בכסף, אולם שכר זה יהיה תלוי במימוש ההטבה על ידי הצרכנים. הטבה וקופונים אשר לא ימומשו, לא יזכו את עורך הדין בשכר טרחה. הנה כי כן, הפתרון לבעיית פשרות הקופונים מצוי באותו מקום בדיוק שממנו נולדה התביעה הייצוגית – קשירת קשר הדוק בין התגמול לעורך הדין וההטבה הניתנת לציבור התובעים המיוצגים. מטבע אחד לעורך הדין ולתובעים יבטיח שהקופון שיגזרו שניהם יהיה בעל ערך.

הנהלת בתי המשפט משלמת על התנהגותה הלא ראויה

שני בוגרים מצטיינים של הפקולטה למשפטים במרכז הבינתחומי, אבי אלקיים ואלעד שרף, גילו שהנהלת בתי המשפט מצאה דרך מקורית לסבסד את צילומי המסמכים של עובדיה. הנהלת בתי המשפט הוציאה מכרז לצילומים בבתי המשפט על ידי הציבור, כאשר הזוכה במכרז היה זה שנתן מקסימום צילומים חינם לעובדי בתי המשפט עבור כל צילום שאדם מן הציבור שילם עבורו 50 אג'. מי שאכן זכה הוא חברת "צילומעתיק" שהסכימה לתת 2.5 צילומים חינם להנהלת בתי המשפט עבור כל צילום שהציבור משלם עבורו.

המכרז, המטיל עלות על הציבור כדי לממן חינם את צילומי הנהלת בתי המשפט, הוא פסול מעיקרו, וכך טענו השנים במכתבים ששלחו. הנהלת בתי המשפט דחתה את טענותיהם של אלקיים ושרף, עד שאלה הגישו תביעה ייצוגית. אז, כמובן, החליטה הנהלת בתי המשפט לחזור בה. כתוצאה מכך, כיום מחיר הצילום הוא 30 אג', והנהלת בתי המשפט אינה מקבלת צילומי חינם.

צריך להדגיש שחוק התובענות הייצוגיות מאפשר למדינה ולרשויותיה לחזור בהם מגבייה לא חוקית שגבו, מבלי לשלם לכל מי שגבו ממנו דבר, אלא אם יתבע באופן אינדיבידואלי. על תבונתו של ההסדר הזה אכתוב אולי בפוסט אחר. החוק מאפשר, עם זאת, לבית המשפט לפסוק שכר טרחה לעורך הדין ולתובע המייצג.

הצלחתם של השנים התבטאה גם בשכר הטרחה הגבוה יחסית שפסק להם בית המשפט המחוזי – 150,000 לעורכי הדין (שרף ועו"ד בן-טל) ו50,000 לתובע (אלקיים)  (גילוי נאות – אני נתתי להם חוות דעת, ללא תשלום, שתמכה בשכר טרחה ותגמול גבוה עוד יותר). בית המשפט משבח מאד את פעולתם של השנים וקובע שתרומתם הציבורית לחסכון עבור הציבור היתה גדולה.

 

 

יש גבול לחוצפה

מסתבר שעל אף שיש עורכי דין שחושבים שאין גבול לחוצפה, בית המשפט המחוזי עשוי לפעמים להעמידם על טעותם. רצ"ב קישור לפשרה מזעזעת שבית המשפט מצא לנכון שלא לאשר אותה. כל הכבוד!

 

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000340909&fid=

 

CC: צפירה

במאמר שפרסמה תמר רותם ביום רביעי בעיתון הארץ, "מזייפת בצפירה", כתבה:
 
"אני סולדת מהצווחה המתגלגלת מקצה הארץ ועד סופה. זה שנים שאני משתדלת לא להיתפס בחוץ כשהצופרים רועמים. אבל כשזה קורה אני מוצאת את עצמי, במקום להתרכז ולהסתכל פנימה – מציצה סביב, תמהה איך בחברה שהאינדיווידואליזם שולט בה, לא כל שכן חברה חסרת סבלנות, זה עובד. איך כולם נעמדים דום כאיש אחד. משהו בי מתקומם נגד הציווי הקולקטיווי לזכור ברגע נתון אחד, ובמשנהו עולם כמנהגו נוהג."
 
ולאחר מכן:
"בעידן שבו יש טקסים אלטרנטיוויים בימי השואה והזיכרון והורים שכולים נאבקים עם הצבא על אופן ההנצחה, כשהנכבה עולה לסדר היום ומתקיים דיון על אופני הזיכרון – אפשר להבין, שעמידה בזמן הצפירה אינה ערך בפני עצמו, ולא צריך להזדעזע מכך שיש כאלה המעזים שלא לעמוד דום."
 
המאמר זכה למבול טוקבקים שהתווכחו על חשיבותם של הצפירה ועמידת הדום בה. בפוסט הזה אנסה להסביר מדוע לצפירה ערך בפני עצמו, במנותק מתוכנה. במלים אחרות, אני רוצה להתייחס לצורך בטקסים מסוגה של הצפירה, שדורשים שיתוף וציות של כולם, טקסים החוזרים על עצמם משנה לשנה, שאינם יכולים לאפשר מרחב לאינדיבידואליזם ולאלטרנטיבי אלא מתעקשים על הקולקטיבי והסטנדרטי.
 
ראשית, זהותו של כל אחד מורכבת מזהותו האישית – האינדיבידואלית ומזהותו הקולקטיבית. מבלי להיכנס להגדרות מדוייקות, הזהות האישית מכילה את כל מה שמייחד ומבדיל אותי מאחרים – פני, אופיי, כישורי, מאוויי, ערכי האישיים, ועוד. הזהות הקולקטיבית מכילה את כל מה שמאחד וקושר אותי עם אחרים השייכים לאותו קולקטיב. כאשר הקולקטיב הוא המדינה מכילה הזהות הקולקטיבית את האזרחות, המשפט, המנהגים החברתיים, הסמלים, ועוד.
 
מעצם הגדרתה נשענת הזהות הקולקטיבית על קשר בין הפרטים בקולקטיב. כאשר מספרם של הפרטים הוא גדול, קשר ישיר בין כל אחד מהם אינו אפשרי ולכן יש הכרח להסתמך על כך שכולם ידעו שישנם מאפיינים משותפים הקושרים ביניהם. אולם הזהות הקולקטיבית דורשת יותר מכך. היא דורשת שכל אחד מהפרטים בקולקטיב ידע שהאחרים יודעים את אותם מאפיינים משותפים, שידעו שכל היתר יודעים את אותם מאפיינים משותפים וכו'. ידיעה כזו, שהיא ידיעה מדרגה גבוהה יותר מאשר ידיעה זהה של אותם פרטים, נקראת "ידיעה משותפת" (Common Knowledge). רוברט אומן, אשר זכה בפרס נובל לכלכלה לפני שנתיים, היה אחד מהאנשים שתרמו להבנתו של מושג זה בתחום הכלכלה.
 
כדי להסביר מהי ידיעה משותפת ניתן להשתמש בדוגמא הבאה: נניח שאני שולח דוא"ל ל50 אנשים ובו אני כותב להם שהביטוי "גנוב" הוא כינוי הערכה למי שהוא מופנה אליו. נניח גם שהם לא ידעו זאת, ושלפני כן שימש הביטוי כביטוי גנאי. אפשרות אחת היא לשלוח את הדוא"ל לרשימת 50 האנשים בBCC – כל אחד מהם מקבל את הדוא"ל אולם אינו יודע שהאחרים קיבלו אותו. במקרה כזה כאשר כל אחד מהם יפגוש את האחרים הוא לא יעשה שימוש בביטוי "גנוב" כדי לציין הערכה, משום שלא ידע האם האחר מודע לשינוי המשמעות של הביטוי. אפשרות שניה היא לשלוח את הדוא"ל לרשימת ה50 בCC – כל אחד מהם מקבל את הדוא"ל ורואה את רשימת האנשים שקיבלו אותו. כעת, כאשר אחד מהם פוגש את האחר, שניהם יודעים ששניהם קיבלו את הדוא"ל וששניהם מודעים לעדכון המשמעות של הביטוי "גנוב". בשתי האפשרויות קיבלו כל ה50 את הדוא"ל. ההבדל הוא שכאשר הרשימה היתה בCC, הידיעה על האמור בדוא"ל הפכה ל"ידיעה משותפת". כולם ידעו שכולם יודעים שכולם יודעים…..
 
בספר נהדר שנקרא Rational Ritual: Culture, Coordination and Common Knowledge, מסביר הכותב, Michael Suk-Young Chwe, את חשיבותה של הידיעה המשותפת לסמל ולטקס. כדי שהסמל והטקס ייצרו זהות קולקטיבית על כל אחד לדעת לא רק אודות הטקס ומשמעותו, אלא גם שכל האחרים יודעים על הטקס ומשמעותו, על כך שהם יודעים שהיתר יודעים על כך, וכן הלאה. הסמל והטקס חייבים להיות בידיעה משותפת.
 
כדי שטקס יהיה בידיעה משותפת צריכים להתקיים מספר תנאים: ראשית, צריך שהוא יהיה פומבי באופן שכולם ידעו על כך שכולם יודעים שהטקס מתקיים והם קשובים אליו. שנית, צריך שהטקס יחזור על עצמו, כדי שכל אחד יהיה בטוח שגם אם מישהו אחר 'פיספס' את הטקס פעם אחת, הוא ראה אותו בפעמים אחרות. ושלישית, צריך שהטקס יהיה פשוט, כדי שכל אחד ידע שהמשמעות, הברורה לו, ברורה וזהה גם לאחרים.
 
הצפירה, כמובן, מקיימת באופן ברור את שלושת התנאים. היא פומבית ומושמעת באותה שעה באלפי צופרים בכל הארץ. כפי שכתבה תמר רותם "צווחה המתגלגלת מקצה הארץ ועד סופה". היא חוזרת באופן מדויק באותו תאריך מדי שנה. והיא פשוטה מאד להבנה. לכן, תרומתה של הצפירה לזהותנו הקולקטיבית היא ברורה ואפקטיבית.
 
אולם בדיוק באותו אופן שבו הצפירה היא פומבית ואפקטיבית, ובדיוק באותו אופן שבו הציות לה מביא לידיעה משותפת בדבר היותה חלק מהזהות הקולקטיבית, כך גם הפרתה בפומבי הופכת מיידית לפומבית. עוצמתו של הטקס והסמל המצוי בידיעה משותפת מביאה לכך שגם כל פגיעה בו הופכת לידיעה משותפת. מרגע שמתקיימת פגיעה כזו, יודעים כולם שהציות אינו מלא. יתרה מכך, כולם יודעים שכולם יודעים שהציות אינו מלא. ככל שההכרה בערכו של הסמל הופנמה לזהותו האישית של כל אחד, כך תהיה להפרה הפומבית השפעה מועטה יותר. אולם כאשר ההפנמה
אינה מלאה, בעיקר אצל צעירים ששותפותם לחזרתו של הסמל – הצפירה – משנה לשנה היא חלשה יותר, כך יתכן שההפרה הפומבית תהפוך לנורמה והסמל יאבד את ערכו.
 
נותר לשאול רק האם הערכים העומדים מאחורי הצפירה לזכר הנופלים הופנמו דיים אצל כולנו. האם ערכים אלה אכן משותפים לנו, או שמא הציות הפומבי ועמידת הדום לצפירה מסתירים, כלשונו של Timor Kuran, "שקר ציבורי". אני סבור שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אולם גם אם לאו, ברור ששימורה של המשמעות המשותפת הנובעת מהצפירה דורשת ידיעה משותפת של המשמעות הזו, וזו מחייבת פומביות, חזרה, פשטות וציות.

Copy Paste

מחקר שנערך על ידי ד"ר סולימאן חוואלדי העלה ש40% מהסטודנטים להוראה מעתיקים בבחינות הנערכות במכללות להוראה. מנסיוני האישי כמרצה, המצב בפקולטות למשפטים, במכללות ובאוניברסיטאות, אינו שונה. תופעת ההעתקות היא נורמה.
 
על פי דיווחי הסטודנטים במחקר, הגורם העיקרי להעתקות הוא פחד מכישלון בלימודים (68%), אחריו לחץ חזק מצד ההורים להצליח (54%), חרדת בחינות (47%), וכן "היעדר ערכים של נאמנות ויושר" (40%).
 
מה עושים?
 
אפשרות אחת היא להגדיל את הענישה על המעתיקים, ואת אמצעי האכיפה המיועדים לאתר אותם. הבעיה היא שהאמצעים הקיימים אינם מאפשרים זאת. בתי ספר, מכללות ואוניברסיטאות אינם רואים את עצמם כגופים משמעתיים. הם רוצים, במקרה הטוב, לחנך. בשלב הענישה מרגישים כולם שלא בנוח, והעונשים המוטלים למעשה הם קלים. יתרה מכך, גם שלב האכיפה אינו מבוצע באופן מרתיע. 40% מהסטודנטים במחקר ציינו כי המורים או המשגיחים מסייעים להעתקות. כאשר העונש הצפוי הוא נמוך, והתועלת כה גדולה, אכיפה וענישה של המעתיקים אינם יכולים להרתיע אותם. הרצון שלהם להצליח, מצד אחד, וחוסר יכולתם להצליח, מצד שני, הופכים את ההעתקה לחלופה המועדפת עליהם.
 
אפשרות אחרת היא להגדיל את הענישה על מי שמעתיקים מהם – המועתקים. המועתקים אינם מרוויחים דבר מהעתקה. יחד עם זאת, כל עוד לא מוטל עליהם שום עונש, סירוב מצידם לאפשר העתקה נתפס כמעשה לא חברי, קטנוני וקמצן. כאן יכולה המערכת לעזור להם. אם יעשה נסיון הסברתי המכוון לקבוצת המועתקים, אשר ילוו בענישתם במקרה שייתפסו, ייתכן שיהיה להם קל יותר לסרב לאפשר להעתיק מהם. הסיכוי לתפיסה והעונש הצפוי הנדרש לשם הרתעה של הקבוצה הזו הוא קטן בהרבה מזה שנדרש כדי להרתיע את קבוצת המעתיקים.
 
האם יהיה בכך כדי לשנות את הנורמה? על אף הטיעון הסדור, לכאורה, אפילו לי קשה להאמין שאכן כך יקרה. נורמת ההעתקה נראית לי חזקה מדי בחברה שלנו. עד שלא תצמח מנהיגות מקרב התלמידים אשר תרצה לשנות את הנורמה הזו, יהיה קשה מאד לשנות אותה. ענישת המועתקים תביא, אולי, לצמיחת מנהיגות כזו מקרבם אולם ספק רב אם הדבר יקרה, וגם אם יקרה, ספק אם מנהיגות כזו תוכל להשפיע על קבוצת המעתיקים.
 
הסטודנטים במחקר טענו כי האחריות להעתקות מוטלת דווקא על משרד החינוך. 58% מהם ציינו כי תופעת ההעתקות מעידה כי "מערכת החינוך נכשלה בהקניה ובהפנמה של ערכים". האם משרד החינוך, המורים או המרצים אכן יכולים לשנות את הנורמה, אם ירצו? גם כאן הספק גדול. יש סיכוי שכל טענה של 'הממסד' כנגד הנורמה רק יחזק אותה. באותו אופן שבו נסיונות של מערכת החינוך להלחם בתופעות 'קוליות' אחרות כגון סמים, שכרות או אלימות נתפסות כהוכחה נוספת לצדקתה של הנורמה בקרב התלמידים, האנטי-ממסדיים.
 
הצעות לפתרון יתקבלו בברכה!