דיון משפטי ברצף קצב

סנגוריו של הנשיא לשעבר קצב (ציון אמיר, אביגדור פלדמן ואברהם לביא) ביקשו מבית המשפט המחוזי לשחררם מייצוג משום שהלה קבע שמשפטו של קצב יישמע ברצף, ארבעה ימים בשבוע. משנדחתה בקשתם, ערערו לבית המשפט העליון.
 
בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא דן בשאלה הכללית האם משפטים צריכים להישמע ברצף או לא. בין יתר דבריו קבע בית המשפט העליון (השופט גרוניס) כך:
 
" נוכל לתאר את הדברים בצורה הבאה: עשרה תיקים ששמיעתם נפרסה על פני שנתיים ימים ללא שמיעה רציפה יידרשו ל-X ימי שיפוט. אילו אותם עשרה תיקים היו נשמעים אחד אחר השני, כאשר הכלל הוא שתיק אינו מתחיל להישמע עד שלא נסתיימה שמיעת הראיות בתיק הקודם, היו נדרשים Y ימי שיפוט. על יסוד דברינו הקודמים ניתן לומר בוודאות ש-X יהא גדול מ Y<X) Y ). המשמעות מבחינת תפקוד מערכת המשפט הינה ברורה: שמיעה רציפה תביא לחסכון בימי שיפוט. במילים אחרות, ביחידת זמן נתונה ניתן יהיה לסיים יותר תיקים על דרך שמיעה רציפה מאשר בדרך הנוהגת כיום."
 
כוונת בית המשפט, כך נדמה, היתה לכתוב כי אם משך הזמן שנדרש לשמיעתו של כל תיק, כאשר הוא נשמע ברצף, הוא Y ואילו משך הזמן הנדרש לשמיעתו של כל תיק כאשר זה אינו נשמע ברצף הוא X, הרי סך הזמן שידרש לשמיעת עשרה תיקים בשמיעה רציפה יהיה 10Y וללא שמיעה רציפה הוא יהיה 10X.
אם   X>Y (משום שצריך בכל פעם לרענן את זכרונם של העדים, יש חזרות על דברים שנאמרו ונשכחו וכו') נובע ש10X>10Y. באופן מעשי התוצאה היא שמשך הזמן שלוקח מיום הגשתה של תביעה עד להכרעה בה הוא ארוך יותר.
 
עם המתמטיקה הזו אי אפשר להתווכח. באופן מפתיע, בית המשפט יכול היה להגיע למסקנה דומה גם אם משך הזמן הנדרש לשמיעתו של כל תיק היה זהה, בין אם הוא נשמע ברצף ובין אם לאו (Y=X). כדי להבין מדוע, נחשוב על מצב שבו יש 100 תביעות תלויות ועומדות בבית המשפט ושמשך הזמן שלוקח לכל תביעה להתברר הוא 10 ימים. מה משך הזמן שייקח לתביעה שאני מגיש היום להתחיל להתברר ומה משך הזמן שייקח לה להסתיים להתברר?
 
תחת הכלל שבו כל משפט נשמע ברצף, עלי להמתין ש100 תביעות יתבררו, או 1000 ימים. התביעה שלי תתחיל להתברר ביום ה1001 ותסתיים להתברר ביום ה1010.
תחת הכלל שבו שומעים משפטים לא ברצף אצטרך להמתין לפחות 100 ימים לתחילת הבירור של התביעה שלי (כל אחת מהתביעות שהוגשו לפני כן תתברר לפחות יום אחד, כל אחת). אבל, וזו הנקודה העיקרית, אצטרך להמתין הרבה יותר מאשר 1010 ימים לסיום הבירור. הסיבה היא שבמהלך 1010 הימים הללו יש תביעות רבות שנוספו למערכת. תביעות אלה, כמו התביעה שלי, התחילו להתברר. לפיכך, משך הזמן עד לסיום התביעה שלי כולל את משך הזמן שלוקח לכל 100 התביעות שהוגשו לפני התביעה שלי להתברר עד סופן, בתוספת משך הזמן שנדרש לבירור חלקי של תביעות שהוגשו אחרי התביעה שלי.
 
אולם בכך לא מסתיים הדיון. השאלה היא מה חשוב יותר – משך הזמן שלוקח עד תחילת בירור התביעה או משך הזמן שלוקח עד סיום בירורה. לגישת בית המשפט העליון, סיום הבירור הוא המשמעותי. אולם בית המשפט מתעלם מכך שלעתים קרובות, תחילת הדיון תביא את הצדדים להתפשר, ולפיכך תביא אותם לוותר על בירור התביעה עד תום. הסיבה לכך כפולה: ראשית, במקרים רבים הצדדים ועורכי הדין שלהם לא 'נכנסים' לעומקו של התיק עד למועד הראשון לדיון. רק כאשר הם עושים זאת הם מבינים טוב יותר את חולשותיהן של עמדתם. שנית, עם יום הדיון הראשון כל צד מבין טוב יותר את מסגרת הראיות והטענות שעומדים לצד שכנגד. שתי התוצאות הללו מביאות לכך שהסיכוי לפשרה עולה באופן משמעותי לאחר תחילת הדיונים בתיק. לכך יש השפעה בעיקר כאשר לצדדים יש זמן לנהל משא ומתן לפשרה בין יום הדיונים הראשון ליום הדיונים הבא. כאשר התביעה מתבררת ברצף, הזמן שניתן לצדדים לנהל משא ומתן לפשרה הוא קצר ולכן בדרך כלל ינהלו את הדיונים עד סופם ורק לאחר מכן יתפשרו.
 
התוצאה היא שיתכן שכתוצאה מכך שתחילת הבירור תהיה מוקדמת יותר תחת כלל שבו לא שומעים כל תביעה ברצף, גם סיום הבירור (בדרך של פשרה) יהיה למעשה מוקדם יותר. בנוסף על כך, יחסך מבית המשפט זמן שיפוטי יקר, וגם הצדדים יוכלו להימנע מחלק מעלויותיהם.
 
דיון מלא צריך לכלול גם את התמריצים השונים של תובעים ונתבעים (הראשונים מעוניינים לקצר את משך הזמן עד לסיום התביעה ואילו האחרונים מעוניינים להאריכו), כמו גם את ההשפעה על זכרונם של העדים ויכולתו של בית המשפט להכריע באופן צודק ונכון. בית המשפט העליון דן בחלק משיקולים אלה, אולם המסגרת בבלוג הזה צרה מלהכיל אותם.
 
לבסוף, מה על עורכי הדין – הרי הם אלה שהגישו את הבקשה והערעור?
 
בית המשפט ציין בצדק שהכלל הקבוע בחוק (סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 152(א) לתקנות סדר הדין האזרחי) קובע ברירת מחדל שבה הדיון נעשה ברצף. הוא גם עמד על כך שהפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט היא הפוכה. בית המשפט העליון קבע כי:
 
" השיטה הנוהגת בבתי המשפט בארץ, לפיה שמיעה של הליך אזרחי או פלילי עשויה להתפרש לאורך תקופה ארוכה, תוך פער זמן ניכר בין דיון לדיון, מאפשרת לעורך הדין לטפל במקביל במספר גדול יחסית של תיקים. משמע, האינטרס האישי של עורך הדין עשוי להביאו להעדיף את השיטה הנוהגת על פני שמיעה רציפה, כמתחייב מן החיקוקים החלים בנושא."
 
גם כאן, כך נראה, הדברים אינם כה פשוטים. בטווחי זמן ארוכים,
שבהם תביעות מתבררות עד סופן, עורכי הדין יכולים לטפל באותו מספר תביעות בין אם התביעה מתבררת באופן רצוף ובין אם לאו. בטווחי הזמן הקצרים (שבועות), מובן שעורכי הדין יכולים לטפל ביותר תביעות בשיטה שבה הדיון אינו רצוף. אולם, הבעיה של עורכי הדין שפנו לבית המשפט (בהנחה, שאינה בהכרח נכונה, שפנו מתוך אינטרס שלהם ולא, למעשה, מתוך אינטרס של לקוחם המעוניין שעניינו יתברר מאוחר ככל האפשר) אינה בעיה של בחירה תאורטית בין שתי השיטות. הבעיה שלהם היא לנהל דיון רצוף בשיטה שבה רוב הדיונים אינם מתנהלים באופן רצוף. קל להבין מדוע זו תוצאה בעייתית עבורם. נניח שבירור משפטו של קצב ייקח ארבעה שבועות. נניח גם שמשך הבירור של יתר התיקים שבהם מטפלים עורכי הדין הוא ארבעה שבועות. במצב כזה, בירור רציף ומוקדם של תיקו של קצב יפגע, לכל היותר בשני תיקים – אחרים – שבהם מטפלים עורכי הדין. אבל כפי שמדגיש בית המשפט העליון, זה אינו המצב הנוהג. למעשה, המצב הנוהג הוא שיתר התיקים של עורכי הדין מתבררים באופן לא רצוף. לכן, התיקים שיושפעו מהדיון במשפטו של קצב יהיו כל התיקים שבירורם החלקי היה צריך להתקיים במהלך ארבעה השבועות – מספר שהוא גבוה בהרבה. לכן, טענתם של עורכי הדין מוצדקת יותר מכפי שנראה מקריאת פסק הדין של העליון.
 
בית המשפט העליון ביקש לשנות את הנוהג הקיים ולהביא את בתי המשפט בערכאות הנמוכות לדון בתיקים ברצף. שינוי כזה אינו יכול להיעשות באיבחת החלטה. מעבר לכך, כאמור לעיל, לא בטוח שהשינוי אכן רצוי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גולדלבט משה  ביום יולי 10, 2009 בשעה 10:41 am

    הניתוח שלך נכון למדי לפרשת קצב שם כבר לא צופים עסקת טיעון אחרי שהראשונה התפוצצה.אני מניח שהוא נכון במצבים נוספים. מאידך נניח שהיה מדובר בתיק זהה ובנאשם אחר ללא עסקת טיעון והתיק היה מתברר במשך שש שנים עם ישיבה פעם בשבוע-חלק גדול מהנאשמים שלא רוצים לחיות שנים רבות כל כך בצל האישום התביעה שיש לה עוד תיקים ואפילו עורכי הדין-תלוי בהסכם שכר הטרחה שלהם- ייתכן שהיו רצים לגמור התיק בעסקת טיעון מהירה ובמחיר מציאה וכך הדיון היה הרבה יותר יעיל אם כי לא ברור אם התוצאה הייתה מוצדקת יותר

  • יונתן  ביום יולי 10, 2009 בשעה 12:23 pm

    כשאפשר למתוח דיונים עד אין סוף במטרה להגיע ל"פשרה" מי שסובל הם אלו שאין להם אורך נשימה,בד"כ הצד היותר חלש שהוא זה שנעשה לו עוול.

  • עמוס  ביום יולי 10, 2009 בשעה 3:52 pm

    אתה מניח שיעילות הדיונים על פשרה היא אחידה במשך כל שלבי ההליך המשפטי.
    האם ניתן להניח כי דיוני פשרה יעילים יותר ככל שהדיון בהוכחות קרוב יותר לסיומו?
    שכן ככל שיש יותר ראיות וככל שניתן להעריך טוב יותר את עוצמתן ומשקלן בביהמ"ש, כך כל צד מודע יותר לכוח המיקוח שלו וכך גדלים הסיכויים להגיע לפשרה (ראה המודל של נאש).
    ככל שהאמור לעיל נכון אז אולי יעיל יותר לנהל את הדיונים ברצף ולהשאיר זמן להתפשרויות רק לפני שלב ההכרעה בדין.
    מה דעתך?

  • יוסי דר  ביום יולי 10, 2009 בשעה 4:28 pm

    שמיעת תיק ברצף היא בת דודה של פסק דין תוך 30 יום.
    אות מתה בספר החוקים, שהחליטו להחיותה לרגע.

  • אלון  ביום יולי 10, 2009 בשעה 7:11 pm

    השאלה האם פשרה היא פתרון ראוי לסכסוך משפטי (אזרחי או פלילי) או לא, היא שאלה קשה.
    אין מטרה שתיקים יסתיימו בפשרה, ובוודאי לא שיסתיימו בפשרה משום שהגישה לבית המשפט נחסמת בתורים ארוכים. פשרות לאחר בירור חלקי יכולות להיות ראויות משום שהן מתבססות על מידע רלוונטי לתביעה ולניהולה.
    בכל מקרה, הדיון בפסק הדין ובפוסט מתייחס רק לשאלת התורים וההשפעה של הדיון ברצף עליהם.

  • עמוס  ביום יולי 10, 2009 בשעה 7:41 pm

    גם גרוניס וגם הפוסט מסתמכים על נתונים היפוטטיים (שאלת הפשרה כדרך אפשרית וטובה לסיום תיק הועלתה בפוסט).
    השאלה המעניינת בהקשר זה היא האם קיימים נתונים במערכת המשפט כך שניתן להסיק מהם את (התפלגויות) משכי זמן התיקים ומשכי זמן ההפסקות בין בין הדיונים וכיו"ב? בהנחה שכן, האם לא ראוי להריץ סימולציות שיאפשרו לקבוע מהו סדר הדין היעיל ביותר? (כמובן בהנחה שניתן לקבוע מדד ליעילות).
    האם מישהו ירים את הכפפה ויבוא לציון גואל?

  • אלון  ביום יולי 11, 2009 בשעה 1:53 pm

    אכן, הדיונים בכל הנוגע ליעילות מערכת המשפט בישראל סובלים משתי בעיות:
    1. לא ברור מהו הקריטריון הראוי ליעילות
    2. אין ניתוח של נתונים אמפיריים (על אף שאלה קיימים במערכת)

    לשאלה הראשונה אתה מוזמן לקרוא מאמר שלי

    יש ללחוץ כדי לגשת אל alon_klement.pdf


    לגבי השניה, הלוואי שיהיה מישהו במשרד המשפטים או בהנהלת בתי המשפט שיחליט שכדאי לבצע ניתוח כזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: