סירוב לאשר פשרה בתובענה ייצוגית – האם מגמה חדשה?

לפני כשבועיים נתנה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ענת ברון, החלטה שבה סירבה לאשר פשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה כנגד חברות עלית ושטראוס, למרות שהצדדים, התובע והנתבעות, ביקשו ממנה לאשר את הפשרה. ההחלטה היא חדשנית ואמיצה והיא עשויה להוביל לשינוי בנוהג שהתקיים עד כה בבתי המשפט המחוזיים, לאשר פשרות בתובענות ייצוגיות מבלי לבחון כראוי האם פשרות אלה עומדות בדרישות החוק.
 
התביעה הינה אחת מיני רבות שהוגשו בגין הקטנת תכולתן של אריזות מוצרים שונים ללא שינוי באריזה עצמה, באופן אשר לטענת התובעים עלול להטעות צרכנים אשר צרכו את המוצר לפני הקטנת התכולה.  במקרה זה טען התובע שעלית הקטינה את תכולתן של חבילות הוופלים בטעם חלבה ובטעם שמנת אגוזים שהיא מוכרת מ500 ל400 גרם. עלית, מצדה, הוכיחה שוופלים בטעם שמנת אגוזים מעולם לא שווקו בחבילות של 500 גרם, ואילו באשר לוופל בטעם חלבה, כל שעשתה לטענתה היה להפחית את כמות הקרם בוופל, בשל עליית עלויות הייצור. בפשרה הסכימה עלית למכור מארז מיוחד של ופלים בהנחה 25%, כשעל המארז יירשם "שנים במחיר מיוחד". עורך הדין יקבל 20,000 ש"ח והתובע הייצוגי יזכה לתשלום של 5,000 ש"ח.
 
 תביעות דומות הוגשו בעבר בגין הקטנת אריזות טונה, משחות שיניים, אבקות כביסה, ביסלי, יוגורט ועוד. התביעות מעלות שאלות משפטיות באשר לעילת התביעה העומדת לצרכנים בגין שינויים בתכולת האריזה ובאשר להיקף החובה המוטלת על היצרן ליידע את הצרכן על שינויים אלה. למרות ריבוי התביעות, טרם ניתן בהן ולו פסק דין אחד שהכריע בשאלות אלה. הסיבה לכך היא שהתביעות כולן הסתיימו בפשרה או בהסתלקות של התובע מן התביעה.
 
הפשרות היו בנויות כולן במתכונת דומה: היצרן מסכים במסגרת הפשרה לשווק את המוצר נשוא התביעה במחיר ובתכולה המקורית למשך תקופה קצובה מראש, ולאחר מכן הוא רשאי לחזור ולשווק אותו בתכולה המוקטנת. בחלק מהפשרות אף הוסכם שהיצרן יציין במשך התקופה הקצובה כי המוצר כולל
"תוספת מתנה". בנוסף, עורך הדין והתובע המייצג זכו בפשרות אלה לתגמול ולשכר טרחה שסכומם הכולל נע בין 25,000 ש"ח ל450,000 ש"ח בתביעה.
 
קשה לקבוע מה שווין של הפשרות הללו עבור ציבור הצרכנים. קשה גם לקבוע מהי עלותן עבור היצרן. ברור שהפשרות נותנות בידי היצרן דרך להיפטר מחבותו, באם זו אכן קיימת, ומחסנות אותו מפני תביעות עתידיות בגין הקטנת התכולה של המוצר נשוא התביעה. נראה גם שהגשתן של התביעות הביאה להגדלת המודעות הציבורית לתופעת הקטנת תכולת האריזות ולזהירות יתרה של יצרנים אשר שוקלים להקטין את תכולת האריזות בעתיד. אולם השאלות העיקריות – האם קיימו היצרנים את חובותיהם על פי חוק הגנת הצרכן, מה הנזק שגרמו אם הפרו חובות אלה, ומה הפיצוי שעליהם לשאת בו – לא באו על פתרונן.
 
אלו אינן שאלות של מה בכך. מטרתו של חוק התובענות הייצוגיות אינה להעשיר עורכי דין ותובעים מייצגים, או לתת חסינות לנתבעים. מטרתו לייצר מנגנון שיביא להרתעה של יצרנים מפני הטעייה אסורה של הציבור. ההרתעה צריכה להיות מדוייקת – התובענה הייצוגית צריכה להרתיע רק מפני הטעייה שהיא אסורה על פי החוק ולהמנע מלהעניש יצרנים שהתנהגותם היתה חוקית. בתי המשפט שאישרו את הפשרות בתובענות הייצוגיות הללו חטאו למטרת התובענה הייצוגית משום שנמנעו מלהעריך את שווין של הפשרות ועלותן באופן מדויק ולכן איננו יכולים לדעת אם החיוב שהוטל על הנתבעים בפשרות אלה היה גבוה מדי או נמוך מדי.
 
חוק התובענות הייצוגיות דורש מבית משפט המאשר פשרה בתובענה ייצוגית, בעיקר אם זו הושגה לפני אישור התובענה עצמה כתובענה ייצוגית, לבחון קיומן של מספר דרישות משפטיות שבהן צריכה הפשרה לעמוד. בנוסף, החוק דורש מבית המשפט למנות בודק אשר יעריך את שוויה הכלכלי של הפשרה. בתי המשפט שאישרו את הפשרות נמנעו בדרך כלל מלבחון לעומקן את הדרישות המשפטיות לאישור הפשרה. הם גם התעקשו שלא למנות בודק לשווין הכלכלי.
 
גישתם של בתי המשפט אינה מפתיעה. בניגוד להליך משפטי רגיל שבו התובע והנתבע ניצים ומציגים עמדות הפוכות להכרעת בית המשפט, בהליך אישור הפשרה בתובענה הייצוגית עומדים התובע והנתבע באותו צד ודוחקים בבית המשפט לאשר את הפשרה. שופט השוקל שלא לאשר את הפשרה צריך לפעול באופן שאינו מורגל בו – ליזום החלטה המנוגדת לעמדתם של שני הצדדים שבפניו.
 
למרות קושי זה, על בתי המשפט ליטול יוזמה ולבחון באופן רציני את שווין של הפשרות שמוגשות לאישורם, כדי שיוכלו להגן על ציבור הצרכנים מפני פשרות שבהן קונה הנתבע לעצמו חסינות במחיר נמוך. יתרה מכך, לא רק ציבור הצרכנים עשוי להרוויח מנטילת יוזמה על ידי בתי המשפט. גם הנתבעים – היצרנים -עשויים להרוויח מכך. גישה אקטיביסטית של בתי המשפט הנמנעת מלאשר פשרות בתביעות חסרות שחר תגן על פני הנתבעים מפני תביעות כאלה בעתיד. הסכמתו של נתבע לפשרה בתביעה כזו נובעת מרצונו לחסוך בעלויות משפטיות ואחרות, אולם הוא היה מעדיף אילו התביעה לא היתה מוגשת מלכתחילה. לכן, באופן שעשוי להיראות פאראדוכסלי, התעקשות שלא לאשר פשרות מבלי לבדוק את שווין, גם אם היא עומדת בניגוד לעמדת הנתבע, עשויה לשרת את האינטרסים שלו בעת�
�ד.
 
החלטתה של השופטת ברון נוקטת גישה אקטיביסטית כזו. פרשנותה לחוק היא חדשנית משום שהיא בוחנת למעשה את כל התנאים לאישורה של התובענה הייצוגית, בשלב אישור הפשרה. זוהי פרשנות מרחיבה לדרישות הקיימות בחוק, וייתכנו גישות מצרות יותר המסתפקות במספר מצומצם יותר של תנאים לאישור הפשרה. גם עמדתה של השופטת באשר לעילת ההטעיה במקרה הנדון, לפיה נראה כי צרכנים לא נפגעו מהקטנת תכולתה האריזה, אינה נקייה מספק. רצוי שפרשנויות אלה ייבחנו בעתיד. אולם הנכונות להדרש לעומקן של דרישות, כמו גם ההצהרה על הצורך במינוי בודק לבחינת שוויה הכלכלי של הפשרה, ראויות לתשבחות. התעקשותה של השופטת ברון לבחון את הפשרה למרות התנגדות הצדדים, ולמרות ששכר הטרחה של עורך הדין (20000 ש"ח) והתגמול לתובע המייצג (5000 ש"ח) היו  נמוכים מאד גם היא ראויה לציון. תגמול נמוך לעורך הדין ולתובע אינם צריכים לשמש ראיה לתמיכה באישור הפשרה, אלא להיפך. הסכמתם של השנים לתגמול נמוך עשויה להעיד על הערכתם באשר לשוויה הצפוי הנמוך של התובענה, ומשכך, על הצורך להימנע מלאשר את הפשרה בה. מן הראוי ששופטים אחרים יפעלו באופן דומה בעתיד וייזמו בחינה מעמיקה של פשרות המוגשות לאישורם בתובענות ייצוגיות. רק כך תוכל התובענה הייצוגית לשרת את מטרותיה נאמנה

.