ייעול ההליכים בבתי המשפט – פסיקת הוצאות בהליכי ביניים ולא אגרות

בהצעת התקציב לשנת 2015-2016 (ע'95-95) מוצע להטיל אגרות בית משפט על הליכי ביניים, בסכום קבוע של 60 ש"ח בבית משפט השלום ו100 ש"ח בבית המשפט המחוזי. בהצעת התקציב נכתב כי המצב כיום, שבו משולמת אגרה עבור פתיחת תיק בלבד, מייצר הטיה לטובת צדדים בעלי אמצעים כלכלים ולרעת צדדים פרטים ומעוטי אמצעים. כמו כן נכתב כי מאז 2011, שאז החליטה וועדת חוקה חוק ומשפט שלא לקבל המלצה קודמת של הממשלה להטיל אגרות על הליכי ביניים, עלה מספר הבקשות המוגשות לבתי המשפט, וכי לפיכך אי הטלת האגרות הובילה להחמרה בהיקף הבקשות המוגשות. לבסוף, נכתב כי השינוי המוצע יביא "להפחתה בכמות בקשות הביניים המוגשות כיום אשר מהוות גורם משמעותי ביותר בהתארכות חיי תיק ממוצע בבתי המשפט. כך למשל, בתיק אזרחי ממוצע בו מתקיימים דיונים, בקשות לדחיות בלבד מהוות 25% מאורך חיי תיק; בתיקים בהם לא מתקיים דיון, מספר זה מגיע אף ל 50%. כלומר, הנגישות לבתי המשפט תגבר ותתאפשר הכרעה מהירה יותר."

ההצעה היא מוטעית ומטעה, והיא מבלבלת בין מספר מטרות. המטרה האחת היא הפחתת בקשות להארכת דיון. בקשות אלה מוגשות ב75% מהתיקים בהסכמת הצדדים, הן מטילות עומס על בתי המשפט שנדרשים להחליט בהן, ומאריכות את פרק הזמן מפתיחת תיק ועד סגירתו. ככל שזו המטרה בהצעת התקציב (ומבלי להיכנס לשאלה האם מטרה זו ראויה, והאם חלק מהבקשות המוגשות לא מביאות, בסופו של יום, לביטולם של דיונים מיותרים ולפשרות), יש להטיל אגרה על בקשות להארכת דיון בלבד. לחלופין, על בתי המשפט לשנות ממנהגם לאשר בקשות אלה, ועליהם להקפיד על נוהל נשיאת בית המשפט העליון, אשר מגביל את האפשרות לדחיות דיון.

מטרה שניה היא הקטנת מספר הבקשות המוגשות לבית המשפט. הבעיה היא שהבקשות הללו מתחלקות לבקשות ראויות, שמתקבלות, ובקשות שאינן ראויות, ולכן נדחות. במקרים רבים הבקשות הראויות נובעות מהתנהגות סרבנית וחסרת תום לב של הצד שכנגד. הטלת אגרות על הגשת בקשות ביניים תעודד התנהגות כזו. לפיכך, כדי לפתור את הבעיה הנובעת מהגשת בקשות סרק, מחד, ומהתנהגות סרבנית, מאידך, צריך לקבוע שבתום כל בקשה כזו, המפסיד בה ישפה את הזוכה בגין הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לעורך דינו. כך אף הומלץ באותה החלטת ממשלה מ2011 שאליה מתייחסת ההצעה הנוכחית. מאחר שממילא הוצאותיהם של הצדדים בכל בקשה משמעותיות יותר מהאגרה המוצעת, אין צורך בהוספתה כדי להשיג את המטרה הזו.

מטרה שלישית היא למנוע הטיה לטובתם של צדדים בעלי אמצעים כלכליים ולרעת צדדים פרטיים ומעוטי אמצעים. הטלת האגרות המוצעת לא רק שאינה יעילה בהשגת המטרה הזו, אלא שהיא תביא להיפך הגמור. ראשית, מאחר שהאגרה המוצעת היא בסכומים נמוכים, היא פועלת כמס רגרסיבי – היא משפיעה בעיקר על הגשת בקשות בתביעות ששווין נמוך. מטבע הדברים, תביעות אלה הן תביעות שהצדדים להם הם מעוטי אמצעים. תביעות הענק לא יושפעו כהוא זה מאגרה בסך 100 ש"ח. שנית, ככל שהנטיה להגיש בקשות לבית המשפט נגזרת מיכולתם הכלכלית של הצדדים ולא משווי התביעה, הרי ברור שאותם צדדים שהם שחקנים חוזרים במערכת המשפטית ישתמשו באופן אסטרטגי בכוחם וינהגו באופן סרבני המאלץ את הצד שכנגד להגיש בקשות ולשאת באגרות. התנהגות אסטרטגית כזו תכביד על הצד שכנגד בעיקר כאשר יכולתו הכלכלית מועטה. הפתרון, גם כאן, הוא הטלת הוצאות על הצד המפסיד בבקשה, לטובת הצד הזוכה. אם בכל זאת רוצים להטיל אגרה על כל בקשה, על האגרה להיקבע כאחוז משווי ההליך ולא בסכום קבוע.

לסיכום, ניתן להקטין את מספר הבקשות המיותרות המוגשות בהליך המשפטי, להביא את הצדדים להתנהגות ראויה יותר אחד כלפי האחר, ולהקטין את יתרונם של שחקנים חוזרים. אולם, הפתרון אינו בהטלת אגרה על בקשות בהליכי ביניים, אלא בפסיקת הוצאות כנגד המפסיד בכל בקשה כזו.

 

כתבה זו הופיעה בדה מרקר 17.8.15