Monthly Archives: ספטמבר 2015

מחירה היקר של רפורמה בתקנות סדר הדין אזרחי

גירסה מקוצרת של פוסט זה (שלא היטיבה עימו) פורסמה בגליון 'שנת המשפט' שהוציא עיתון הארץ בשיתוף הפקולטה למשפטים בחיפה. להלן הגירסה המלאה.

 

ההליך האזרחי בישראל עומד בפני רפורמה חסרת תקדים. תקנות סדר דין חדשות עומדות להחליף את התקנות הקיימות. אם שרת המשפטים איילת שקד תאמץ את התקנות המוצעות, יהיה זה המהלך המשמעותי ביותר שתעשה בתקופת כהונתה – מהלך שהשפעותיו יהיו מרחיקות לכת בהרבה מאשר מינוי זה או אחר בבית המשפט העליון. למרבה הצער, המחיר שהציבור ישלם על מהלך זה עלול להיות כבד.

הרפורמה מבוססת על ארבעה עיקרים, המשקפים הנחות יסוד לגבי המצב הנוהג כיום:

ראשית, מספר התקנות יצומצם ויעמוד על פחות מ200. יחד עם הצמצום במספר התקנות, יבוטלו הליכים קיימים כגון סדר דין מקוצר, המרצת פתיחה, טען ביניים, שאלונים, וערעור שכנגד. הצמצום במספר התקנות וההליכים משקף תפיסה שלפיה מספר הכללים וההסדרים הקיים הוא גדול מדי ולפיכך הוא מקשה על ההתמצאות והבחירה ביניהם, ומכביד על יישומם.

שנית, לפני פתיחתו של כל הליך יחויבו הצדדים לנהל הליכים מקדמיים, מחוץ לבית המשפט, שבהם יחליפו טענות ומסמכים, ויידרשו לשקול אפשרויות לפתרון הסכסוך טרם הגשת תביעה. חובת ניהול הליכים מקדמיים מניחה שכיום צדדים לסכסוך ממהרים לתבוע, מאבדים הזדמנויות לפשרה מוקדמת, ומביאים בפני בית המשפט הליך שאינו 'בשל' לדיון.

שלישית, ההליך שינוהל יהיה הליך 'דחוס' – כתבי הטענות יוגבלו למספר עמודים מצומצם; חוות דעת מומחים, תצהירי גילוי ותצהירים לתמיכה בטענות עובדתיות יוגשו כבר בשלב החלפת כתבי הטענות; הבקשות יוגשו כולן לפני קדם המשפט הראשון; העדויות ינתנו כולן בעל פה וכך גם סיכומי הטענות; שמיעת הראיות תיעשה ברצף; ופסק דינו של בית המשפט יכלול נימוקים תמציתיים בלבד. 'דחיסת' ההליך מניחה שמרחב הפעולה הקיים כיום לצדדים מביא אותם לניצול יתר של האפשרויות הדיוניות העומדות להם, ולבזבוז זמנו של בית המשפט.

לבסוף, סמכויותיו של בית המשפט בניהול ההליך יורחבו, בציפייה שינקוט גישה אקטיבית ותוך נסיגה מהגישה האדברסרית הקלאסית שבה תפקידו של השופט הוא פאסיבי יותר. ההנחה היא שבזבוז המשאבים על ידי הצדדים והתנהגותם האדברסרית היתרה נובעים מהעדר יד מכוונת בניהול ההליך.

אם הנחות היסוד שעליהן מושתת הרפורמה המוצעת, נכונות, ואם התקנות החדשות אכן יתנו להן מענה, אזי הרפורמה ראויה ונדרשת. אולם מה אם לא?

מה אם הפחתת מספר התקנות וההליכים תביא לכך שנושאים וסוגי סכסוכים שהיו מוסדרים בעבר בהליך מתאים ויעיל (דוגמת המרצת הפתיחה) יצטרכו כעת לקבל מענה בהסדרים שאינם מתאימים, תוך אילתורים שיצטרכו עורכי הדין והשופטים לאלתר כדי להתאים את הסכסוך למיטת הסדום של ההליך?

מה אם רוב הסכסוכים דווקא נפתרים מחוץ לכתלי בית המשפט, בהתבסס על עקרונות ושיקולים שאינם נוגעים לחוק ולמשפט (כגון התחשבות הדדית, שיקולי מוניטין בשוק, או נורמות חברתיות)? מה אם ה'משפטיזציה' של כל הסכסוכים הללו, תיעולם למתכונת אחידה, והעלויות הרבות שהצדדים יצטרכו לשאת בהן עוד לפני שהגיעו לפתח בית המשפט יביאו אותם לבחור אחד משנים – לוותר על טענותיהם שעשויות להיות מוצדקות, או לנהל הליך משפטי עד תומו, לאחר שרוב העלויות בניהול ההליך כבר הוצאו מראש ממילא?

מה אם מרחב הפעולה הקיים לצדדים בהליך כיום מותיר להם מקום להתאמת ההליך לצרכיהם, מאפשר גילוי מידע והחלפתו, ונותן זמן לבחינתן של אפשרויות לפשרה? מה אם דחיסת ההליך תביא לפחות פשרות, ליותר הליכים שינוהלו עד סופם תוך בזבוז זמן ומשאבים של הצדדים ושל בית המשפט, ולתוצאות שיהיו פחות צודקות ונכונות?

מה אם הרחבת תפקידו הניהולי של בית המשפט תביא להשקעת זמן מיותרת בנושאים שהיו מוסדרים בין הצדדים ממילא, או שניתן היה להסדירם באמצעות מתן תמריצים ראויים לצדדים, לרבות פסיקת הוצאות? ומה, רחמנא ליצלן, אם השופטים אינם מוכשרים לנהל (הרי לא נבחרו לתפקידם על סמך כישוריהם הניהוליים)?

השאלות הללו כולן אינן שאלות בעלמא. יסודן במסקנות וממצאים מרפורמות דומות שנוסו ונכשלו בעולם. אלה בדיוק אותן רפורמות שעליהן מבוססות התקנות החדשות. החלפת התקנות ללא בחינה מוקדמת של כל אחת מהשאלות הללו, עלולה להביא לכשלון חרוץ, שהמחיר החברתי והכלכלי שלו עצומים.