הצניעות המופלאה של התבונה

מירב מיכאלי כתבה על "היהירות המדהימה של התבונה". קראתי ולא הצלחתי להבין כיצד קשרה בין "עיתונאי זב חוטם", ל"נאורות השלטת", ל"הגמוניה הלבנה" ולבסוף (איך אפשר בלי) גם ל"שוביניזם".
 
בינתיים, בחרתי להזכיר לעצמי עשרה דברים שלא הייתי יכול לעשות אלמלא התבונה והרציונליות:

1. לקום בבוקר מבלי שהתקרה תיפול עלי והרצפה תתמוטט מתחתי. 

2. לשטוף פנים במים שיוצאים מברז בלי לצאת לשאוב אותם מהבאר.

3. להוריד את המים בשירותים.

4 לצחצח שיניים….זאת אומרת, להיות במצב שיש לי שיניים בגיל 40+….בעצם, …, להגיע לגיל 40+.

5. לגשת למטבח ולהפעיל טוסטר, קומקום, אור.

6. להיכנס ל'מכונית', להפעיל את ה'מנוע', ליסוע על 'גלגלים' ולהגיע לעבודה.

7. להפעיל את המחשב ולכתוב בו דברים שאחרים ינסו להבין….זאת אומרת דברים חוץ מציורים של בית ודשא.

8. לדבר על הדברים שכתבתי ולנסות לשכנע, לפחות את אלה שיושבים לידי במשרד.

9. להגיע הביתה, להוציא בירה קרה, באמת קרה, מהמקרר.

10. ללכת לישון ולהיות בטוח שמחר השמש תזרח.

ספרות זולה

הפרסום על כוונתו של חבר הכנסת ניצן הורביץ להציע חוק שיטיל הגבלות על הוזלת מחירי הספרים בחנויות העלה את השאלה האם ניתן להצדיק הגבלות כאלה באופן משכנע. מטרתן הברורה של ההגבלות היא הגנה על סופרים, הוצאות ספרים, וחנויות ספרים קטנות, מפני הפחתות המחירים ברשתות הספרים והשיווק הגדולות. אולם האם יש אינטרס ציבורי רחב יותר בהגבלה כזו? האם יתכן שציבור הקוראים (כולנו) יצא נשכר ממנה?

 

מירב ארלוזרוב, בכתבה מהשבוע, ציינה את הברור מאליו– הגבלה של הוזלות המחירים תבוא על חשבון ציבור הקוראים אשר יידרשו לשלם מחירים גבוהים יותר. הפחתת המחירים היא תוצאה של כניסתה המוצלחת של רשת "צומת ספרים" לשוק. התחרות בין "צומת ספרים" לבין "סטימצקי" הותיקה הביאה למבצעי ה1+1, להפחתת מחירי הספרים, ולשינוי שוק הספרים בישראל. במה שונים הסופרים, שואלת ארלוזרוב, ממפוטרי עוף העמק שפוטרו לאחר שהתחרות שחקה את הרווחים בענף המשחטות?  

 

אביה ספיבק מציין שהגבלת הוזלות המחירים בצרפת הביאה להגדלת הגיוון בשוק הספרים, לפתיחתן של חנויות ספרים קטנות המתמחות בסוגי ספרים שהביקוש להן הוא נמוך, ולסבסוד של ספרי ה'נישה' על ידי רבי המכר. בכך יש תשובה חלקית לשאלתה של ארלוזרוב – לא כל הקוראים נפגעים מהגבלת ההוזלות באותה מידה – ציבור הקוראים של רבי המכר נפגע, ואילו ציבור הקוראים של ספרי ה'נישה' עשוי להרוויח – אמנם משלם יותר, אבל זוכה למגוון רחב יותר של ספרים לטעמו. הסיבסוד הצולב בשוק הספרים אינו קיים בענף המשחטות, ולסבסוד כזה יש (כך ניתן לטעון) השפעות חיוביות לפחות על חלק מציבור הקוראים.

 

מדוע מביאה הגבלת הוזלות המחירים להגדלת הגיוון בשוק הספרים?

הגבלה כזו מאפשרת להוצאות הספרים להעלות את מחירי הספרים שלהם מעל למחירי שוק תחרותי, ומקרבת אותן לתמחור מונופוליסטי המותיר, מטבעו, רווחים גבוהים יותר בכיסיהם. רווחים אלה יכולים לממן הוצאתם של ספרים שהביקוש להם נמוך ומשום כך אינם רווחיים. התוצאה היא שמספרם של רבי המכר שיירכשו יהיה קטן יותר, אולם מאחר שמחירו של כל ספר יהיה גבוה יותר, יגדל סך הרווחים של הוצאות הספרים מרבי המכר הללו. במילים אחרות, אנו נקרא פחות ספרים, אולם הגיוון בספרים שנקרא יהיה גדול יותר. תוצאות אלה אכן נתמכות בממצאים אמפיריים ממדינות רבות שבהן קיימת הגבלה דומה (אוסטריה, דנמרק, צרפת, גרמניה, יוון, איטליה, יפן, הולנד,נורווגיה, ספרד ופורטוגל).

 

אולם בכך אין עדיין כדי לתת תשובה מלאה לשאלתה של מירב ארלוזרוב. למעשה, יש שתי שאלות שדורשות תשובה: האחת – האם יש אינטרס ציבורי בשיפור מצבם של קוראי ספרי ה'נישה', גם אם זה נעשה על חשבונם של קוראי רבי המכר שיאלצו לקרוא פחות ולשלם יותר? השניה (בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית) – האם רגולציה של מחירי הספרים הינה הדרך היעילה ביותר לכך?

 

התשובה לשאלה הראשונה אינה ברורה. גיוון ואיכות של הספרות הנקראת בארץ הם רצויים, ותועלתם הציבורית חורגת, ככל הנראה, מתועלתם לציבור הצורך ספרות איכותית ומגוונת. אולם נגישות של כלל הציבור לספרות, גם אם זו באיכות נמוכה יותר, אף היא רצויה. במאזן האיכות מול הכמות, אין זה ברור ידו של מי על העליונה.

 

התשובה לשאלה השניה נראית ברורה יותר. התערבות ציבורית בשוק הספרים אינה חייבת להיעשות בדרך של התערבות במחירי השוק. ניתן להשיג גיוון ואיכות באמצעות סבסוד ממשלתי ישיר לסופרי 'נישה', רכישתם על ידי ספריות ציבוריות, וחינוך הציבור והשפעה על טעמיו באופן שילמד להעריך ספרים איכותיים ויגדיל את ביקושו לספרים אלה. אמצעים אלה כולם יכולים להביא לתוצאה דומה מנקודת מבטם של הסופרים כמו גם של צרכני ספרי ה'נישה' וה'איכות', מבלי לפגוע ביתר הקוראים.

 

חיפוש באתר הכנסת מעלה שחבר הכנסת הורביץ טרם הגיש את הצעת החוק הנדונה. אולי גם הוא הבין שעל אף כוונותיו הטובות, דרכו אינה הנכונה.

ייצוגית בגין נזקי אסבסט – האם אפשרית?

האסבסט, חומר הפלא של תחילת המאה הקודמת, גרם למאות אלפי מקרי מזותליומה, סרטן ומוות בקרב אנשים שבאו עימו במגע.

 

 

זרם תביעות האסבסט שהוגשו בשנות ה-70 וה-80 בארה"ב הביא לחשש משמעותי מקריסת מערכת המשפט שם ולנסיונות חדשנים לפתרון באמצעות תובענות ייצוגיות.

בישראל, מפעל האסבסט היחיד היה מפעל 'איתנית', שפעל באיזור נהריה, אולם אינו קיים עוד. לרוע המזל, שאריות האסבסט שהותיר המפעל באיזור, כמו גם השלכות האסבסט על עובדי המפעל, בני משפחותיהם ותושבי הסביבה, לא נעלמו. יתכן שנזקי האסבסט ממפעל איתנית יתגברו ומספרם יגדל עם חלוף השנים. על אף שתביעות בודדות הוגשו עד כה וחלקן אף הסתיים בפשרה, ברור שהפתרון היעיל ביותר לבעיית נזקי האסבסט שנגרמו ושאריות האסבסט שנותרו הוא פתרון קולקטיבי.

האם ניתן לנהל הליך ייצוגי בבית המשפט בגין נזקי האסבסט בישראל?

במאמר שפרסמתי לפני קבלת חוק תובענות ייצוגיות סקרתי את האפשרויות לתביעה מסוג זה, אפשרויות אשר היו מוגבלות מאד. החוק, כך נראה, הפך תביעה כזו לאפשרית, אם כי קיימים עדיין מכשולים משמעותיים בפני הצלחתה.

החוק מאפשר כיום הגשת תובענה ייצוגית בגין מפגע סביבתי. בניגוד לעבר, תובענה כזו אינה מוגבלת כיום להוצאת צו כנגד גורם המפגע, וניתן לכלול בה גם תביעה לפיצויים. תושבי נהריה והסביבה שנפגעו ונפגעים משאריות האסבסט עשויים לתבוע במסגרת זו. בנוסף על כך, החוק מאפשר כיום הגשת תובענה ייצוגית בכל עילה שבה מוסמך לדון בית הדין לעבודה. לפיכך, תביעותיהם של עובדי איתנית גם הן ניתנות לייצוג במסגרת תובענה ייצוגית, ככל שאינן תביעות נזיקיות גרידא. מסגרות תביעה אלה לא היו קיימות לפני קבלת החוק, אולם הן אפשריות כיום.

הבעיה, כמובן, היא שהנתבע העיקרי, מפעל איתנית, כבר אינו קיים. הטלת אחריות על בעליו ומנהליו הינה בעייתית, וממילא מוגבלים נכסיהם באופן שעלול לא להספיק לפיצוי כל הנפגעים. האפשרות היחידה שנותרת היא לתביעה כנגד המדינה, אולם תובענה ייצוגית כזו מוגבלת מכוח הוראות שונות בחוק תובענות ייצוגיות.

יחד עם זאת, בעיות אלה אינן צריכות להרתיע עורכי דין מפני בחינה של אפשרויות תביעה במקרים הראויים, ואינן צריכות למנוע מבתי המשפט מלתת פרשנות תכליתית ויצירתית לחוק תובענות ייצוגיות באופן שיאפשר תביעות אלה. אזלתן היד בטיפול בשאריות האסבסט נמשך גם היום. יתכן ותובענה ייצוגית תסייע בפתרון כולל ויעיל לבעיה.

 

 

סירוב לאשר פשרה בתובענה ייצוגית – האם מגמה חדשה?

לפני כשבועיים נתנה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ענת ברון, החלטה שבה סירבה לאשר פשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה כנגד חברות עלית ושטראוס, למרות שהצדדים, התובע והנתבעות, ביקשו ממנה לאשר את הפשרה. ההחלטה היא חדשנית ואמיצה והיא עשויה להוביל לשינוי בנוהג שהתקיים עד כה בבתי המשפט המחוזיים, לאשר פשרות בתובענות ייצוגיות מבלי לבחון כראוי האם פשרות אלה עומדות בדרישות החוק.
 
התביעה הינה אחת מיני רבות שהוגשו בגין הקטנת תכולתן של אריזות מוצרים שונים ללא שינוי באריזה עצמה, באופן אשר לטענת התובעים עלול להטעות צרכנים אשר צרכו את המוצר לפני הקטנת התכולה.  במקרה זה טען התובע שעלית הקטינה את תכולתן של חבילות הוופלים בטעם חלבה ובטעם שמנת אגוזים שהיא מוכרת מ500 ל400 גרם. עלית, מצדה, הוכיחה שוופלים בטעם שמנת אגוזים מעולם לא שווקו בחבילות של 500 גרם, ואילו באשר לוופל בטעם חלבה, כל שעשתה לטענתה היה להפחית את כמות הקרם בוופל, בשל עליית עלויות הייצור. בפשרה הסכימה עלית למכור מארז מיוחד של ופלים בהנחה 25%, כשעל המארז יירשם "שנים במחיר מיוחד". עורך הדין יקבל 20,000 ש"ח והתובע הייצוגי יזכה לתשלום של 5,000 ש"ח.
 
 תביעות דומות הוגשו בעבר בגין הקטנת אריזות טונה, משחות שיניים, אבקות כביסה, ביסלי, יוגורט ועוד. התביעות מעלות שאלות משפטיות באשר לעילת התביעה העומדת לצרכנים בגין שינויים בתכולת האריזה ובאשר להיקף החובה המוטלת על היצרן ליידע את הצרכן על שינויים אלה. למרות ריבוי התביעות, טרם ניתן בהן ולו פסק דין אחד שהכריע בשאלות אלה. הסיבה לכך היא שהתביעות כולן הסתיימו בפשרה או בהסתלקות של התובע מן התביעה.
 
הפשרות היו בנויות כולן במתכונת דומה: היצרן מסכים במסגרת הפשרה לשווק את המוצר נשוא התביעה במחיר ובתכולה המקורית למשך תקופה קצובה מראש, ולאחר מכן הוא רשאי לחזור ולשווק אותו בתכולה המוקטנת. בחלק מהפשרות אף הוסכם שהיצרן יציין במשך התקופה הקצובה כי המוצר כולל
"תוספת מתנה". בנוסף, עורך הדין והתובע המייצג זכו בפשרות אלה לתגמול ולשכר טרחה שסכומם הכולל נע בין 25,000 ש"ח ל450,000 ש"ח בתביעה.
 
קשה לקבוע מה שווין של הפשרות הללו עבור ציבור הצרכנים. קשה גם לקבוע מהי עלותן עבור היצרן. ברור שהפשרות נותנות בידי היצרן דרך להיפטר מחבותו, באם זו אכן קיימת, ומחסנות אותו מפני תביעות עתידיות בגין הקטנת התכולה של המוצר נשוא התביעה. נראה גם שהגשתן של התביעות הביאה להגדלת המודעות הציבורית לתופעת הקטנת תכולת האריזות ולזהירות יתרה של יצרנים אשר שוקלים להקטין את תכולת האריזות בעתיד. אולם השאלות העיקריות – האם קיימו היצרנים את חובותיהם על פי חוק הגנת הצרכן, מה הנזק שגרמו אם הפרו חובות אלה, ומה הפיצוי שעליהם לשאת בו – לא באו על פתרונן.
 
אלו אינן שאלות של מה בכך. מטרתו של חוק התובענות הייצוגיות אינה להעשיר עורכי דין ותובעים מייצגים, או לתת חסינות לנתבעים. מטרתו לייצר מנגנון שיביא להרתעה של יצרנים מפני הטעייה אסורה של הציבור. ההרתעה צריכה להיות מדוייקת – התובענה הייצוגית צריכה להרתיע רק מפני הטעייה שהיא אסורה על פי החוק ולהמנע מלהעניש יצרנים שהתנהגותם היתה חוקית. בתי המשפט שאישרו את הפשרות בתובענות הייצוגיות הללו חטאו למטרת התובענה הייצוגית משום שנמנעו מלהעריך את שווין של הפשרות ועלותן באופן מדויק ולכן איננו יכולים לדעת אם החיוב שהוטל על הנתבעים בפשרות אלה היה גבוה מדי או נמוך מדי.
 
חוק התובענות הייצוגיות דורש מבית משפט המאשר פשרה בתובענה ייצוגית, בעיקר אם זו הושגה לפני אישור התובענה עצמה כתובענה ייצוגית, לבחון קיומן של מספר דרישות משפטיות שבהן צריכה הפשרה לעמוד. בנוסף, החוק דורש מבית המשפט למנות בודק אשר יעריך את שוויה הכלכלי של הפשרה. בתי המשפט שאישרו את הפשרות נמנעו בדרך כלל מלבחון לעומקן את הדרישות המשפטיות לאישור הפשרה. הם גם התעקשו שלא למנות בודק לשווין הכלכלי.
 
גישתם של בתי המשפט אינה מפתיעה. בניגוד להליך משפטי רגיל שבו התובע והנתבע ניצים ומציגים עמדות הפוכות להכרעת בית המשפט, בהליך אישור הפשרה בתובענה הייצוגית עומדים התובע והנתבע באותו צד ודוחקים בבית המשפט לאשר את הפשרה. שופט השוקל שלא לאשר את הפשרה צריך לפעול באופן שאינו מורגל בו – ליזום החלטה המנוגדת לעמדתם של שני הצדדים שבפניו.
 
למרות קושי זה, על בתי המשפט ליטול יוזמה ולבחון באופן רציני את שווין של הפשרות שמוגשות לאישורם, כדי שיוכלו להגן על ציבור הצרכנים מפני פשרות שבהן קונה הנתבע לעצמו חסינות במחיר נמוך. יתרה מכך, לא רק ציבור הצרכנים עשוי להרוויח מנטילת יוזמה על ידי בתי המשפט. גם הנתבעים – היצרנים -עשויים להרוויח מכך. גישה אקטיביסטית של בתי המשפט הנמנעת מלאשר פשרות בתביעות חסרות שחר תגן על פני הנתבעים מפני תביעות כאלה בעתיד. הסכמתו של נתבע לפשרה בתביעה כזו נובעת מרצונו לחסוך בעלויות משפטיות ואחרות, אולם הוא היה מעדיף אילו התביעה לא היתה מוגשת מלכתחילה. לכן, באופן שעשוי להיראות פאראדוכסלי, התעקשות שלא לאשר פשרות מבלי לבדוק את שווין, גם אם היא עומדת בניגוד לעמדת הנתבע, עשויה לשרת את האינטרסים שלו בעת�
�ד.
 
החלטתה של השופטת ברון נוקטת גישה אקטיביסטית כזו. פרשנותה לחוק היא חדשנית משום שהיא בוחנת למעשה את כל התנאים לאישורה של התובענה הייצוגית, בשלב אישור הפשרה. זוהי פרשנות מרחיבה לדרישות הקיימות בחוק, וייתכנו גישות מצרות יותר המסתפקות במספר מצומצם יותר של תנאים לאישור הפשרה. גם עמדתה של השופטת באשר לעילת ההטעיה במקרה הנדון, לפיה נראה כי צרכנים לא נפגעו מהקטנת תכולתה האריזה, אינה נקייה מספק. רצוי שפרשנויות אלה ייבחנו בעתיד. אולם הנכונות להדרש לעומקן של דרישות, כמו גם ההצהרה על הצורך במינוי בודק לבחינת שוויה הכלכלי של הפשרה, ראויות לתשבחות. התעקשותה של השופטת ברון לבחון את הפשרה למרות התנגדות הצדדים, ולמרות ששכר הטרחה של עורך הדין (20000 ש"ח) והתגמול לתובע המייצג (5000 ש"ח) היו  נמוכים מאד גם היא ראויה לציון. תגמול נמוך לעורך הדין ולתובע אינם צריכים לשמש ראיה לתמיכה באישור הפשרה, אלא להיפך. הסכמתם של השנים לתגמול נמוך עשויה להעיד על הערכתם באשר לשוויה הצפוי הנמוך של התובענה, ומשכך, על הצורך להימנע מלאשר את הפשרה בה. מן הראוי ששופטים אחרים יפעלו באופן דומה בעתיד וייזמו בחינה מעמיקה של פשרות המוגשות לאישורם בתובענות ייצוגיות. רק כך תוכל התובענה הייצוגית לשרת את מטרותיה נאמנה

.