מס קורונה

לפני כמה ימים פרסמה קבוצת משפטנים מהאוניברסיטה העברית נייר עמדה התומך בהבחנה בין מחוסנים ומחלימים לבין לא מחוסנים במסגרת פתיחה מחודשת של המשק ושל מקומות ציבוריים לפעילות. הטענה היא שהתניות על בסיס התחסנות הן חוקיות משום שההחלטה לא להתחסן גוררת עלויות חברתיות משמעותיות. מי שאינו מתחסן פוגע באחרים (בעיקר לא מחוסנים אולם גם מחוסנים), פוגע במערכת הבריאות משום שהוא מטיל עליה עומס, ופוגע ביכולת לשקם את הכלכלה ולחזור לחיי שיגרה. לפיכך, כל עוד לא פוגעים בפעילות חיונית של מי שלא התחסן (למשל – יכולתו לרכוש מזון) או שיש חלופה מספקת לפעילות החיונית שהוגבלה (למשל – עבודה מהבית), הדבר אפשרי מבחינה חוקית וראוי מבחינה מוסרית.

במאמר קודם שלי יחד עם אייל קלמנט ואלון הראל, אשר התייחס למצב שקדם לחיסונים, העלינו טיעונים דומים לתמיכה במתן דרכון ירוק לאנשים שחלו במחלה. הניתוח שערכנו באותו מאמר התייחס למתן האפשרות לאנשים להידבק באופן וולונטרי אך מפוקח במחלה, כדי לאפשר להם לחזור למעגל החיים החברתיים והכלכליים. המאמר תמך במתן אפשרות כזו, שהתבססה, בין היתר, על הבחנה בין מי שחלה ולכן הפך למחוסן לבין מי שטרם חלה, על יסוד דרכון ירוק, הדומה לזה שניתן היום למחוסנים.

כפי שהסברנו במאמר, מי שאינו מחוסן מייצר שני סוגי עלויות: אישיות וציבוריות. העלות האישית נובעת מהסיכון שהוא נוטל על עצמו להידבק במחלת הקורונה. אילו זו היתה העלות היחידה, ניתן היה לאפשר לכל אחד להחליט האם הוא מעוניין להתחסן או לא, אלא אם היו טעמים פטרנליסטיים להתערב בהחלטה הזו. אולם, מי שאינו מחוסן גורר גם עלויות לאחרים, העלולים להידבק במחלה (גם אם התחסנו, אם כי בסיכוי נמוך מאד). בנוסף, ישנן עלויות הנגרמות מאשפוזו של אדם שחלה שהוא אינו נושא בהן (בוודאי כך כאשר הוא נהנה מטיפול חינם, במערכת הבריאות בישראל). מאחר שמי שאינו מתחסן אינו נושא בעלויות הציבוריות שהוא גורם, ההחלטה האם להתחסן או לא אינה החלטה 'אופטימלית' – גם אם הנזק הצפוי לאדם מהחיסון (ובנזק זה ניתן לכלול כל העדפה אישית, אמונה, או חשש סובייקטיבי שלו) נמוך מהנזק הכולל שהוא גורם לעצמו ולאחרים, הוא עשוי שלא להתחסן. לשם הדוגמה, אם הנזק מהחיסון, בעיני מישהו, הוא 20, והנזק הצפוי לו אם לא יתחסן הוא 10, הוא יעדיף לא להתחסן. אולם, אם הנזק הציבורי שהוא גורם הוא 15, אז הנזק הכולל שנגרם כאשר הוא לא מתחסן הוא 25 (10 + 15) ואילו הנזק שנגרם אם יתחסן הוא 20. הדברים מובנים אף יותר אם הנזק הציבורי לבדו גדול מהנזק מהחיסון בעיני אותו אדם – למשל כאשר הנזק הציבורי הוא 25. במקרה כזה, הנזק הציבורי לבדו מצדיק, בראייה חברתית, שאותו אדם יתחסן.

הדרך להביא אנשים לקבל החלטות אופטימליות היא לגרום להם 'להפנים' את העלויות שהם גורמים. הדרך הפשוטה ביותר לכך היא לחייב אותם לפצות את כל מי שנפגע כתוצאה מהתנהגותם. במקרה של מי שלא התחסן וחלה בקורונה – עליו לפצות כל מי שהדביק, בגין כל נזק שנגרם לו (אובדן ימי עבודה, חוסר נוחות, כאב, סבל ואף מוות), וכן לשאת בעלות הטיפול שלו עצמו. הבעיה היא שקשה מאד לאתר את כל מי שנדבק מחולה מסויים, ולעתים ההדבקה יכולה להיגרם ממספר חולים שעמם היה האדם במגע. לכן, הטלת אחריות לפיצוי – בדרך הרגילה שבה הדבר נעשה במשפט, בדיני הנזיקין – היא בלתי אפשרית.

אולם יש דרך אחרת לגרום למי שאינו מתחסן 'להפנים' את העלויות שהוא גורם, והיא הטלת מס בגובה העלויות 'הצפויות' של התנהגותו. מס כזה קרוי מס פיגוביאני. לכאורה, עבור כל יום שבו אדם אינו מחוסן אולם הוא מסתובב ובא במגע עם אנשים, עליו לשלם 'מס קורונה', השווה לעלויות הצפויות שהוא עלול לגרום – דהיינו – לנזקים שיגרום מוכפלים בסיכוי שאכן יגרום להם. הבעיה במס כזה היא שהוא אינו תלוי בהתנהגותו של מי שלא התחסן. המס הוא זהה בין אם אותו אדם נשאר בבית (ולכן אינו מסכן אחרים) ובין אם הוא בוחר להסתובב במקומות צפופים (ולכן יוצר סיכון גבוה). מס כזה, אינו מכוון באופן אופטימלי את התנהגותו של מי שבחר לא להתחסן, מעבר לבחירתו זו.

לכן, דרך טובה יותר להטלת 'מס הקורונה' היא להטילו על פעילויות ספצפיות: אדם שאינו מחוסן ומבקש להיכנס לבית קולנוע ישלם את הנזק הצפוי מכך; אשה המבקשת להשתתף באימון בחדר כושר למרות שאינה מחוסנת תשלם את הנזקים הצפויים מהשתתפותה. כך, כל אחד יוכל לבחור בפעילות שהוא מעוניין להשתתף בה, בהתאם למחיר שישלם – אשר ישקף את הנזקים שהוא גורם לאחרים. למעשה, ניתן לשכלל את המס ולקבוע אותו, בדומה לאגרה המוטלת על הנסיעה בדרכים מהירות, כפונקציה של מספר הלא מתחסנים באולם הקולנוע או חדר הכושר. ככל שיש יותר אנשים שלא התחסנו, כך המחיר שכל אחד מהם ישלם (עקב הסיכוי הגדול יותר לפגיעה באחרים, שאינם מחוסנים), יהיה גבוה יותר. התוצאה מדרך זו היא לא רק שהמס יהיה מדויק יותר, אלא גם שהמחיר לקבוצות אוכלוסיה שהנורמות הנוהגות בהן הן נגד חיסונים יהיה גבוה יותר מאשר באוכלוסיות שבהן הנורמה הנוהגת היא להתחסן. בכך יש פוטנציאל למתן 'דחיפה קלה' (Nudge) של אוכלוסיות המתנגדות לחיסונים, להתחסן. כמו כן, התוצאה תהיה גם פיזור של הלא מתחסנים בין בתי קולנוע או חדרי כושר רבים, באופן שמקטין את הנזקים הצפויים מהם.

'מיסי קורונה' טרם עלו לדיון, וכנראה גם לא יעלו משום שיישומם קשה מבחינה פוליטית ואולי אף מעשית. אולם, הם מהווים תרגיל מחשבתי מעניין, כאשר שוקלים הגבלות על מי שאינו מתחסן, כאלו שנשקלות כיום על ידי הממשלה.