שאלות למר קניוק

שלום מר קניוק. קראתי אתמול בעיתון שסיפרת בכנסת שעבדת שנה שלמה על ספר וקיבלת 11,000 ש"ח. סיפרת גם שאתה מרוויח שקל וחצי על כל ספר. האמת היא שאני, כמו חברים שלי שאוהבים לקרוא ולקנות ספרים, מאד נהנים מההוזלות הרבות שיש היום על ספרים. אתה מבין – אנחנו יכולים לקנות יותר, לשלם פחות, ובעיקר – לקרוא יותר.

אבל אתה מייצג את הסופרים ולא את הקוראים, ולכן יש לי שתי שאלות לשאול אותך, רק כדי להבין את המצב שלך לאשורו:
1. כמה עותקים מכרת מהספר, וכמה מתוכם נמכרו במחירי הוזלה? הרי יכול להיות שכמו כל גוף כלכלי, גם הוצאת הספרים מעוניינת להחזיר את הוצאותיה כמה שיותר מהר. במקרה כזה היא בוודאי סיכמה איתך חוזה שבו הרווח שלך מהספרים הראשונים שנמכרים הוא נמוך ואילו לאחר מכן הרווח עולה. מעניין, דרך אגב, כמה הרוויחו הוצאת הספרים ורשת השיווק על הספר הזה. בכל מקרה, שאלה היא גם כיצד השפיעו ההוזלות (אם היו בכלל כאלה) על מכירות הספר שלך. אולי הן הגדילו את המכירות ואז, יתכן, הרווחת פחות על כל ספר אבל מכרת יותר ספרים. בסך הכל יכול להיות שלא הפסדת. תבדוק…

2. כמה כסף הרווחת בשנה האחרונה? אני יודע, זו שאלה מעצבנת ואין שום סיבה שאני אכנס לך לכיס. אבל כפי שאתה מבין, אתה מציע לממשלה להיכנס לכיס שלי. חוץ מזה, כבר שיתפת אותנו בהכנסותיך, אז בוא נעשה גילוי מלא. כמה כסף נכנס לחשבונך בשנה החולפת מכל הספרים שכתבת עד היום? כדאי אולי להזכיר שזכויות היוצרים שלך בספר יימשכו שנים רבות ובכל אחת מהן ייכנסו לקופתך הרווחים ממכירתם, בין אם תכתוב עוד ספרים ובין אם תעשה דברים אחרים. דרך אגב, אם הרווחת גם מהרצאות, כנסים וכו', גם הרווחים האלה קשורים לפעילותך הספרותית הברוכה.

 

אם המסקנה מהתשובות לשאלות הקודמות הן שמצבך הכלכלי באמת קשה, אולי באמת צריך לתמוך בך באמצעות קרנות ייעודיות לעידוד ספרות איכות. לך על זה, במקום להוסיף לנו עוד רגולציה במדינה שגם כך הרגולציה בה עברה מזמן את גבול הנסבל.

 

אלון

ספרות זולה 2 – מתקרבים אל הכנסת

הויכוח ביני לבין ניצן הורביץ הגיע לגלריה.

בדה מרקר דיווחו על הדיון בכנסת.

את הצעת החוק עדיין לא ראיתי.

 

דיון משפטי ברצף קצב

סנגוריו של הנשיא לשעבר קצב (ציון אמיר, אביגדור פלדמן ואברהם לביא) ביקשו מבית המשפט המחוזי לשחררם מייצוג משום שהלה קבע שמשפטו של קצב יישמע ברצף, ארבעה ימים בשבוע. משנדחתה בקשתם, ערערו לבית המשפט העליון.
 
בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא דן בשאלה הכללית האם משפטים צריכים להישמע ברצף או לא. בין יתר דבריו קבע בית המשפט העליון (השופט גרוניס) כך:
 
" נוכל לתאר את הדברים בצורה הבאה: עשרה תיקים ששמיעתם נפרסה על פני שנתיים ימים ללא שמיעה רציפה יידרשו ל-X ימי שיפוט. אילו אותם עשרה תיקים היו נשמעים אחד אחר השני, כאשר הכלל הוא שתיק אינו מתחיל להישמע עד שלא נסתיימה שמיעת הראיות בתיק הקודם, היו נדרשים Y ימי שיפוט. על יסוד דברינו הקודמים ניתן לומר בוודאות ש-X יהא גדול מ Y<X) Y ). המשמעות מבחינת תפקוד מערכת המשפט הינה ברורה: שמיעה רציפה תביא לחסכון בימי שיפוט. במילים אחרות, ביחידת זמן נתונה ניתן יהיה לסיים יותר תיקים על דרך שמיעה רציפה מאשר בדרך הנוהגת כיום."
 
כוונת בית המשפט, כך נדמה, היתה לכתוב כי אם משך הזמן שנדרש לשמיעתו של כל תיק, כאשר הוא נשמע ברצף, הוא Y ואילו משך הזמן הנדרש לשמיעתו של כל תיק כאשר זה אינו נשמע ברצף הוא X, הרי סך הזמן שידרש לשמיעת עשרה תיקים בשמיעה רציפה יהיה 10Y וללא שמיעה רציפה הוא יהיה 10X.
אם   X>Y (משום שצריך בכל פעם לרענן את זכרונם של העדים, יש חזרות על דברים שנאמרו ונשכחו וכו') נובע ש10X>10Y. באופן מעשי התוצאה היא שמשך הזמן שלוקח מיום הגשתה של תביעה עד להכרעה בה הוא ארוך יותר.
 
עם המתמטיקה הזו אי אפשר להתווכח. באופן מפתיע, בית המשפט יכול היה להגיע למסקנה דומה גם אם משך הזמן הנדרש לשמיעתו של כל תיק היה זהה, בין אם הוא נשמע ברצף ובין אם לאו (Y=X). כדי להבין מדוע, נחשוב על מצב שבו יש 100 תביעות תלויות ועומדות בבית המשפט ושמשך הזמן שלוקח לכל תביעה להתברר הוא 10 ימים. מה משך הזמן שייקח לתביעה שאני מגיש היום להתחיל להתברר ומה משך הזמן שייקח לה להסתיים להתברר?
 
תחת הכלל שבו כל משפט נשמע ברצף, עלי להמתין ש100 תביעות יתבררו, או 1000 ימים. התביעה שלי תתחיל להתברר ביום ה1001 ותסתיים להתברר ביום ה1010.
תחת הכלל שבו שומעים משפטים לא ברצף אצטרך להמתין לפחות 100 ימים לתחילת הבירור של התביעה שלי (כל אחת מהתביעות שהוגשו לפני כן תתברר לפחות יום אחד, כל אחת). אבל, וזו הנקודה העיקרית, אצטרך להמתין הרבה יותר מאשר 1010 ימים לסיום הבירור. הסיבה היא שבמהלך 1010 הימים הללו יש תביעות רבות שנוספו למערכת. תביעות אלה, כמו התביעה שלי, התחילו להתברר. לפיכך, משך הזמן עד לסיום התביעה שלי כולל את משך הזמן שלוקח לכל 100 התביעות שהוגשו לפני התביעה שלי להתברר עד סופן, בתוספת משך הזמן שנדרש לבירור חלקי של תביעות שהוגשו אחרי התביעה שלי.
 
אולם בכך לא מסתיים הדיון. השאלה היא מה חשוב יותר – משך הזמן שלוקח עד תחילת בירור התביעה או משך הזמן שלוקח עד סיום בירורה. לגישת בית המשפט העליון, סיום הבירור הוא המשמעותי. אולם בית המשפט מתעלם מכך שלעתים קרובות, תחילת הדיון תביא את הצדדים להתפשר, ולפיכך תביא אותם לוותר על בירור התביעה עד תום. הסיבה לכך כפולה: ראשית, במקרים רבים הצדדים ועורכי הדין שלהם לא 'נכנסים' לעומקו של התיק עד למועד הראשון לדיון. רק כאשר הם עושים זאת הם מבינים טוב יותר את חולשותיהן של עמדתם. שנית, עם יום הדיון הראשון כל צד מבין טוב יותר את מסגרת הראיות והטענות שעומדים לצד שכנגד. שתי התוצאות הללו מביאות לכך שהסיכוי לפשרה עולה באופן משמעותי לאחר תחילת הדיונים בתיק. לכך יש השפעה בעיקר כאשר לצדדים יש זמן לנהל משא ומתן לפשרה בין יום הדיונים הראשון ליום הדיונים הבא. כאשר התביעה מתבררת ברצף, הזמן שניתן לצדדים לנהל משא ומתן לפשרה הוא קצר ולכן בדרך כלל ינהלו את הדיונים עד סופם ורק לאחר מכן יתפשרו.
 
התוצאה היא שיתכן שכתוצאה מכך שתחילת הבירור תהיה מוקדמת יותר תחת כלל שבו לא שומעים כל תביעה ברצף, גם סיום הבירור (בדרך של פשרה) יהיה למעשה מוקדם יותר. בנוסף על כך, יחסך מבית המשפט זמן שיפוטי יקר, וגם הצדדים יוכלו להימנע מחלק מעלויותיהם.
 
דיון מלא צריך לכלול גם את התמריצים השונים של תובעים ונתבעים (הראשונים מעוניינים לקצר את משך הזמן עד לסיום התביעה ואילו האחרונים מעוניינים להאריכו), כמו גם את ההשפעה על זכרונם של העדים ויכולתו של בית המשפט להכריע באופן צודק ונכון. בית המשפט העליון דן בחלק משיקולים אלה, אולם המסגרת בבלוג הזה צרה מלהכיל אותם.
 
לבסוף, מה על עורכי הדין – הרי הם אלה שהגישו את הבקשה והערעור?
 
בית המשפט ציין בצדק שהכלל הקבוע בחוק (סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 152(א) לתקנות סדר הדין האזרחי) קובע ברירת מחדל שבה הדיון נעשה ברצף. הוא גם עמד על כך שהפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט היא הפוכה. בית המשפט העליון קבע כי:
 
" השיטה הנוהגת בבתי המשפט בארץ, לפיה שמיעה של הליך אזרחי או פלילי עשויה להתפרש לאורך תקופה ארוכה, תוך פער זמן ניכר בין דיון לדיון, מאפשרת לעורך הדין לטפל במקביל במספר גדול יחסית של תיקים. משמע, האינטרס האישי של עורך הדין עשוי להביאו להעדיף את השיטה הנוהגת על פני שמיעה רציפה, כמתחייב מן החיקוקים החלים בנושא."
 
גם כאן, כך נראה, הדברים אינם כה פשוטים. בטווחי זמן ארוכים,
שבהם תביעות מתבררות עד סופן, עורכי הדין יכולים לטפל באותו מספר תביעות בין אם התביעה מתבררת באופן רצוף ובין אם לאו. בטווחי הזמן הקצרים (שבועות), מובן שעורכי הדין יכולים לטפל ביותר תביעות בשיטה שבה הדיון אינו רצוף. אולם, הבעיה של עורכי הדין שפנו לבית המשפט (בהנחה, שאינה בהכרח נכונה, שפנו מתוך אינטרס שלהם ולא, למעשה, מתוך אינטרס של לקוחם המעוניין שעניינו יתברר מאוחר ככל האפשר) אינה בעיה של בחירה תאורטית בין שתי השיטות. הבעיה שלהם היא לנהל דיון רצוף בשיטה שבה רוב הדיונים אינם מתנהלים באופן רצוף. קל להבין מדוע זו תוצאה בעייתית עבורם. נניח שבירור משפטו של קצב ייקח ארבעה שבועות. נניח גם שמשך הבירור של יתר התיקים שבהם מטפלים עורכי הדין הוא ארבעה שבועות. במצב כזה, בירור רציף ומוקדם של תיקו של קצב יפגע, לכל היותר בשני תיקים – אחרים – שבהם מטפלים עורכי הדין. אבל כפי שמדגיש בית המשפט העליון, זה אינו המצב הנוהג. למעשה, המצב הנוהג הוא שיתר התיקים של עורכי הדין מתבררים באופן לא רצוף. לכן, התיקים שיושפעו מהדיון במשפטו של קצב יהיו כל התיקים שבירורם החלקי היה צריך להתקיים במהלך ארבעה השבועות – מספר שהוא גבוה בהרבה. לכן, טענתם של עורכי הדין מוצדקת יותר מכפי שנראה מקריאת פסק הדין של העליון.
 
בית המשפט העליון ביקש לשנות את הנוהג הקיים ולהביא את בתי המשפט בערכאות הנמוכות לדון בתיקים ברצף. שינוי כזה אינו יכול להיעשות באיבחת החלטה. מעבר לכך, כאמור לעיל, לא בטוח שהשינוי אכן רצוי.

קנאת סופרים

לקראת סוף השבוע ותחילת עונת המלפפונים התלבטתי אם לכתוב על רכיבה באופני fixed-gear (והסכנה בלחיצה על המעצור הקדמי במהירות גבוהה – סכנה שלגביה יש לי מידע אמפירי עדכני, לאחר שלושה שבועות עם שתי ידיים בגבס ותחבושות), או על השפעתם של מצילים על הסיכוי לטבוע, מחד, ועל הרומנטיקה שבשקיעת השמש בחוף, מאידך.

 

אבל הבוקר זימן לי נושא מעניין הרבה יותר: ביטול הזכייה בפרס "ספיר" לספרות עקב הגילוי המרעיש על קשריו של יו"ר וועדת הפרס, יוסי שריד, עם הוצאת "ידיעות ספרים" שהוציאה את הספר הזוכה, "אחוזת דג'אני" של אלון חילו, ועם עורכת הספר (אחייניתו). על אף שכתבו על כך כבר כאן, כאן, וכאן, אולי יש בכל זאת חצי דבר שטרם נאמר.

 

קראתי את תגובתו של שריד והשתכנעתי – השתכנעתי שקשריו לא השפיעו על החלטתו והשתכנעתי שהיו רבים שהיה להם עניין בביטול הפרס (ביניהם מו"לים וסופרים מאוכזבים, פרנסים במפעל הפיס, ועוד). אם אכן כך, ההחלטה לבטל את הפרס היתה מוטעית.

 

על פי הדיווח בעיתון ההחלטה לבטל את הזכייה בפרס הסתמכה על חוות דעתו של יועץ מפעל הפיס רון שפירא. לא קראתי את חוות הדעת, אולם אני סבור שהיא היתה צריכה להבחין בין מקרה שבו קיים חשד למשוא פנים לפני ההחלטה בדבר הזוכה בפרס, לבין מקרה שבו החשד מתגלה רק לאחר ההודעה על הזוכה. במקרה הראשון, די בחשד למשוא פנים כדי לשנות את הרכב הוועדה. במקרה האחרון, צריך לבדוק ולבחון שקרבתו של השופט אכן השפיעה על החלטתו. חשד גרידא אינו מספיק.

 

הסיבה להבדל נעוצה בדיוק באינטרס שיש למאוכזבים הרבים לבטל את ההחלטה שהתקבלה נגדם. כל אותם מאוכזבים המתינו להחלטת וועדת הפרס. עד להחלטה היה כל אחד מהם בגדר מועמד שסיכוייו, לפחות בעיני רוחו, היו משמעותיים. חלקם (אם לא כולם) ידעו בוודאי על קשריו האמורים של שריד, אולם הם סברו, באותו זמן, שסיכוייהם עדיין טובים. בתנאי חוסר הוודאות שהיו באותו זמן, לא היה בקשרים אלה כדי להוות סיבה מספיקה לחשש שלהם ממשוא פנים שיפגע בהם (מה גם שבשנתיים הקודמות שבהן כיהן שריד כיו"ר הוועדה, לא היה הזוכה קשור להוצאת "ידיעות ספרים"). אם הם סברו כך, מה לנו, העומדים מן הצד, כי נחשוב אחרת.

 

אכן, אילו היתה הטענה על קשריו של שריד עם ההוצאה עולה מראש, היה צריך לתת לספק לפעול כנגד שריד ולבטל את מינויו. אולם היום, לאחר שהכרעה בדבר הזוכה בפרס נפלה, ניתן לבדוק כיצד התקבלה והאם היתה לקויה. ביטול הזוכה בפרס ללא בדיקה כזו יביא לכך שלאחר כל החלטה ינברו המפסידים בקורות חייהם של חברי הוועדה, ומובטח שבמקרים רבים ימצאו קשר לזוכה. יתרה מכך, גם אם יגלו בעיה כזו לפני ההחלטה, יעדיפו להמתין עד לקבלתה. רק אם יפסידו, יצאו בקריאות "חמס". תוצאה כזו היא בלתי נסבלת.

 

יתרה מכך, קשרים דומים לאלה שהיו לשריד קיימים תמיד, שהרי שופט בתחרות ספרותית צריך שיהיה קשור לעולם הספרות. ההחלטה לבטל את הזכייה בפרס עלולה להביא כל שופט לפסוק דווקא כנגד מי שיש לו קשר (רופף) אליו גם אם הלה ראוי, לדעת אותו שופט, לזכות בפרס. שהרי, הצבעה לטובת המועמד הקשור תהיה בגדר חשודה כנגועה במשוא פנים. שופטים הנוהגים בדרך זו אינם טובים יותר משופטים הפוסקים לטובת המקורבים אליהם. אלה, גם אלה, אינם פוסקים לפי מיטב הבנתם ושיפוטם. כולם הופכים להיות יותר 'politically correct' ופחות correct. ההשפעות השליליות שיש לכך כבר נותחו בספרות הכלכלית.

 

חבל. חבל שדווקא כאשר יש אפשרות לעודד ספרות טובה שלא בדרך התערבות בשוק והגבלה על הוזלות מחירי הספרים, קמה לה קנאת הסופרים ומכשילה את המפעל.

 

אני רץ לקנות את "אחוזת דג'אני".