CC: צפירה

במאמר שפרסמה תמר רותם ביום רביעי בעיתון הארץ, "מזייפת בצפירה", כתבה:
 
"אני סולדת מהצווחה המתגלגלת מקצה הארץ ועד סופה. זה שנים שאני משתדלת לא להיתפס בחוץ כשהצופרים רועמים. אבל כשזה קורה אני מוצאת את עצמי, במקום להתרכז ולהסתכל פנימה – מציצה סביב, תמהה איך בחברה שהאינדיווידואליזם שולט בה, לא כל שכן חברה חסרת סבלנות, זה עובד. איך כולם נעמדים דום כאיש אחד. משהו בי מתקומם נגד הציווי הקולקטיווי לזכור ברגע נתון אחד, ובמשנהו עולם כמנהגו נוהג."
 
ולאחר מכן:
"בעידן שבו יש טקסים אלטרנטיוויים בימי השואה והזיכרון והורים שכולים נאבקים עם הצבא על אופן ההנצחה, כשהנכבה עולה לסדר היום ומתקיים דיון על אופני הזיכרון – אפשר להבין, שעמידה בזמן הצפירה אינה ערך בפני עצמו, ולא צריך להזדעזע מכך שיש כאלה המעזים שלא לעמוד דום."
 
המאמר זכה למבול טוקבקים שהתווכחו על חשיבותם של הצפירה ועמידת הדום בה. בפוסט הזה אנסה להסביר מדוע לצפירה ערך בפני עצמו, במנותק מתוכנה. במלים אחרות, אני רוצה להתייחס לצורך בטקסים מסוגה של הצפירה, שדורשים שיתוף וציות של כולם, טקסים החוזרים על עצמם משנה לשנה, שאינם יכולים לאפשר מרחב לאינדיבידואליזם ולאלטרנטיבי אלא מתעקשים על הקולקטיבי והסטנדרטי.
 
ראשית, זהותו של כל אחד מורכבת מזהותו האישית – האינדיבידואלית ומזהותו הקולקטיבית. מבלי להיכנס להגדרות מדוייקות, הזהות האישית מכילה את כל מה שמייחד ומבדיל אותי מאחרים – פני, אופיי, כישורי, מאוויי, ערכי האישיים, ועוד. הזהות הקולקטיבית מכילה את כל מה שמאחד וקושר אותי עם אחרים השייכים לאותו קולקטיב. כאשר הקולקטיב הוא המדינה מכילה הזהות הקולקטיבית את האזרחות, המשפט, המנהגים החברתיים, הסמלים, ועוד.
 
מעצם הגדרתה נשענת הזהות הקולקטיבית על קשר בין הפרטים בקולקטיב. כאשר מספרם של הפרטים הוא גדול, קשר ישיר בין כל אחד מהם אינו אפשרי ולכן יש הכרח להסתמך על כך שכולם ידעו שישנם מאפיינים משותפים הקושרים ביניהם. אולם הזהות הקולקטיבית דורשת יותר מכך. היא דורשת שכל אחד מהפרטים בקולקטיב ידע שהאחרים יודעים את אותם מאפיינים משותפים, שידעו שכל היתר יודעים את אותם מאפיינים משותפים וכו'. ידיעה כזו, שהיא ידיעה מדרגה גבוהה יותר מאשר ידיעה זהה של אותם פרטים, נקראת "ידיעה משותפת" (Common Knowledge). רוברט אומן, אשר זכה בפרס נובל לכלכלה לפני שנתיים, היה אחד מהאנשים שתרמו להבנתו של מושג זה בתחום הכלכלה.
 
כדי להסביר מהי ידיעה משותפת ניתן להשתמש בדוגמא הבאה: נניח שאני שולח דוא"ל ל50 אנשים ובו אני כותב להם שהביטוי "גנוב" הוא כינוי הערכה למי שהוא מופנה אליו. נניח גם שהם לא ידעו זאת, ושלפני כן שימש הביטוי כביטוי גנאי. אפשרות אחת היא לשלוח את הדוא"ל לרשימת 50 האנשים בBCC – כל אחד מהם מקבל את הדוא"ל אולם אינו יודע שהאחרים קיבלו אותו. במקרה כזה כאשר כל אחד מהם יפגוש את האחרים הוא לא יעשה שימוש בביטוי "גנוב" כדי לציין הערכה, משום שלא ידע האם האחר מודע לשינוי המשמעות של הביטוי. אפשרות שניה היא לשלוח את הדוא"ל לרשימת ה50 בCC – כל אחד מהם מקבל את הדוא"ל ורואה את רשימת האנשים שקיבלו אותו. כעת, כאשר אחד מהם פוגש את האחר, שניהם יודעים ששניהם קיבלו את הדוא"ל וששניהם מודעים לעדכון המשמעות של הביטוי "גנוב". בשתי האפשרויות קיבלו כל ה50 את הדוא"ל. ההבדל הוא שכאשר הרשימה היתה בCC, הידיעה על האמור בדוא"ל הפכה ל"ידיעה משותפת". כולם ידעו שכולם יודעים שכולם יודעים…..
 
בספר נהדר שנקרא Rational Ritual: Culture, Coordination and Common Knowledge, מסביר הכותב, Michael Suk-Young Chwe, את חשיבותה של הידיעה המשותפת לסמל ולטקס. כדי שהסמל והטקס ייצרו זהות קולקטיבית על כל אחד לדעת לא רק אודות הטקס ומשמעותו, אלא גם שכל האחרים יודעים על הטקס ומשמעותו, על כך שהם יודעים שהיתר יודעים על כך, וכן הלאה. הסמל והטקס חייבים להיות בידיעה משותפת.
 
כדי שטקס יהיה בידיעה משותפת צריכים להתקיים מספר תנאים: ראשית, צריך שהוא יהיה פומבי באופן שכולם ידעו על כך שכולם יודעים שהטקס מתקיים והם קשובים אליו. שנית, צריך שהטקס יחזור על עצמו, כדי שכל אחד יהיה בטוח שגם אם מישהו אחר 'פיספס' את הטקס פעם אחת, הוא ראה אותו בפעמים אחרות. ושלישית, צריך שהטקס יהיה פשוט, כדי שכל אחד ידע שהמשמעות, הברורה לו, ברורה וזהה גם לאחרים.
 
הצפירה, כמובן, מקיימת באופן ברור את שלושת התנאים. היא פומבית ומושמעת באותה שעה באלפי צופרים בכל הארץ. כפי שכתבה תמר רותם "צווחה המתגלגלת מקצה הארץ ועד סופה". היא חוזרת באופן מדויק באותו תאריך מדי שנה. והיא פשוטה מאד להבנה. לכן, תרומתה של הצפירה לזהותנו הקולקטיבית היא ברורה ואפקטיבית.
 
אולם בדיוק באותו אופן שבו הצפירה היא פומבית ואפקטיבית, ובדיוק באותו אופן שבו הציות לה מביא לידיעה משותפת בדבר היותה חלק מהזהות הקולקטיבית, כך גם הפרתה בפומבי הופכת מיידית לפומבית. עוצמתו של הטקס והסמל המצוי בידיעה משותפת מביאה לכך שגם כל פגיעה בו הופכת לידיעה משותפת. מרגע שמתקיימת פגיעה כזו, יודעים כולם שהציות אינו מלא. יתרה מכך, כולם יודעים שכולם יודעים שהציות אינו מלא. ככל שההכרה בערכו של הסמל הופנמה לזהותו האישית של כל אחד, כך תהיה להפרה הפומבית השפעה מועטה יותר. אולם כאשר ההפנמה
אינה מלאה, בעיקר אצל צעירים ששותפותם לחזרתו של הסמל – הצפירה – משנה לשנה היא חלשה יותר, כך יתכן שההפרה הפומבית תהפוך לנורמה והסמל יאבד את ערכו.
 
נותר לשאול רק האם הערכים העומדים מאחורי הצפירה לזכר הנופלים הופנמו דיים אצל כולנו. האם ערכים אלה אכן משותפים לנו, או שמא הציות הפומבי ועמידת הדום לצפירה מסתירים, כלשונו של Timor Kuran, "שקר ציבורי". אני סבור שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אולם גם אם לאו, ברור ששימורה של המשמעות המשותפת הנובעת מהצפירה דורשת ידיעה משותפת של המשמעות הזו, וזו מחייבת פומביות, חזרה, פשטות וציות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תא  ביום מאי 10, 2008 בשעה 7:27 am

    מעניין.

  • מודי  ביום מאי 10, 2008 בשעה 8:25 pm

    בסיום דבריך המעניינים כתבת ש"אין ידיעה משותפת של משמעות זו". ברצוני לתקן ולומר שאין הסכמה קולקטיבית לגבי המשמעות של הצפירה. אתה מתייחס לכך כמובן מאליו שכולם מבינים את משמעות הצפירה באופן דומה, אבל זו הנחה שגויה. הבנת משמעות הצפירה נובעת מסיבות מגוונות, מהשקפות עולם שונות ומשוני תרבותי שמעצב את תפיסת עולמנו.
    כפי שאין הסכמה על משמעות הצפירה כך אין הסכמה על חשיבותה.
    אולי באמת הגיע הזמן לשנות את הריטואל?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: