חוק שי דרומי – זה לא משחק

 

לפני כחודש התקבל בכנסת תיקון לחוק העונשין, אשר התפרסם בכינויו 'חוק שי דרומי', בעקבות מקרה שבו ירה שי דרומי – חקלאי מהנגב – למוות בפורץ שחדר לחוות הבודדים שבה הוא מתגורר. שי דרומי הועמד לדין באשמת הריגה. המקרה עורר הדים רבים בתקשורת, ובעקבותיו תוקן החוק והוא קובע כיום כי

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים,בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו,בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור.

 

באופן מעשי, החוק מאפשר לבעל הבית לירות בפורץ לביתו מבלי שיחוב על כך בפלילים, בעוד שלפני החוק היה עשוי לחוב על כך בעבירת הריגה או רצח. ההנחה, ככל הנראה, היא שהחוק ייטיב את מצבם של בעלי הבתים והמשקים החקלאיים במלחמתם כנגד מכת הפריצות, בעיקר זו שבנגב.

 

השאלה האם הפחתת האחריות הפלילית המוטלת על מי שנקט באמצעי הגנה עצמית תיטיב את מצבם של אנשים העלולים לעמוד במצב שבו יידרשו להגנה עצמית היא שאלה קשה. מחקרים רבים נכתבו עליה, ועל שאלות קרובות לה (דוגמת השאלה כיצד ישפיע מתן היתר לנשיאת נשק מוסתר על רמת הפשיעה ועל מספר הנפגעים כתוצאה מפשיעה ו/או מנסיונות התגוננות בפני פשיעה, שאלה שעמדה במרכז ויכוח לוהט בארה"ב) ללא מסקנה חד משמעית.

 

צריך להבחין, כמובן, בין השאלה הזו לשאלה אחרת ופשוטה בהרבה – האם ייטיב החוק עם מי שכבר נקט באמצעי הגנה עצמית ופגע בפורץ – דוגמת שי דרומי. התשובה לשאלה הזו ברורה – בדיעבד מעדיף כל מי שנקלע למצב כזה ופגע בפורץ שאחריותו הפלילית תהיה נמוכה ככל האפשר. לכן, לאחר המקרה ייטיב החוק את מצבו של בעל הבית המתגונן. אולם השאלה שאני מעלה כאן היא שאלה מסובכת יותר. מנקודת המבט שלפני הפריצה, כאשר טרם קרה דבר, האם אנחנו, כבעלי בתים ומשקים חקלאיים, מעוניינים בחוק הזה או לא? האם מצבנו יהיה טוב יותר לאחר החוק?

 

השורות הבאות מנסות לתת מספר כלים למחשבה על השאלה הזו, כלים ששאובים ברובם מתחום תורת המשחקים.

 

נראה שמה שעמד לעיני חברי הכנסת היא השתלשלות האירועים הבאה: פורץ מחליט האם לפרוץ לבית מסוים. במידה שהחליט לפרוץ לבית יש סיכוי שיתגלה ואז צריך בעל הבית להחליט האם הוא יורה בפורץ או לא. ישנן שלוש התרחשויות אפשריות: ראשונה, הפורץ מחליט לא לפרוץ לבית. שניה, הפורץ מחליט לפרוץ לבית ובמידה שהוא מתגלה בעל הבית יורה בו. שלישית, הפורץ מחליט לפרוץ לבית אולם בעל הבית אינו יורה בו גם אם הוא מתגלה. ההתרחשות השלישית היא הטובה ביותר עבור הפורץ וההתרחשות השניה היא הגרועה ביותר עבורו. באשר לבעל הבית, העדפותיו תלויות במצב החוקי. במצב החוקי ששרר לפני קבלת חוק 'שי דרומי', ההתרחשות הראשונה היתה הטובה ביותר עבורו וההתרחשות השניה היתה הגרועה ביותר (ההנחה היא שבעל הבית העדיף לא לירות בפורץ, שכן אז היה מועמד לדין בעבירת הריגה, גם אם כתוצאה מכך הפורץ נמלט עם שללו). במצב החוק לאחר קבלת החוק, בעל הבית מעדיף את ההתרחשות השניה על פני השלישית, והראשונה, שבה לא פורצים לביתו, היא כמובן הטובה ביותר עבורו.

 

ניתן לתאר זאת כעץ משחק, לפני החוק ולאחריו. בכל ענף של המשחק יש שני מספרים: השמאלי, המודגש, מבטא את העדפותיו של הפורץ והימני, הלא מודגש, מבטא את העדפותיו של בעל הבית (מספר גבוה יותר מבטא העדפה גבוהה יותר).

 

המצב לפני קבלת החוק מתואר בגרף הבא

 

פורץ

לא לפרוץ

בעל בית

 

3 , 2

לפרוץ

לירות

לא לירות

1 , 1

2 , 3

המצב לפני החוק

פורץ

לא לפרוץ

בעל בית

 

3 , 2

לפרוץ

לירות

לא לירות

1 , 1

2 , 3

המצב לפני החוק

 כפי שניתן לראות, כאשר בעל הבית מחליט האם לירות או לא לירות, הוא מעדיף שלא לירות. הפורץ, שצופה שכך יקרה, מעדיף לפרוץ (ולקבל 3) על פני לא לפרוץ (ולקבל 2). התוצאה היא שיש פריצות רבות לבתים ולמשקים חקלאיים, ובעלי הבתים אינם מתגוננים כנגד פריצות אלה.

 

המצב לאחר קבלת החוק מתואר בגרף הבא

 

כעת, בעל הבית מעדיף לירות. הפורץ, שצופה זאת, מעדיף שלא לפרוץ (ולקבל 2) מאשר לפרוץ (ולקבל 1). לכאורה, החוק אמור להשיג את מטרתו. פורצים שיודעים שבעלי הבתים יירו בהם, אם יגלו אותם, יעדיפו לא לפרוץ לבתים.

 

אולם הניתוח אינו מסתיים כאן. ההנחה היא שהפורץ אינו מצוייד באקדח. הנחה זו אינה הכרחית, ולמעשה סביר להניח שפורצים אשר יודעים שבעלי בתים עשויים לירות בהם יצטיידו באקדח לשם הגנתם העצמית. יתרה מכך, החוק יביא לכך שפורצים יעשו אחד משנים: יפרצו לבתים שהסיכוי שבעליהם יצטיידו באקדח – זקנים, חולים, ואחרים שנמנים על האוכלוסיות החלשות ביותר – הוא נמוך, או שיפרצו לכל הבתים אולם יצטיידו באקדח. האפשרות הראשונה היא בעייתית משום שהיא מטילה את עול הפריצות ביתר שאת על האוכלוסיות החלשות ביותר. האפשרות השניה היא בעייתית משום שכתוצאה ממנה יתכן שפריצות רבות יותר יסתיימו בירי משני הצדדים, אשר יגרום לנפגעים גם בקרב הפורצים וגם בקרב בעלי הבתים.

 

כדי להדגים זאת באופן מדוייק יותר, נניח שבעל הבית מחזיק באקדח והוא מזהה את הפורץ בביתו. בעל הבית והפורץ צריכים, כל אחד, להחליט האם לירות באחר או לא. המשחק שהוא משחקים הוא המשחק הבא. גם כאן המספר השמאלי מבטא את העדפותיו של הפורץ והמספר הימני מבטא את העדפותיו של בעל הבית (מספר גבוה יותר מבטא העדפה גבוהה יותר).

 

המצב לפני קבלת החוק מתואר בטבלה הבאה:

 

 מצבם של בעל הבית והפורץ, לענין ההחלטה האם לירות או לא, הוא סימטרי. בהנחה שהחשש לחיים גדול יותר מאשר החשש ממאסר, שניהם מעדיפים ביותר מצב שבו אף אחד מהם אינו יורה על האחר. באותה הנחה, לכל אחד מהם המצב הגרוע ביותר הוא כאשר האחר יורה והוא עצמו אינו יורה (משום שסכנת החיים היא הגדולה ביותר). במצבי הביניים מבחינת העדפותיו של כל שחקן, השחקן יורה ואז הוא מעדיף שהאחר לא יירה עליו מאשר שיירה עליו.

 

במשחק כזה ישנם שני שיוויי משקל – תוצאות שבהן בהינתן פעולתו של השחקן האחר, כל שחקן עושה את הטוב ביותר עבורו. בשיווי משקל אחד אף אחד מהשחקנים אינו יורה באחר. בשיווי המשקל השני שני השחקנים יורים אחד באחר.

 

כיצד משתנה המצב לאחר קבלת החוק?

 

השינוי היחיד שמביא החוק הוא בהעדפותיו של בעל הבית. בעל הבית מעדיף, כעת, לירות בפורץ, בין אם הלה מנסה לירות בו ובין אם לאו. כתוצאה מכך, אין יותר שיווי משקל שבו השנים אינם יורים אחד באחר, ונותר רק שיווי משקל אחד שבו שניהם יורים. התוצאה, בהשוואה למצב שקדם לחוק, עלולה להיות גרועה עבור בעלי הבתים אם לפני קבלת החוק שיווי המשקל היה כזה שבו אף אחד לא ירה באחר. 

 

חברי הכנסת שחוקקו את החוק הניחו שבמצב הקיים הפורצים נכנסים לדירות ולמשקים חקלאיים, ונעלמים מבלי שהם, או בעלי הבתים, עושים שימוש בנשק חם. שיווי המשקל היה, לפיכך, כזה שבו אף אחד אינו יורה באחר. אם התוצאה מקבלת החוק תהיה מעבר לשיווי המשקל של המערב הפרוע, שבו פורצים ובעלי בתים יורים זה בזה, יצאו כולם נפסדים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורי דרור  ביום יולי 11, 2008 בשעה 3:20 pm

    הוא לא לוקח בחשבון את תחושת צדק המתקבלת כתוצאה מהגנה על ביתך באמצעות כוח.

    לכאורה, ניתוח דומה אפשר להחיל במצבים רבים ושונים – החזקת נשק גרעיני, תגובה לירי רקטות מעבר לגבול, החזקת נשק על ידי שומרים בבסיס צבאי, ועוד.
    אגב, בהנחה שהמיומנות של שומר בצבא ושל אזרח נושא נשק דומה, מה האבחנה בין הגנה באמצעות נשק על בסיס צבאי, לבין הגנה באמצעות נשק על בית אזרחי?
    הנחה זו לא רחוקה מהמציאות, בישראל. רבים מאד מאזרחי המדינה מיומנים בנשק.

  • אלון  ביום יולי 11, 2008 בשעה 4:14 pm

    השאלה שצריך לשאול היא עד כמה כל אחד מהדברים שציינת מביא להרתעה של הצד האחר, מחד, ועד כמה הוא מחמיר את התוצאות כאשר הוא אינו נרתע, מאידך.

    הטוב ביותר היה אילו המדינה היתה מגינה כראוי על אזרחיה. חברי הכנסת שחוקקו את החוק הזה היו מיטיבים לעשות אילו היו מנסים לבדוק מדוע המשטרה באיזור מגוריו של דרומי אינה מסוגלת לשמור על הסדר הציבורי.

    הניתוח כאן מציג רק את הבעייתיות בחוק ואת הפגיעה החמורה שהוא עלול לפגוע בבעלי בתים, חלקם או כולם.

  • חולי  ביום יולי 11, 2008 בשעה 5:35 pm

    את העצים והטבלאות לא ממש הצלחתי להבין, אבל אני מאמין שהבעיה אצלי… את הרעיון אבל הבנתי…

    אני מניח שהכוונה הייתה כאן להראות את השימוש בתורות משחקים שונות בעולם החוק והמשפט.
    בכל אופן במקרה הספציפי הזה וכאלו שדומים לו נראה לי שההכרעה צריכה לבוא עוד לפני חישובי ההצלחה של החוק. זאת אומרת ברמה המוסרית. הבסיס שניצב מאחורי רעיונות כאלו ודומים להם הוא שחיים ניתן לכמת ולכן גם להשוות. כלאמר למשל חיים מאושרים שווים יותר מחיים אומללים. הרבה חיים שווים יותר ממעט חיים. חיים מסוימים שווים יותר מחיים אחרים וכו'… הדבר ידוע…
    לדעתי כאן הבסיס של הבעייתיות. עוד ללא קשר אם תאורטית החוק ישנה מצב.

  • אלון אחר  ביום יולי 12, 2008 בשעה 6:47 am

    אתה מבצע קפיצה בעייתית.
    אתה מניח שיותר פורצים יגיעו עם נשק, או יטו להשתמש בו.
    ראשית, זה ענין אמפירי, ואתה לא יכול סתם להניח אותו בלי סיבה טובה (ותכף אני אטען שיש דווקא סיבה טובה להניח ההפך), ואם כבר אתה מניח אותו, אז תסייכ את המסקנה בהנחה הזאת, שאמפירית יכולה להתברר כלא נכונה.
    שנית, דווקא אם תחשוב על הגנב, לפני הגניבה כשהוא שוקל אלטרנטיבות, ודאי שהחוק, חושף אותו לסכנה נוספת מהווה תמריץ שלילי גדול מלהיכנס לעסק הזה בכלל. וזאת בין אם הוא מפחד שירו בו, או מפחד שיהיה עליו לירות (זה גנב, לא רוצח, צריך לזכור), או שניהם. לכן דווקא ההנחה שיבואו יותר עם נשקים וייטו לירות, היא לא סבירה. סביר שפשוט פחות יבואו (בגלל התמריץ השלילי).
    הבעיתיות היחידה שאני מוצא היא באמת ההפניה של הגנבים למקומות שפחות סביר שבהם יותקפו בנשק. ואלו באמת משקים או בתים של החלשים יותר. אבל גם כאן, אם אתה מתחשב בכך שנלחמים בתופעה של הפריצות למשקים (ולא לבתי מגורים), אז בסך הכל יהיו פחות בעלי משקים מאוכ' חלשות. וגם התחכום שנדרש מהגנבים כדי לדעת במי הם עלולים לפגוש בפריצה, גם הוא מספיק כדי להרתיע את הלא מתוחכמים, ולהוות עלות בעסקה שתביא לכך שגם חלק מהמתוחכמים לא יכנסו אליה.

    ועכשיו לא ברמה תועלתית: יש חוסר צדק בסיסי ברעיון לפיו המדינה תדרוש מונופול על שימוש בכח, בעוד היא תשאיר את הפרט לסבול מהפעלות כח נגדו בחוסר אונים. רק בגלל שהמדינה לא מצליחה להפעיל ביעילות את המונופול באזורים אלו, רק בגלל זה, צריך לאפשר להם לאכוף את החוק בעמצם. זה לא מערב פרוע. מערב פרוע זה מה שקורה היום.

  • א  ביום יולי 12, 2008 בשעה 4:35 pm

    לדעתי, ניתן לחלק את הפורצים לשתי קבוצות –
    הראשונה, עבריינים קטנים, נרקומנים, שאין ביכולתם להשיג נשק, או שאין ברצונם "לחצות קו" ולהיות מבוקשים בגין עבירות אלימות
    השניה – פורצים מאורגנים בכנופיות חזקות ואלימות יותר, שיש להם נגישות לנשק.

    לדעתי פורצים מהסוג הראשון, לא יתחילו להצטייד נשק בעקבות החוק.
    לפורץ כזה, ירי בשעת פריצה ייחשב כ"תאונת עבודה" שתגרום לו להסתבך עם החוק מעבר לרמה שהוא התכוון אליה. (מרבית הפריצות לא מפוענחות, אך מרבית מקרי הרצח כן)

    פורצים מהסוג השני, גם היום יקחו איתם נשק, אם יש להם, משום שתמיד ייתכן שיתקלו בחברת שמירה, בהתנגדות נשק קר, או באיזה "שי דרומי" שתחושת הצדק האישית שלו גוברת על תחושת החוק שלו. (אני אישית הברחתי פעם פורץ שהתחיל לטפל בחלון שלי, באמצעות קול דריכת אקדח).

    לכן, לדעתי גם אם יהיו מצבים בהם החוק ירע את המצב, ברוב המקרים הוא ישפר אותו.

    עם זאת, לדעתי החוק צריך היה להוציא מהכלל פריצה לחצר.
    כאשר הפורץ אינו נמצא בתוך הבית ואין סכנה למגע פיסי עם המתגונן או משפחתו – אין הצדקה לשימוש בנשק.

  • סטודנט  ביום יולי 26, 2008 בשעה 12:56 am

    אלון, אני מצע לך לבצע מחקר טיפה יותר מעמיק בכל הנוגע לפריצות וגניבות חקלאיות, בדומה לזה שאתה מציע לח"כים שחוקקו את החוק לעשות בנוגע לאוזלת ידה של המשטרה.

    אני לא רוצה להיכנס עמוק לעניין אוזלת ידה של המשטרה אבל אציין שהמשטרה בארץ חלשה ומוכת חוליים רבים וזאת משום מחסור בשני דברים עיקריים – כסף ואנשים. את המחסור הזה מעודדים ח"כים ושרים אשר אמונים על בטחון הציבור משום שהם יודעים שיבוא יום והם יחקרו על ידי אותה משטרה ולכן היא עדיפה להם חלשה.
    גם ריצה לתפקיד פוליטי תוך כדי הבטחה לשנות את המצב ולהביא בטחון אישי מועילה להם (ראה מקרה ליברמן) שנבחר כדי להיות שר לבטחון פנים ובמקום זה שימש כעלה תאנה לאולמרט וכיום עסוק בלהתחמק מחקירות משטרה הנוגעות לו ולעסקים מפוקפקים בו הוא ובתו שקועים).

    מסתבר שבכל זאת נגררתי לכתוב על המשטרה.
    הפואנטה כאן היא שכבר היום גנבים ופורצים באים מצוידים בכלי נשק – חמים וקרים כאחד.
    דבר עם חקלאים ובוקרים ותיווכח בזאת בעצמך.
    להוריו של הקצין שלי בצבא (בעת ששירתתי בסדיר) היה (ועדיין יש) משק חקלאי בישוב בחבל הבשור – הם סבלו (וכנראה עדיין סובלים) מגניבות חקלאיות קבועות. באחד מהמקרים התעורר האב באמצע הלילה לאחר ששמע רעשים ונוכח לדעת שגונבים לו את הטרקטור מהחניה. אחד הפורצים (בדואי ענק בגובה שני מטר ורחב לא פחות) שם לב שזיהו אותה ויידה לעברו פטיש במשקל 10 קילו מהחנייה ואל החלון בו עמד בקומה השניה של הבית. אם לא היה זריז מספיק – האב היה מובל יום למחרת לתוך חלקת קבר טרייה.

    אני זוכר גם מקרה שבו נורה ונפצע קב"ט של ישוב בשרון לאחר שבעת סיור לילי נתקל בגנבים חקלאיים ולבטח יש עוד עשרות אם לא מאות מקרים כאלה. (אשר חלק מהם לבטח לא מדווחים)

    הי לכך, המשוואה שלך פגומה. המצב הוא לא שהאזרחים יביאו כלי נשק לזירה אשר "נקיה" מהם ובשל כך יגרם שימוש בהם גם על ידי הפושעים.
    המצב הוא שהאזרחים יוכלו סוף סווף להגן על עצמם למול פושעים אשר בחלק ניכר מהמקרים כבר מגיעים מצוידים בכלי נשק כדי להדוף מעליהם את האזרחים אשר מנסים להגן על עמל כפיהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: