קריאת פסק הדין של השופט נועם סולברג בתביעת הסרן ר' נגד אילנה דיין הביאה אותי לחשוב על הדמיון בין קביעת העובדות והמסקנות בתוכנית נשוא התביעה ובהליך המשפטי שדן בה. בשניהם חרץ מי שידע את העובדות בדיעבד את דינו של מי שפעל כאשר אותן עובדות לא היו נהירות לו.
בתוכנית עובדה, היתה זו אילנה דיין שחרצה את דינו של סרן ר'. דיין ידעה בדיעבד שההרוגה ליד מוצב גירית היתה ילדה בת 14, שלא נמצא שום סימן לכך שהיתה לה כוונת פיגוע. במועד שבו הסתער לעבר הילדה סרן ר' לא יכול היה לדעת את טיבה וכוונותיה.
בפסק הדין, היה זה השופט סולברג שחייב את דיין בגין לשון הרע. השופט סולברג ידע בדיעבד שסרן ר' זוכה מכל האישומים שהוגשו נגדו בבית הדין הצבאי. במועד שידור הכתבה דיין לא היתה יכולה לדעת שסרן ר' יזוכה.
נטייה זו ידועה בשם hindsight bias והשפעותיה על מקבלי החלטות לרבות בתי המשפט, נותחו בספרות. אנשים נוטים לראות את מה שהתברר בדיעבד כאילו היה צפוי מראש, ולכן ניתן למניעה. הם מייחסים את ידיעתם בדיעבד לאדם שאותו הם שופטים, במועד המוקדם שבו קיבל את החלטתו.
כדי להבין מה השלכותיה של הטית הראיה בדיעבד על דיין ועל סולברג צריך רק לשאול מה היה אילו בילקוטה של הילדה (שכוסה בעפר על ידי דחפור) היה מטען חבלה שהיה מתפוצץ, ומה היה אילו סרן ר' היה נמצא אשם בגין שתי היריות שירה בה.
אין באמור כאן כדי לקבוע עמדה, לא לגבי מעשיו של סרן ר' (ששאלות לגבי שתי היריות שירה נותרות ללא תשובה מוחלטת) ולא לגבי התשדיר ששידרה דיין (שהטעויות והטעיות העריכה בו אינן ניתנות להסבר משכנע). הוא רק מציג את הבעייתיות שבשיפוט בדיעבד, שאף בתי המשפט מתקשים להימלט ממנה.
תובנה ייצוגית 
תגובות
שכחת כמובן להוסיף בשורה האחרונה –
בתי המשפט *והתקשורת* מתקשים להימלט ממנה.
אולי זה צריך לרמוז לתקשורת שתחזור לתפקידה המקורי – לדווח.
לא צריך לעשות מכל דבר מסמך אנושי מזעזע.
לא הכל הוא סיפור טרגי נוגע ללב.
המדינה היה חיה טוב אם התקשורת היתה מדווחת על המקרה, חקירה נפתחה בנושא, כתב אישום הוגש. בעוד שנה נספר לכם מה יצא.
בכל הזמן שנותר תפיקו סדרות מקור.
אילנה דיין ידעה שסרן ר' זוכה, ובחרה שלא לספר זאת לצופיה הנאמנים. זאת היתה הטעיה מכוונת בדיעבד (במחדל).