Monthly Archives: דצמבר 2009

עובדה!? על שיפוט בדיעבד בתקשורת ובבתי המשפט

קריאת פסק הדין של השופט נועם סולברג בתביעת הסרן ר' נגד אילנה דיין הביאה אותי לחשוב על הדמיון בין קביעת העובדות והמסקנות בתוכנית נשוא התביעה ובהליך המשפטי שדן בה. בשניהם חרץ מי שידע את העובדות בדיעבד את דינו של מי שפעל כאשר אותן עובדות לא היו נהירות לו.

בתוכנית עובדה, היתה זו אילנה דיין שחרצה את דינו של סרן ר'. דיין ידעה בדיעבד שההרוגה ליד מוצב גירית היתה ילדה בת 14, שלא נמצא שום סימן לכך שהיתה לה כוונת פיגוע. במועד שבו הסתער לעבר הילדה סרן ר'  לא יכול היה לדעת את טיבה וכוונותיה.

בפסק הדין, היה זה השופט סולברג שחייב את דיין בגין לשון הרע. השופט סולברג ידע בדיעבד שסרן ר' זוכה מכל האישומים שהוגשו נגדו בבית הדין הצבאי. במועד שידור הכתבה דיין לא היתה יכולה  לדעת שסרן ר' יזוכה.

נטייה זו ידועה בשם hindsight bias והשפעותיה על מקבלי החלטות לרבות בתי המשפט, נותחו בספרות. אנשים נוטים לראות את מה שהתברר בדיעבד כאילו היה צפוי מראש, ולכן ניתן למניעה. הם מייחסים את ידיעתם בדיעבד לאדם שאותו הם שופטים, במועד המוקדם שבו קיבל את החלטתו.

כדי להבין מה השלכותיה של הטית הראיה בדיעבד על דיין ועל סולברג צריך רק לשאול מה היה אילו בילקוטה של הילדה (שכוסה בעפר על ידי דחפור) היה מטען חבלה שהיה מתפוצץ, ומה היה אילו סרן ר' היה נמצא אשם בגין שתי היריות שירה בה.

אין באמור כאן כדי לקבוע עמדה, לא לגבי מעשיו של סרן ר' (ששאלות לגבי שתי היריות שירה נותרות ללא תשובה מוחלטת) ולא לגבי התשדיר ששידרה דיין (שהטעויות והטעיות העריכה בו אינן ניתנות להסבר משכנע). הוא רק מציג את הבעייתיות שבשיפוט בדיעבד, שאף בתי המשפט מתקשים להימלט ממנה.

גלעד שליט – מהראש 2

לכל מי שלא הצליח להבין כיצד ניתן להשוות הצלה ממוות בטוח של אדם אחד – גלעד שליט – למותם בעתיד של 100 אנשים מתוך כלל האוכלוסיה – רצ"ב למטה מאמר מבוא בנושא Statistical Life.

ועוד מאמר שמציג גישת ניתוח דומה לשלי בנושא הטרוריזם.

גלעד שליט – ניתוח מהראש!

בויכוח על עיסקה להחזרתו של גלעד שליט חוזרים המתנגדים לעיסקה על הטענה שיש לשקול אותה מהראש ולא מהלב. הטענה, בניסוח אחר, היא שכל אלה שמבקשים לאשר את העיסקה מדברים מהלב, מתוך הזדהותם עם גלעד ועם משפחתו, אבל ניתוח קר של השאלה מוליך לתשובה לפיה מחיר העיסקה גבוה מדי.

האמנם?

ניתוח 'מהראש' של הבעיה צריך להפריד בין שיקולים שלאחר החטיפה (שיקולי ex post) לשיקולים הנוגעים להשפעה על התנהגות בעתיד, הן בצד הישראלי והן בצד הטרור (שיקולי ex ante). את הניתוח הזה יכול לעשות כל אדם לעצמו, גם אם אינו בעמדה המחייבת אותו לקבל החלטה.

נתחיל עם שיקולי ex post:

מנקודת המבט שלאחר החטיפה השאלה אינה שונה מזו שעולה בכל משא ומתן – האם המחיר שמשלמים נמוך ממה שמקבלים בעיסקה? האם הוא גבוה מהמחיר המכסימלי שראוי לשלם בעיסקה?

צריך להדגיש שהשאלה הזו שונה מהשאלה האם המחיר שמשלמים הוא המחיר הנמוך ביותר שניתן להשיג. השאלה הזו נוגעת לטקטיקת ניהול המשא ומתן – האם כדאי להיות 'קשוחים' יותר במשא ומתן כדי להשיג נמוך יותר, תוך לקיחת סיכון שהמשא ומתן יעלה על שרטון. אין הרבה מה לומר לגבי טקטיקת ניהול המשא ומתן במקרה הזה משום שהמידע לגביו אינו ציבורי. 

אולם, השאלה הנוגעת למחיר המכסימלי שראוי לשלם היא שאלה שניתן לענות עליה גם ללא המידע החסר. היא שאלה שנוגעת למחיר חיי אדם העומדים על הכף כיום אל מול הגדלת הסיכון לחיי אדם בעתיד. בדיקה מהירה של החלטות שאנו מקבלים מדי יום מעלה שאנו מוכנים לשלם עבור דברים ששווים פחות בהרבה מהצלת חיי אדם, מחיר ששוויו בתוחלת חיי אדם הוא גדול. לדוגמא, כולנו מוכנים לקחת סיכון למוות בתאונת דרכים כדי להגיע למחוז חפצנו. אנחנו לוקחים על עצמנו, לבד וכחברה,  סיכונים מדי יום. לרובם איננו מודעים אולם כולם (מהסלולרי שאנו משתמשים בו ועד לרכיבת האופנים בשבת בבוקר) מביאים לסיכון חיים מסוים.  הטענה ששחרור האסירים יגדיל את הסיכון להתקפות טרוריסטיות שבהן ישתתפו האסירים המשוחררים בעתיד אינה גוררת את המסקנה שמחיר זה אינו שווה את הצלתו של גלעד. גם אם ידוע שיהרגו 100 אנשים בעתיד, עדיין הסיכוי למותו של כל אחד מאיתנו הוא מבוטל, ולכן הסיכון הכולל – לכולם – עשוי להיות כזה שנסכים לקחת אותו בתמורה לחייו של גלעד.

יתרה מכך, חלק מהמתנגדים לעיסקה טוענים שיש לשחרר את גלעד בפעולה צבאית. מנקודת המבט ex post, המחיר שישולם בפעולה צבאית בחיי אדם בשני הצדדים הוא בוודאי גדול מזה שישולם עקב שחרור האסירים. לפיכך, הטענה הזו בוודאי אינה משכנעת.

נעבור לשיקולי ex ante:

הטענה העיקרית היא ששחרור אסירים תמורת גלעד ידרבן את ארגוני הטרור לבצע חטיפות בעתיד. פרשנות אחת של הטענה הזו היא שסירוב לשחרור אסירים יביא לכך שלא יחטפו עוד חיילים ואזרחים בעתיד. הטענה הזו אינה משכנעת. גירסא משכנעת יותר היא שהסירוב לשחרר אסירים יקטין את המוטיווציה לבצע חטיפות בעתיד. הבעיה היא שחטיפות כאלה יבוצעו בכל זאת (גם אם בתדירות נמוכה יותר). השאלה, לכן, היא האם ההפחתה בסיכוי לחטיפות שווה את מחיר חייהם של חיילים ואזרחים שיחטפו. כל אחד מאיתנו יכול לענות גם על השאלה הזו. האם היית מסכים להגדיל את הסיכוי שתחטף, תמורת הידיעה שאם תחטף יעשה כל דבר כדי לשחרר אותך, לרבות שחרור אסירים נוספים? התשובה, כך נראה לי, חיובית בהנחה שהגדלת הסיכוי להחטף אינה גדולה מדי.

לבסוף, ברור שסירוב לשחרור אסירים בעסקת חילופי שבויים תשפיע על התנהגותם של חיילים ונכונותם להתנדב לצבא. גם ההשפעה הזו צריכה להילקח בחשבון.

 

לסיכום, הניתוח ה'קר' של עיסקת שליט אינו מצביע על כך שאין זה ראוי לשחרר אסירים בטחוניים, אלא להיפך. הראש, אם כן, רק מאשר את נטייתו הברורה של הלב!

 

הסתלקות מייצוגית – מי ישלם?

השופטת פלפל פסקה לאחרונה שתובע שהסתלק מתובענה ייצוגית שהגיש לא יהיה זכאי לתשלום תגמול ועורך דינו לא יזכה לשכר טרחה. זו החלטה ראשונה של השופטת פלפל אשר עומדת בקנה אחד עם הרצון להגביל את השימוש לרעה בפשרות בתובענות הייצוגיות. כן ירבו!

 

תוספת מאוחרת: אכן, שבוע לאחר פסק דינה של השופטת פלפל, נתן גם השופט פרגו פסק דין דומה (תודה לתמר)