חוק שי דרומי – זה לא משחק

 

לפני כחודש התקבל בכנסת תיקון לחוק העונשין, אשר התפרסם בכינויו 'חוק שי דרומי', בעקבות מקרה שבו ירה שי דרומי – חקלאי מהנגב – למוות בפורץ שחדר לחוות הבודדים שבה הוא מתגורר. שי דרומי הועמד לדין באשמת הריגה. המקרה עורר הדים רבים בתקשורת, ובעקבותיו תוקן החוק והוא קובע כיום כי

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים,בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו,בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור.

 

באופן מעשי, החוק מאפשר לבעל הבית לירות בפורץ לביתו מבלי שיחוב על כך בפלילים, בעוד שלפני החוק היה עשוי לחוב על כך בעבירת הריגה או רצח. ההנחה, ככל הנראה, היא שהחוק ייטיב את מצבם של בעלי הבתים והמשקים החקלאיים במלחמתם כנגד מכת הפריצות, בעיקר זו שבנגב.

 

השאלה האם הפחתת האחריות הפלילית המוטלת על מי שנקט באמצעי הגנה עצמית תיטיב את מצבם של אנשים העלולים לעמוד במצב שבו יידרשו להגנה עצמית היא שאלה קשה. מחקרים רבים נכתבו עליה, ועל שאלות קרובות לה (דוגמת השאלה כיצד ישפיע מתן היתר לנשיאת נשק מוסתר על רמת הפשיעה ועל מספר הנפגעים כתוצאה מפשיעה ו/או מנסיונות התגוננות בפני פשיעה, שאלה שעמדה במרכז ויכוח לוהט בארה"ב) ללא מסקנה חד משמעית.

 

צריך להבחין, כמובן, בין השאלה הזו לשאלה אחרת ופשוטה בהרבה – האם ייטיב החוק עם מי שכבר נקט באמצעי הגנה עצמית ופגע בפורץ – דוגמת שי דרומי. התשובה לשאלה הזו ברורה – בדיעבד מעדיף כל מי שנקלע למצב כזה ופגע בפורץ שאחריותו הפלילית תהיה נמוכה ככל האפשר. לכן, לאחר המקרה ייטיב החוק את מצבו של בעל הבית המתגונן. אולם השאלה שאני מעלה כאן היא שאלה מסובכת יותר. מנקודת המבט שלפני הפריצה, כאשר טרם קרה דבר, האם אנחנו, כבעלי בתים ומשקים חקלאיים, מעוניינים בחוק הזה או לא? האם מצבנו יהיה טוב יותר לאחר החוק?

 

השורות הבאות מנסות לתת מספר כלים למחשבה על השאלה הזו, כלים ששאובים ברובם מתחום תורת המשחקים.

 

נראה שמה שעמד לעיני חברי הכנסת היא השתלשלות האירועים הבאה: פורץ מחליט האם לפרוץ לבית מסוים. במידה שהחליט לפרוץ לבית יש סיכוי שיתגלה ואז צריך בעל הבית להחליט האם הוא יורה בפורץ או לא. ישנן שלוש התרחשויות אפשריות: ראשונה, הפורץ מחליט לא לפרוץ לבית. שניה, הפורץ מחליט לפרוץ לבית ובמידה שהוא מתגלה בעל הבית יורה בו. שלישית, הפורץ מחליט לפרוץ לבית אולם בעל הבית אינו יורה בו גם אם הוא מתגלה. ההתרחשות השלישית היא הטובה ביותר עבור הפורץ וההתרחשות השניה היא הגרועה ביותר עבורו. באשר לבעל הבית, העדפותיו תלויות במצב החוקי. במצב החוקי ששרר לפני קבלת חוק 'שי דרומי', ההתרחשות הראשונה היתה הטובה ביותר עבורו וההתרחשות השניה היתה הגרועה ביותר (ההנחה היא שבעל הבית העדיף לא לירות בפורץ, שכן אז היה מועמד לדין בעבירת הריגה, גם אם כתוצאה מכך הפורץ נמלט עם שללו). במצב החוק לאחר קבלת החוק, בעל הבית מעדיף את ההתרחשות השניה על פני השלישית, והראשונה, שבה לא פורצים לביתו, היא כמובן הטובה ביותר עבורו.

 

ניתן לתאר זאת כעץ משחק, לפני החוק ולאחריו. בכל ענף של המשחק יש שני מספרים: השמאלי, המודגש, מבטא את העדפותיו של הפורץ והימני, הלא מודגש, מבטא את העדפותיו של בעל הבית (מספר גבוה יותר מבטא העדפה גבוהה יותר).

 

המצב לפני קבלת החוק מתואר בגרף הבא

 

פורץ

לא לפרוץ

בעל בית

3 , 2

לפרוץ

לירות

לא לירות

1 , 1

2 , 3

המצב לפני החוק

פורץ

לא לפרוץ

בעל בית

3 , 2

לפרוץ

לירות

לא לירות

1 , 1

2 , 3

המצב לפני החוק

 כפי שניתן לראות, כאשר בעל הבית מחליט האם לירות או לא לירות, הוא מעדיף שלא לירות. הפורץ, שצופה שכך יקרה, מעדיף לפרוץ (ולקבל 3) על פני לא לפרוץ (ולקבל 2). התוצאה היא שיש פריצות רבות לבתים ולמשקים חקלאיים, ובעלי הבתים אינם מתגוננים כנגד פריצות אלה.

 

המצב לאחר קבלת החוק מתואר בגרף הבא

 

כעת, בעל הבית מעדיף לירות. הפורץ, שצופה זאת, מעדיף שלא לפרוץ (ולקבל 2) מאשר לפרוץ (ולקבל 1). לכאורה, החוק אמור להשיג את מטרתו. פורצים שיודעים שבעלי הבתים יירו בהם, אם יגלו אותם, יעדיפו לא לפרוץ לבתים.

 

אולם הניתוח אינו מסתיים כאן. ההנחה היא שהפורץ אינו מצוייד באקדח. הנחה זו אינה הכרחית, ולמעשה סביר להניח שפורצים אשר יודעים שבעלי בתים עשויים לירות בהם יצטיידו באקדח לשם הגנתם העצמית. יתרה מכך, החוק יביא לכך שפורצים יעשו אחד משנים: יפרצו לבתים שהסיכוי שבעליהם יצטיידו באקדח – זקנים, חולים, ואחרים שנמנים על האוכלוסיות החלשות ביותר – הוא נמוך, או שיפרצו לכל הבתים אולם יצטיידו באקדח. האפשרות הראשונה היא בעייתית משום שהיא מטילה את עול הפריצות ביתר שאת על האוכלוסיות החלשות ביותר. האפשרות השניה היא בעייתית משום שכתוצאה ממנה יתכן שפריצות רבות יותר יסתיימו בירי משני הצדדים, אשר יגרום לנפגעים גם בקרב הפורצים וגם בקרב בעלי הבתים.

 

כדי להדגים זאת באופן מדוייק יותר, נניח שבעל הבית מחזיק באקדח והוא מזהה את הפורץ בביתו. בעל הבית והפורץ צריכים, כל אחד, להחליט האם לירות באחר או לא. המשחק שהוא משחקים הוא המשחק הבא. גם כאן המספר השמאלי מבטא את העדפותיו של הפורץ והמספר הימני מבטא את העדפותיו של בעל הבית (מספר גבוה יותר מבטא העדפה גבוהה יותר).

 

המצב לפני קבלת החוק מתואר בטבלה הבאה:

 

 מצבם של בעל הבית והפורץ, לענין ההחלטה האם לירות או לא, הוא סימטרי. בהנחה שהחשש לחיים גדול יותר מאשר החשש ממאסר, שניהם מעדיפים ביותר מצב שבו אף אחד מהם אינו יורה על האחר. באותה הנחה, לכל אחד מהם המצב הגרוע ביותר הוא כאשר האחר יורה והוא עצמו אינו יורה (משום שסכנת החיים היא הגדולה ביותר). במצבי הביניים מבחינת העדפותיו של כל שחקן, השחקן יורה ואז הוא מעדיף שהאחר לא יירה עליו מאשר שיירה עליו.

 

במשחק כזה ישנם שני שיוויי משקל – תוצאות שבהן בהינתן פעולתו של השחקן האחר, כל שחקן עושה את הטוב ביותר עבורו. בשיווי משקל אחד אף אחד מהשחקנים אינו יורה באחר. בשיווי המשקל השני שני השחקנים יורים אחד באחר.

 

כיצד משתנה המצב לאחר קבלת החוק?

 

השינוי היחיד שמביא החוק הוא בהעדפותיו של בעל הבית. בעל הבית מעדיף, כעת, לירות בפורץ, בין אם הלה מנסה לירות בו ובין אם לאו. כתוצאה מכך, אין יותר שיווי משקל שבו השנים אינם יורים אחד באחר, ונותר רק שיווי משקל אחד שבו שניהם יורים. התוצאה, בהשוואה למצב שקדם לחוק, עלולה להיות גרועה עבור בעלי הבתים אם לפני קבלת החוק שיווי המשקל היה כזה שבו אף אחד לא ירה באחר. 

 

חברי הכנסת שחוקקו את החוק הניחו שבמצב הקיים הפורצים נכנסים לדירות ולמשקים חקלאיים, ונעלמים מבלי שהם, או בעלי הבתים, עושים שימוש בנשק חם. שיווי המשקל היה, לפיכך, כזה שבו אף אחד אינו יורה באחר. אם התוצאה מקבלת החוק תהיה מעבר לשיווי המשקל של המערב הפרוע, שבו פורצים ובעלי בתים יורים זה בזה, יצאו כולם נפסדים.