בויכוח על עיסקה להחזרתו של גלעד שליט חוזרים המתנגדים לעיסקה על הטענה שיש לשקול אותה מהראש ולא מהלב. הטענה, בניסוח אחר, היא שכל אלה שמבקשים לאשר את העיסקה מדברים מהלב, מתוך הזדהותם עם גלעד ועם משפחתו, אבל ניתוח קר של השאלה מוליך לתשובה לפיה מחיר העיסקה גבוה מדי.
האמנם?
ניתוח 'מהראש' של הבעיה צריך להפריד בין שיקולים שלאחר החטיפה (שיקולי ex post) לשיקולים הנוגעים להשפעה על התנהגות בעתיד, הן בצד הישראלי והן בצד הטרור (שיקולי ex ante). את הניתוח הזה יכול לעשות כל אדם לעצמו, גם אם אינו בעמדה המחייבת אותו לקבל החלטה.
נתחיל עם שיקולי ex post:
מנקודת המבט שלאחר החטיפה השאלה אינה שונה מזו שעולה בכל משא ומתן – האם המחיר שמשלמים נמוך ממה שמקבלים בעיסקה? האם הוא גבוה מהמחיר המכסימלי שראוי לשלם בעיסקה?
צריך להדגיש שהשאלה הזו שונה מהשאלה האם המחיר שמשלמים הוא המחיר הנמוך ביותר שניתן להשיג. השאלה הזו נוגעת לטקטיקת ניהול המשא ומתן – האם כדאי להיות 'קשוחים' יותר במשא ומתן כדי להשיג נמוך יותר, תוך לקיחת סיכון שהמשא ומתן יעלה על שרטון. אין הרבה מה לומר לגבי טקטיקת ניהול המשא ומתן במקרה הזה משום שהמידע לגביו אינו ציבורי.
אולם, השאלה הנוגעת למחיר המכסימלי שראוי לשלם היא שאלה שניתן לענות עליה גם ללא המידע החסר. היא שאלה שנוגעת למחיר חיי אדם העומדים על הכף כיום אל מול הגדלת הסיכון לחיי אדם בעתיד. בדיקה מהירה של החלטות שאנו מקבלים מדי יום מעלה שאנו מוכנים לשלם עבור דברים ששווים פחות בהרבה מהצלת חיי אדם, מחיר ששוויו בתוחלת חיי אדם הוא גדול. לדוגמא, כולנו מוכנים לקחת סיכון למוות בתאונת דרכים כדי להגיע למחוז חפצנו. אנחנו לוקחים על עצמנו, לבד וכחברה, סיכונים מדי יום. לרובם איננו מודעים אולם כולם (מהסלולרי שאנו משתמשים בו ועד לרכיבת האופנים בשבת בבוקר) מביאים לסיכון חיים מסוים. הטענה ששחרור האסירים יגדיל את הסיכון להתקפות טרוריסטיות שבהן ישתתפו האסירים המשוחררים בעתיד אינה גוררת את המסקנה שמחיר זה אינו שווה את הצלתו של גלעד. גם אם ידוע שיהרגו 100 אנשים בעתיד, עדיין הסיכוי למותו של כל אחד מאיתנו הוא מבוטל, ולכן הסיכון הכולל – לכולם – עשוי להיות כזה שנסכים לקחת אותו בתמורה לחייו של גלעד.
יתרה מכך, חלק מהמתנגדים לעיסקה טוענים שיש לשחרר את גלעד בפעולה צבאית. מנקודת המבט ex post, המחיר שישולם בפעולה צבאית בחיי אדם בשני הצדדים הוא בוודאי גדול מזה שישולם עקב שחרור האסירים. לפיכך, הטענה הזו בוודאי אינה משכנעת.
נעבור לשיקולי ex ante:
הטענה העיקרית היא ששחרור אסירים תמורת גלעד ידרבן את ארגוני הטרור לבצע חטיפות בעתיד. פרשנות אחת של הטענה הזו היא שסירוב לשחרור אסירים יביא לכך שלא יחטפו עוד חיילים ואזרחים בעתיד. הטענה הזו אינה משכנעת. גירסא משכנעת יותר היא שהסירוב לשחרר אסירים יקטין את המוטיווציה לבצע חטיפות בעתיד. הבעיה היא שחטיפות כאלה יבוצעו בכל זאת (גם אם בתדירות נמוכה יותר). השאלה, לכן, היא האם ההפחתה בסיכוי לחטיפות שווה את מחיר חייהם של חיילים ואזרחים שיחטפו. כל אחד מאיתנו יכול לענות גם על השאלה הזו. האם היית מסכים להגדיל את הסיכוי שתחטף, תמורת הידיעה שאם תחטף יעשה כל דבר כדי לשחרר אותך, לרבות שחרור אסירים נוספים? התשובה, כך נראה לי, חיובית בהנחה שהגדלת הסיכוי להחטף אינה גדולה מדי.
לבסוף, ברור שסירוב לשחרור אסירים בעסקת חילופי שבויים תשפיע על התנהגותם של חיילים ונכונותם להתנדב לצבא. גם ההשפעה הזו צריכה להילקח בחשבון.
לסיכום, הניתוח ה'קר' של עיסקת שליט אינו מצביע על כך שאין זה ראוי לשחרר אסירים בטחוניים, אלא להיפך. הראש, אם כן, רק מאשר את נטייתו הברורה של הלב!
תובנה ייצוגית 