לפני כשנה פרסמתי פוסט על מאמר שמצא קשר בין השעה ביום שבה הובא אסיר בפני וועדת שחרורים לבין הסיכוי שהשופט שעומד בראש הוועדה יחליט להקל בעונשו או להעתר לבקשתו לשינוי תנאי המאסר. לפי אותו מאמר ככל שהאסיר מובא מאוחר יותר בפני הוועדה כך סיכויי ההקלה בעונשו קטנים. סיכויים אלה עולים בכל פעם שהשופט יוצא להפסקת אוכל. ככל שהזמן מאותה הפסקה גדל, כך יורדים הסיכויים.
במכתב לכתב העת, שאחת מכותביו היא קרן וינשל-מרגל, ראש מחלקת המחקר בבתי המשפט, נטען שההבדל בסיכויי השחרור אינם בהכרח קשורים למידת הרעב של השופט, אלא לשאלה האם האסיר מיוצג על ידי עורך דין או לא. לטענת הכותבים, הסדר שבו מופיעים האסירים בפני הוועדה אינו אקראי. הוועדה מנסה לסיים את הדיון באסירים מכלא מסוים לפני שהיא יוצאת לארוחת צהריים. האסירים הלא מיוצגים מופיעים בדרך כלל אחרונים. יתרה מכך, כאשר יש לעורך דין מספר אסירים מיוצגים, הוא נוטה להציג את אותם אסירים שסיכוייהם גבוהים יותר, ראשונים.
אכן מענין. עם זאת, יש לשים לב לכך שגם אם סדר האסירים המופיעים בפני הוועדה אינו אקראי, ועורכי הדין מעורבים בו (מופיעים ראשונים, ומסדרים את לקוחותיהם מהטוב לפחות טוב), אין זה אומר ששעת הארוחה אינה משמעותית. יתכן שעורכי הדין מבינים ששעת הארוחה משמעותית, ולכן הם משתדלים להופיע ראשונים, ולסדר את לקוחותיהם בהתאם.
תובנה ייצוגית 