ארץ זבת קפה ואינטרנט (חינם)

עיתון הארץ דיווח בתחילת החודש על כך שבתי קפה רבים בניו יורק אינם מעוניינים בלקוחות שיושבים שעות רבות בבית הקפה לצרכי שימוש באינטרנט, אולם מזמינים רק כוס קפה אחת (כתבת 'הארץ' שכחה לציין שהסתמכה על כתבה קודמת בWall Street Journal).
 
אכן, לאחר שהות של ארבעה חודשים בניו יורק אני יכול לדווח מנסיון אישי שבתי קפה שאיפשרו שימוש חינם באינטרנט סבלו מתפוסה מלאה על ידי משתמשי מחשב חסרי בושה. הסיכוי למצוא בבתי הקפה הללו שולחן ריק באמצע היום היה אפסי (אחד כזה, שבכל זאת לא ויתרתי על מנעמיו והוא מומלץ לכל מבקר בעיר, הוא Grounded, באיזור הוילג'). הנסיון האישי שלי בארץ הוא שונה לחלוטין. איני זוכר מתי הגעתי לבית קפה שיש בו גישה חינם לאינטרנט ולא היה בו מקום ישיבה. מאחר שקשה לי להניח שגולשי האינטרנט הישראלים סובלים מעודף בושה לעומת עמיתיהם האמריקאים, ניסיתי לחשוב מה יכולה להיות הסיבה להבדל.
 
עיון בכתבה בWall Stree Journal מגלה שבתי הקפה שהחלו לנקוט בצעדים להגבלת השהות לצורך גלישה באינטרנט הם בתי הקפה העצמאיים, השכונתיים, המקומיים ולא הרשתות הגדולות. Starbucks, לדוגמא, אינה מוטרדת מריבוי הגולשים, ואינה מתכוונת להתייחס אליהם אחרת מבעבר. גם בתי הקפה בחנויות הספרים Borders וBarnes & Nobles לא ישנו ממנהגן. המעניין הוא שהתמחור עבור חיבור לאינטרנט בכל אחת מהרשתות הללו נעשה באופן שונה: Starbucks מאפשרת חיבור לאינטרנט באמצעות מנוי חודשי, Borders גובה תשלום עבור כל שימוש, ואילו ב Barnes & Nobles הגלישה באינטרנט ניתנת חינם. מידע אחרון חשוב לצורך ההשוואה הוא שבארץ רוב מוחלט של בתי הקפה מאפשר גלישה חינם באינטרנט. ברוב המקרים (למיטב ידיעתי בכולם למעט רשת 'ארומה') הגלישה היא ללא הגבלת זמן.
 
אז הנה ההסבר,
נניח שאת בעלת בית קפה במרכז תל אביב. את שוקלת האם להתקין אנטנת WiFi שתאפשר ללקוחותיך גלישה חינם באינטרנט. בהנחה שכל מה שאת רוצה הוא להרוויח יותר, השאלה שאת שואלת את עצמך אינה האם יהיו לך יותר לקוחות עם אינטרנט חינם או בלעדיו, אלא האם יזמינו אצלך יותר כוסות קפה בכל יום.
 
התשובה לשאלה הזו תלויה במספר בתי הקפה סביבך (המתחרים בך) שבהם ניתן אינטרנט חינם (לצורך הדיון נניח שלקוחותייך אינם יכולים ליהנות מגלישה באינטרנט אצלך, על חשבון מתחרייך).
 
אם כל המתחרים נותנים אינטרנט חינם, אף גולש לא יבוא אלייך אם לא תאפשרי גלישה חינם. אם תאפשרי גלישה חינם, חלק מהגולשים, שמעדיפים את הקפה והאווירה בבית הקפה שלך, יבואו להעביר כמה שעות גלישה אצלך. בהנחה שתפוסת השולחנות בבית הקפה שלך אינה מלאה ללא גולשי האינטרנט,  מספר כוסות הקפה שיזמינו אצלך יגדל אם תאפשרי אינטרנט חינם. מאחר שלכל גולש טעמי קפה ואווירה משלו, מספר הגולשים בבית הקפה שלך כנראה לא יגרום למספר הלקוחות שלך להיות גדול ממספר השולחנות בבית הקפה. ההגיון הזה עובד לגבי כל אחד מבתי הקפה בעיר, ולכן קיים שיווי משקל שבו כולם מאפשרים אינטרנט חינם. זהו שיווי המשקל הנוהג בישראל.
 
נניח, לעומת זאת, שהמתחרים אינם נותנים אינטרנט חינם. לצורך הדיון אין זה משנה אם הם מאפשרים גלישה בתשלום (חודשי או אחר) או שאינם מאפשרים גלישה כלל. אם לא תאפשרי גלישה חופשית, הבחירה בבית הקפה שלך תהיה, שוב, לפי העדפות הקפה והאווירה של הלקוחות. לעומת זאת, אם תאפשרי גלישה חופשית, שמך יצא לפנייך וכל חובבי הקפה והאינטרנט ירצו לפקוד את בית הקפה שלך. כעת, ברור שבית הקפה שלך יהיה בתפוסה מלאה. למעשה, סביר להניח שהביקוש לבית הקפה יעלה על מספר השולחנות בו.
אולם האם מספר כוסות הקפה שיזמינו אצלך יגדל? התשובה לשאלה הזו תלויה בכמות הזמן שכל לקוח מבלה בבית הקפה (ההנחה היא שכל לקוח מזמין קפה אחד, ללא תלות במשך הזמן שהוא מבלה בבית הקפה….זו הנחת 'חוסר הבושה' של גולשי האינטרנט בבתי הקפה). מאחר שהביקוש לבית הקפה שלך עולה על מספר השולחנות הלקוחות צריכים לחכות עד שיתפנה שולחן. לקוחות שמעוניינים לשבת כחצי שעה בבית הקפה לא יהיו מוכנים להמתין לשולחן יותר מעשר דקות. לעומתם, לקוחות שעומדים לבלות את כל היום בבית הקפה – 'עכברי בית הקפה' – יהיו מוכנים להמתין אפילו חצי שעה לשולחן. התוצאה תהיה שעכברי בית הקפה, אלה שזמנם בידם ותופסים שולחן לשעות ארוכות (למרות שהם שותים רק כוס קפה אחת) ישתלטו על בית הקפה שלך. אלה עלולים להבריח לא רק את גולשי האינטרנט אלא גם את לקוחותיו הקבועים והלא גולשים של בית הקפה. מספר כוסות הקפה שתמכרי יקטן, ואת תאלצי להפסיק את האפשרות לגלישה חינם. בשיווי המשקל, אף אחד לא יאפשר אינטרנט חינם. זהו שיווי המשקל בניו-יורק.
 
למעשה, הסיפור הניו-יורקי מורכב יותר – הן בצד ההיצע והן בצד הביקוש.
בצד ההיצע, למעשה אין תחרות בין הרבה בתי קפה עצמאיים, אלא בין רשת אחת גדולה – Starbucks המחזיקה באחוז משמעותי מבתי הקפה (בכל ארה"ב החזיקה הרשת 7238 סניפים בסוף 2008) – לבין מעט בתי קפה עצמאיים. כל מבקר במנהטן יתקשה ללכת רחוב אחד מבלי להתקל בסניף של הרשת. לפיכך, הרשת היא זו שקובעת מהו שיווי המשקל ש
ינהג, לפי בחירתה. מאחר שבחרה בחיוב עבור אינטרנט, לא הותירה ברירה לבתי הקפה העצמאיים. באופן פאראדוכסלי, Starbucks כופה על המתחרים העצמאיים לא לאפשר אינטרנט חינם על ידי גביית תשלום בסניפיה.
בצד הביקוש, המיתון הביא להגדלה ניכרת במספר עכברי בית הקפה. לכן, גם אם בעבר הם לא היוו בעיה, כיום המצב שונה.
 
לתל אביב יש (לפחות) דבר אחד שניו יורק אינה יכולה להציע….איזה כיף!

גבולות חופש הביטוי בין כותלי בית המשפט

עורך דין אחד הטיח בעורך דין אחר במהלך דיון בבית המשפט  "קיימת חקירה משטרתית ומוכן בימים אלה כתב אישום בפרקליטות ולגביהם דנה בימים אלה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בהשעיית החבר XXX מחברותו בלשכה". האם זוהי הוצאת לשון הרע?

בית המשפט העליון קבע בדעת רוב (השופטים ריבלין ודנציגר) שאמירות של עורך דין במהלך דיון בבית המשפט אינן יכולות להיחשב ללשון הרע שכן הן 'פרסום מותר' לפי סעיף 13(5) לחוק לשון הרע. פרשנותו של בית המשפט נותנת חסינות מוחלטת מפני תביעה בגין לשון הרע לאמירות של צד, עורך דין, עד או שופט במהלך הדיון המשפטי.  לגישת הרוב "ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם."

כל השופטים הסכימו שישנם ביטויים פוגעים שאינם ראויים, גם בין כותלי בית המשפט. אולם, דעת הרוב סברה שהחסינות שנותן סעיף 13(5) מפני תביעה בגין לשון הרע היא מוחלטת. עורך הדין שנפגע יכול לפנות ללשכת עורכי הדין בתלונה על התנהגות שאינה אתית, אולם אינו יכול לתבוע בגין לשון הרע. לעומת זאת, דעת המיעוט (השופט רובינשטיין) סברה שהחסינות אינה מוחלטת וכי " התבטאות שלהערכת בית המשפט, מעבר לאי היותה אמת בידיעת האומר, יש בה רשעות או זדון" אינה נהנית מחסינות וניתן לתבוע בעילה של הוצאת לשון הרע בגין התבטאות כזו.
 
מהו הדין הרצוי? מדוע צריכה להינתן חסינות מוחלטת לדברים שאמרו שופט, עורך דין או צד לתביעה, במסגרת הדיון המשפטי? כיצד שונה הדיון המשפטי מכל מקום אחר שבו נעשה הביטוי הפוגע?
 
התשובה המקובלת היא שההגנה מפני תביעות לשון הרע מיועדת לאפשר למשתתפים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי. אולם בכך אין תשובה אלא רק חזרה על השאלה – מדוע צריך לאפשר למשתתפים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי?  מדוע לא ישלטו אלה בלשונם ויימנעו מלשון הרע?
 
שתי תשובות לשאלה הזו. האחת, מניחה שהמשתתפים במשפט יכולים להימנע מהוצאת לשון הרע. השניה, מניחה שלעתים יהיו ביטויים שיחשפו את המתבטא לתביעת לשון הרע (מוצדקת או לא), גם אם נזהר מאד להימנע מביטויים כאלה.
 
נניח שהמשתתפים במשפט יכולים להימנע מהוצאת לשון הרע. הבעיה היא שבמהלך התביעה כל צד מעלה טענות סותרות כאשר אין בידיו את מלוא המידע הרלוונטי. בית המשפט צריך ללמוד מהצדדים את המידע ולהכריע בסופו של ההליך בין טענותיהם של הצדדים. מטבע הדברים, חלק מהדברים שנאמרים בבית המשפט יתבררו כמוטעים. בנוסף על כך, מטבע הדברים חלק מקביעותיו של בית המשפט יתבררו מאוחר יותר כמוטעות בערעור. לכן, אם תוטל אחריות בגין לשון הרע התוצאה תהיה שהצדדים לא יעלו חלק מהטענות (כאשר הסיכון מתביעת לשון הרע גדול מהתועלת אם יתבררו נכונות), ובית המשפט עלול להימנע מלפסוק באופן שיחשוף אותו לתביעת לשון הרע אם יתברר מאוחר יותר שטעה. באשר לעורכי הדין, הבעיה אצלם חמורה עוד יותר משום שהתועלת מטענה מסויימת אינה תועלת אישית שלהם אלא של הלקוח שלהם, בעוד הסיכון להוצאת לשון הרע ייפול עליהם במלואו. זהירות היתר שלהם תעלה אף על זו של לקוחותיהם. ולבסוף, אצל העדים הבעיה תהיה חמורה ביותר, משום שאינם מרוויחים דבר מעדותם בעוד הסיכון לתביעת לשון הרע מוטל עליהם לבדם.
 
כעת נניח שהמשתתפים במשפט אינם יכולים להימנע מהוצאת לשון הרע, אף אם יעשו כמיטב יכולתם. במקרים כאלה, בנוסף על הבעיות שתוארו בפסקה הקודמת, תהיה בעיה נוספת והיא חשיפתו של מי שהתבטא באופן מסויים ללחצים מצד מי שעלול לתבוע אותו. זו בעיה חמורה מאד לגבי שופטים, אשר עלולים לשנות את פסיקתם כדי להימנע מתביעה על ידי מי שעלול לתבוע אותם. אולם גם לגבי צדדים, עורכי דין ועדים הבעיה קשה. התוצאה תהיה שכל אלה עלולים להימנע מראש מהשתתפות בהליך המשפטי, רק כדי שלא לחשוף עצמם לתביעת לשון הרע בעתיד.
 
שתי הבעיות – שליטת היתר על הביטוי, הטיעון והעדות בבית המשפט, והחשיפה ללחצים כאשר הביטוי בכל זאת פוגע – מצדיקות הגנה מיוחדת על ביטוי בבית המשפט. למעשה, גם חסינות מפני הליכים אחרים, למשל הליכי אתיקה במסגרת וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, יכולה להיות מוצדקת.
עם זאת, הבעיות האלה אינן מצדיקות, כמובן, פרסום של אותו ביטוי לאחר ההליך. זו הסיבה שבגללה סעיף      13(11) אינו מגן על פרסום של ביטוי שנעשה במסגרת הדיון המשפטי, גם אם הפרסום של הדברים שנאמרו הוא נכון והוגן.

 

זו הסיבה לXXX למעלה…אף פעם אי אפשר להיזהר יותר מדי (-: