פרולוג
אני חי"רניק. זאת אומרת, כבר מזמן לא עושה אפילו מילואים, אבל בכל זאת, פעם חי"רניק תמיד חי"רניק. עכשיו, כל מי שהיה בחי"ר (והכוונה לא לסיירת מטכ"ל, או דובדבן, או מגלן, אלא חי"ר אמיתי, כזה מהזבל, בגדודים) יודע שיש שני מאפיינים שמגדירים את החי"רניקים. דבר ראשון, הכל בלת"ם (בלתי מתוכנן). תיכנון זו מילה גסה בחי"ר. כל דבר שכרוך בחשיבה של יותר מצעד אחד קדימה, מכביד על המשאבים המנטליים ולכן מוותרים עליו. דבר שני, 'יהיה בסדר'. הכל בסוף יסתדר, עם אלתורים או בלי, עם סכין בין השיניים, הכל יעבור.
כך התחיל סיפור האפיק שלי, וכך הוא גם הסתיים.
פרק ראשון – איך נרשמתי לאפיק
לפני ארבעה חודשים ידידה שלי שרוכבת איתי, לינדה, השתגעה. החליטה שהיא הולכת לעשות את האפיק. ומה שעוד יותר משוגע, היא החליטה שהבעל שלה, סיני, יעשה את זה איתה. האמת היא שכששמעתי על כל הדבר הזה התאפקתי לא לצחוק. אתם מבינים, כולנו רוכבים בקבוצה שהשם שלה זה 'גריריידרז'. גרי – לגריאטרים. קבוצה חביבה מאין כמותה, שמקפידה תמיד להכניס ברכיבות יותר קלוריות באכילה, מאשר לשרוף ברכיבה. אפילו ספר יש עלינו. לא שאנחנו מפחדים ממרחקים או מעליות, אבל משתדלים לא לעשות יותר מדי ברצף. אז מילא לינדה השתגעה, אבל סיני? ואכן, אחרי יומיים מחנה אימונים לקראת האפיק אצל גל צחור (היזם, המתכנן, המארגן והמוציא לפועל של אפיק ישראל), סיני נזכר שבעצם הוא צריך לעבוד ואין לו זמן להתאמן.
כאן אני נכנס לתמונה. אני החילוץ של סיני (שגם הוא, כמובן, חי"רניק). אחרי שאף אחד אחר לא הסכים ללכת עם המשוגעת לטירוף הזה, עשיתי את הטעות והסכמתי. למה? כי 'יהיה בסדר'.
פרק שני – אימונים לאפיק
זה פרק קצר. לא היו אימונים. קודם כל כי זה בניגוד לעקרונות – להתכונן למשהו. דבר שני, זה מעייף. ושלישי, זה די משעמם. אז רכבנו שתים שלוש רכיבות ארוכות (ים תיכון לכנרת, ראש העין לירושלים, ומשהו בגולן), עם הפסקות ארוכות, רחצה במעיינות, והרבה אוכל. זהו. הספיק לנו. יום אחד לפני האפיק שאלתי את עצמי אם אני באמת מוכן. העדפתי להתעלם מהשאלה.
פרק שלישי – לרכוב עם בלונדינית
הגעתי לכינוס בדליה ולא האמנתי. כל מי שהגיע לשם נראה כמו לאנס ארמסטרונג, רוכבים ורוכבות. רזים, חתיכים, וצעירים. גם המבוגרים, נראים צעירים. וכולם נראו מה זה מוכנים. ממוקדי מטרה. דיברו סביבי על אופני קארבון, ותזונה, וקצב. הבנתי שכנראה פיספסתי משהו.
ב7:30 האפיק יצא לדרך. האמת, בהתחלה היה ממש סבבה. רוכבים בשבילים, כולם יחד, באותו קצב, ובמזג אוויר נוח. למרות שנזכרתי בשאלה שהתעלמתי ממנה ביום הקודם (האם אני באמת מוכן…), השתדלתי להדחיק. אחרי 50 ק"מ ההדחקה נהייתה בעייתית. השרירים התחילו להתכווץ, החום התחיל להכביד, ומ'כולם' לא נשארו הרבה סביבנו. החלום שלי על מיקום סביר בסוף היום הזה, התנפץ אל מול דרדרות המציאות.
בשלב הזה, עם כמות החמצן המידלדלת במוח, חדרה למוחי תובנה משמעותית: לרכוב עם בלונדינית באפיק, זו טעות רצינית. שכחתי לציין שלינדה היא בלונדינית. אמיתית, תוצרת חוץ. כל גבר ישראלי שרואה בלונדינית רוכבת לפניו, עושה את הדבר המובן מאליו ומאיץ. תוך כדי רכיבה על פנינו, הוא זורק איזה מילת עידוד לבלונדינית, כמעט מתעלף מרוב מאמץ, אבל העיקר להיות לפניה. כל מי שהיה לידינו קיבל כוחות שלא מהעולם הזה. התוצאה היתה שנשארנו לבד, ומאחור. בקיצור, בלי בלונדיניות עדיף. סיימנו את היום הראשון עם הלשון בחוץ, אבל בזמן סביר עבורנו – פחות מ7 שעות (ושימותו כל מי שמתפקעים מצחוק עכשיו).
פרק רביעי – Group C
בניגוד ליום הראשון, שבו כל הגאונים כמונו מתייצבים בתחילת שדרת הזינוק ותוקעים את כל רוכבי העל, ביום השני מזניקים את כולם לפי תוצאות היום הראשון. הקבוצה האחרונה נקראת Group C. קל לזהות את כל חברי הקבוצה הזו. קודם כל, כולם רוכבים עם תיקים. לא יודע איך, אבל הרוכבים בקבוצות האחרות מצליחים לקחת כל מה שהם צריכים בכיס החולצה. אנחנו, לעומתם, באים מצויידים – אוכל, מים, פנימית, חלקי חילוף, משאבה, כלים – בשביל כל זה צריך תיק. דבר שני, לכל הזוגות בקבוצה C אין חולצות תואמות. השקיעו בחולצות תואמות ליום הראשון, אבל לבזבז כסף על חולצות ליום השני זה כבר יותר מדי. דבר שלישי, כולם מאד נחמדים אחד לאחר, כי ממילא אף אחד לא יגיע בזמן ששווה לדבר עליו. אז זהו. קבוצה C תלווה אותנו היום ומחר, וכולנו נסבול יחד. לדעתי הרוב שם חי"רניקים.
בק"מ ה35 לינדה התרסקה בסיבוב. איך שראיתי את זה עברו לי המחשבות הבאות בסדר הזה בדיוק: "'שיט, דפקה לנו את האפיק",…, ואחר כך, "בעסה, מחר אני אצטרך לרכוב לבד",… ורק בסוף "אולי אני יכול לעזור במשהו?". האמת שחברי קבוצה C התגלו במלוא נחמדותם, עצרו לעזור, טילפנו למספר חירום (שם לא ממש התרגשו, אחרי ששמעו שהיא יכולה להמשיך לרכוב) והציעו ללוות אותנו בהמשך. לינדה, כנראה בהשפעת המכה בראש, לא הפסיקה לדבר על המרשל על האופנוע שיבוא להעיר אותה בנשיקה. אז זהו, שלא. הוא לא הגיע. לינדה עלתה על האופנים והמשיכה לרכוב, ואת המרשל החתיך פגשנו בפיד-זון, עייף מהמנוחה.
מכאן היה באמת קשה. הדרדרות, העליות, והחום, היו מעיקים, והכאבים מהנפילה לא עזרו. גם הבריחה של האוויר מהטיובלס שלי 15 ק"מ לפני הסוף, לא סייעה למצב הרוח. כל חברי קבוצה C שהצלחנו לעקוף, עברו על פנינו בעיניים דומעות (מהמאמץ, לא מהדאגה…בשלב הזה היתה מלחמת הישרדות לכל אחד מאיתנו). סיימנו בקושי, חצי שעה לפני הזמן המכסימלי. מחר יום אחרון.
פרק חמישי – זומבי
בבוקר היום השלישי לקח לי חצי שעה לשלוף את לינדה מהאוהל. מבט אחד בעיניים המזוגגות שלה גרם לי לחשוש שאולי יש בעיה. חמש דקות לפני הזינוק, בתוך השדרה, הסתכלתי עליה וראיתי שהיא בלי כפפות. אמרתי לעצמי שכנראה באמת יש בעיה. אחרי 20 ק"מ במהירות אחידה ולא תלויה בתנאי השטח, של 12 קמ"ש, הבנתי שהיום הזה הולך להיות לא סתם בעיה, אלא פאקינג סיוט. לינדה, שרכבה כמו גיבורה אתמול, התקשתה לעשות restart.
ההתאוששות הגיעה, למזלנו, בק"מ ה28, שם בלי שום התראה מוקדמת החליטו המארגנים להציב נקודת מים. ההפתעה הטובה היחידה לאורך המסלול הזה. שטיפה של הראש, וקצת קריאות עידוד, ולאט לאט היא חזרה לעצמה. שנינו הבנו, כל אחד לעצמו, וביחד, שאת האפיק הזה נסיים, גם אם זה יהיה בזחילה. אחלה תובנה, רק שנותרו עוד 70 ק"מ.
זהו. אין טעם לדבר על הרעיון השטני להעביר אותנו בנקודת הסיום (אמצע) אחרי 38 ק"מ ולהוציא אותנו לעוד 57 ק"מ, על העליות הסאדיסטיות בשוקף, או על הסינגלים שפעם ראשונה פגשתי אותם בעלייה במקום בירידה. אין טעם גם לדבר על הדרדרת שני ק"מ לפני דליה, שראינו אותה ארבע פעמים בשלושה ימים ושאם מישהו יקח אותי אליה בשנה הקרובה אני יורה בו.
סיימנו, בתוך הזמן, עם כל המשפחה מריעה. לא אחרונים, אבל גם לא הרבה לפני. הפודיום כבר היה ריק, ולא נשארו הרבה אנשים במאהל. אבל כמו לאורך כל שלושה הימים הללו, החבר'ה המארגנים פירגנו ונתנו כבוד עד הרגע האחרון. גם לחי"רניקים שבסוף. 280 ק"מ, ו5700 מ' טיפוס אחרי שיצאנו, הצלחנו לסיים.
אפילוג
יש רוכבים ויש רוכבים. לחיי רוכבי Group C, שהיו איתנו. חוויה ענקית, וכיף גדול. תודה לכל מי שאירגן את האירוע הזה, ועשה את זה ברמה בינלאומית שאין כמוה בישראל. אני מניח שלא נתראה באפיק הבא….ואולי כן.
תובנה ייצוגית 