איך שברתי שתיקה בספטמבר 90

בסידור של המחסן, ונבירה במזכרות ישנות, מצאתי את העיתון הזה –  פוליטיקה ספטמבר 90. מסתבר ששברתי בו שתיקה, לפני שידעתי שיש דבר כזה.

מחשבים את קיצנו לאחור

אנשים יוכלו לחשב את קיצם לאחור רק באותו רגע שבו ידעו מתי קיצם יגיע. ברכיבת אופנים באיזור ירושלים נתקלנו בקבוצת רוכבים שהיתה עסוקה בשאלה "אילו יכולנו לומר לך מתי בדיוק תמות, האם היית רוצה לדעת?". שאלה מטרידה, שהתשובה הכמעט אוניברסלית של מי שנשאל לגביה היתה "לא". מסתבר שיש אפילו מי שכתב ספר שלם על כך – "ביום שהמוסיקה מתה" מאת אופיר טושה גפלה.

מדוע לא היינו רוצים לדעת מהו הרגע שבו נמות? ישנה כמובן אי הוודאות לפני שמספרים לנו מהו הרגע הזה. הוא יכול להיות קרוב ממה שחשבנו או רחוק מכך. יתכן שאנחנו פשוט לא מעוניינים לדעת שהאפשרות הראשונה היא זו שתתממש. במקרה שהיא זו הנכונה, אולי עדיף לנו שהרגע הזה יגיע מבלי שנדע עליו. יש הרבה אנשים חולים וזקנים, שנמצאים באפשרות הזו ומעניין האם הם יכולים לחשוב על השאלה ההפוכה "אילו היינו יכולים לשלול ממך את הידיעה מתי בדיוק תמות, האם היית רוצה בכך?". ומה אם האפשרות השניה, לפיה רגע מותנו רחוק מאד, היא הנכונה? האם היינו רוצים לדעת על כך? האם היינו נוהגים אחרת היום, אילו ידענו שמותנו רחוק ממה שאנו צופים? ואסור לשכוח שגם אותו מועד רחוק, יתקרב עם הזמן, ושוב נחזור ונהיה באותו מצב של מי שנודע לו תאריך מותו המתקרב.

רוב האנשים הם שונאי סיכון. הם מעדיפים וודאות (לגבי מקרים רעים או טובים) על פני אי וודאות. הם מעדיפים לקבל 50 על פני הגרלה שתיתן להם 100 בסיכוי חצי. הם מעדיפים לשלם 50 על פני הגרלה שתחייב אותם ב100 בסיכוי חצי. ובכל זאת, נראה שרובנו היינו מעדיפים אי וודאות על פני וודאות לגבי רגע מותנו. מה יש במוות שגורם לנו לא להיות מעוניינים בוודאות לגביו?

ויש שאלה אחרת, קשורה. האם עולם שבו מועד מותו של כל אדם ידוע לא רק לו, אלא לכל האנשים, הוא עולם רצוי? בעולם כזה, יכולתם של מי שמותם קרוב לקשור חוזים, לנהל יחסים, לקשור קשרים, תהיה שונה מזו של מי שמותם רחוק. חוזי ביטוח חיים לא יהיו אפשריים. אבל גם חוזים אחרים יהיו בעיתיים עבור מי שמותם קרוב. מה לגבי קשרים אישיים? האם יהיה קל יותר למצוא כלה אם ידוע שהנך עומד למות בעוד עשר שנים או אם ידוע שמותך יקרה רק בעוד חמישים שנה?

בתורת המשחקים יש מושג שנקרא backward induction. שחקנים במשחק יכולים לגזור מהתנהגותם הצפויה בעתיד את האופן שבו ינהגו כיום. האפשרות הזו גורמת, לעתים, לכך שצדדים לא יוכלו לשתף פעולה, משום שהם יודעים שבפעם האחרונה שבה יצטרכו לעשות כן, אף אחד לא יעשה זאת. ואם כך, גם בסיבוב הקודם לא ישתפו פעולה, וכן הלאה. במקרים רבים שיתוף הפעולה בחברה תלוי בכך שהאופק לשיתוף הפעולה הוא פתוח, ואין תאריך סיום ידוע מראש.

יש ככל הנראה סיבות רבות מדוע עדיף שרק חתולים יוכלו לחשב את קיצם לאחור…

ארה"ב כבר אינה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – Stiglitz

זוכה פרס נובל בכלכלה, פרופ' סטיגליץ, מסביר מדוע האופן שבו העוגה מחולקת בארה"ב מביא לפערים ולחוסר מוביליות חברתית וכלכלית. הרבה מהדברים נשמעים מוכרים ונכונים גם לכלכלה הישראלית.

http://www.spiegel.de/international/world/inequality-in-the-us-interview-with-economist-joseph-stiglitz-a-858906.html

נשים לא יכולות להשיג הכל, וזה בסדר!!!

במאמר שפורסם השבוע בכתב העת The Atlantic, אן מארי סלוטר, שהיתה אחראית על תכנון מדיניות החוץ במשרד החוץ האמריקאי, הודיעה "Women still can't have it all". סלוטר (שאותה הכרתי כאשר היתה מנהלת תוכנית המאסטר והדוקטורט של בית הספר למשפטים בהרווארד) היא אשה מוכשרת, חכמה, שאפתנית, בעל כושר ניהולי, ובה בעת נעימה, קשובה, ופתוחה. היא 'עשתה זאת' בכל מובן אפשרי – בנתה קריירה מקצועית מבריקה והצליחה גם לגדל שני ילדים עם בעלה. היא הrole model לאשה המצליחה הן בתחום הקריירה המקצועית והן בתחום המשפחה. לכן, הודעתה שנשים (עדיין) אינן יכולות להשיג הכל, היא מאד משמעותית.

בארוחת צהריים התעורר ויכוח האם הטענה של סלוטר היא שנשים לא יכולות להשיג הכל, או שטענתה היא שהן לא רוצות להשיג הכל. הנשים בארוחת הצהריים סברו שלטענתה של סלוטר, נשים יכולות אבל אינן רוצות.  אני סבור שהמסר החשוב ביותר של סלוטר הוא הפוך – בסביבה החברתית והכלכלית בארה"ב כיום, נשים אינן יכולות להשיג גם קריירה וגם חיי משפחה ולהצליח בשניהם באופן מיטבי. המסר הזה חשוב בעיקר משום שהוא ממוען לנשים – לאותן נשים רבות שבמשך שנים ניסו לומר להן את הסיסמה המוכרת כל כך לחיילים בצבא – "אין לא יכול, יש לא רוצה". האמירה הזו שנאמרה על ידי נשים פמיניסטיות מתוך מטרה להביא לשוויון בין המינים, גרמה לתסכול אישי ולביוש חברתי של כל מי שלא הצליחה באופן מירבי בשתי החזיתות – קריירה ומשפחה. כפי שסלוטר מסבירה, האחריות גולגלה לפתחן של הנשים – אם תהיו מחויבות מספיק לקריירה, אם תבחרו בבן הזוג הנכון, אם תדעו לפעול בסדר הנכון (קודם קריירה ואחר כך משפחה, או אולי להיפך), תצליחו בכל. המסר של סלוטר הוא חד וברור – זה בלתי אפשרי כיום. לכן האחריות היא על החברה לדאוג לכך שהדברים ישתנו ולא על הנשים. נשים צריכות לעשות את הבחירות שטובות עבורן, ואינן צריכות להתבייש אם בחרו במשפחה גם אם זו באה על חשבון קידום מקצועי.

חשוב להדגיש שהטענה של סלוטר אינה שרק נשים אינן יכולות להצליח באופן מירבי הן בקריירה והן בגידול הילדים. גם גברים אינם יכולים. ההבדל הוא שבחברה כיום, בבחירה בין קריירה למשפחה, נשים מגלות העדפה חזקה יותר למשפחה בהשוואה לגברים. במובן הזה יש צדק בטענה ש'נשים לא רוצות'. אבל הנסיון להתעלם מהעדפתן הקיימת של נשים רבות, או לשנות אותה, נועד לכשלון. אילו ההעדפה הזו היתה משותפת לגברים ולנשים, לא היתה בעיה. בעל עסק שהיה מחפש עובדים שיעבדו 'סביב השעון', היה צריך לשלם להם משכורת גבוהה עבור הויתור שהם מוותרים על זמן איכות עם ילדיהם, בין אם הם גברים ובין אם הם נשים. אבל, מאחר שהעדפתם של גברים לחיי המשפחה נמוכה יותר, הם מוכנים לוותר על יותר זמן בחיק המשפחה מבלי לדרוש משכורת גבוהה יותר. נשים, לעומת זאת, אינן מוכנות לויתור כזה אפילו אם הן מקבלות אותה משכורת שמוצעת לגברים. התוצאה המיידית היא פגיעה באפשרויות שיש לנשים לקידום ולפיתוח הקריירה המקצועית. לכן, השילוב בין הנסיון של פמיניסטיות רבות לשכנע שנשים שוות לגברים לא רק ביכולותיהן אלא גם בהעדפותיהן, ובין ההבדל הקיים למעשה בין העדפותיהן של נשים להעדפותיהם של גברים, מביא לפגיעה בנשים ובאפשרויות שיש להן להתקדם.

סלוטר מעלה מספר הצעות מעשיות שיכולות לסייע לנשים לשלב בין קריירה למשפחה – מעבר לשעות עבודה רבות יותר מהבית, התאמה בין שעות העבודה שנדרשות במקום העבודה לבין שעות בתי הספר והגנים, או אופק קריירה ארוך ששיאו בגילאי חמישים ושישים (במקום בגילאי שלושים ארבעים). היא מציעה גם שינוי באופן שבו מעריכים עובדים במקום העבודה (הערכה על סמך תפוקה ואיכות ולא על סמך כמות שעות), ובאופן שבו תופסים השקעה של עובדים בבית ובמשפחה (מתן הערכה זהה לאשה שמשכימה קום כדי להכין את ילדיה לבית הספר, ולגבר שמשקיע את זמנו הפנוי באימונים מפרכים לקראת ריצת מרתון). למרות שהדברים משכנעים, לא ברור כיצד יתממשו. בפרט, מאחר שהשוק מעריך שעות עבודה רבות במקום העבודה, מתווה אופק קריירה מהיר, ואינו מעריך השקעה בבית ובמשפחה, לא ברור כיצד יתבצע השינוי.

התשובה, כך נראה, מתחילה בהכרה בכך שלנשים יש העדפה חזקה מגברים לחיי משפחה, ושלא ניתן להשיג הכל – משפחה וקריירה. הכרה בשני אלה תיתן לגיטימציה לנשים לדרוש את השינויים שסלוטר מציעה, ולגברים לאפשר שינויים כאלה.

ביקורת עצמית

במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, בעריכת בני ציפר, הופיעה בשישי שעבר אסופת שירים של סמואל בקט. אל האסופה צורפה תמונה, שלפי הנטען בה היתה של המחזאי, הסופר והמשורר הידוע:

 

גופו החטוב של בקט חילץ קריאות קנאה מכל מי שקרא במוסף.

שבוע לאחר מכן התפרסמה הידיעה הבאה במוסף "תרבות וספרות":

 

המצחיק בכל הסיפור הוא לאו דווקא הטעות המביכה של מוסף רציני בעיתון רציני, אלא הדרך שבה בחר להתייחס אליה – תוך שהוא גוער בכל מבקריו העסוקים ב"חיפוש אחר השגיאות של הזולת." התגובה, לדעתי, מביכה עוד יותר מהטעות.

גלעד שליט – מהראש 2

לכל מי שלא הצליח להבין כיצד ניתן להשוות הצלה ממוות בטוח של אדם אחד – גלעד שליט – למותם בעתיד של 100 אנשים מתוך כלל האוכלוסיה – רצ"ב למטה מאמר מבוא בנושא Statistical Life.

ועוד מאמר שמציג גישת ניתוח דומה לשלי בנושא הטרוריזם.

גלעד שליט – ניתוח מהראש!

בויכוח על עיסקה להחזרתו של גלעד שליט חוזרים המתנגדים לעיסקה על הטענה שיש לשקול אותה מהראש ולא מהלב. הטענה, בניסוח אחר, היא שכל אלה שמבקשים לאשר את העיסקה מדברים מהלב, מתוך הזדהותם עם גלעד ועם משפחתו, אבל ניתוח קר של השאלה מוליך לתשובה לפיה מחיר העיסקה גבוה מדי.

האמנם?

ניתוח 'מהראש' של הבעיה צריך להפריד בין שיקולים שלאחר החטיפה (שיקולי ex post) לשיקולים הנוגעים להשפעה על התנהגות בעתיד, הן בצד הישראלי והן בצד הטרור (שיקולי ex ante). את הניתוח הזה יכול לעשות כל אדם לעצמו, גם אם אינו בעמדה המחייבת אותו לקבל החלטה.

נתחיל עם שיקולי ex post:

מנקודת המבט שלאחר החטיפה השאלה אינה שונה מזו שעולה בכל משא ומתן – האם המחיר שמשלמים נמוך ממה שמקבלים בעיסקה? האם הוא גבוה מהמחיר המכסימלי שראוי לשלם בעיסקה?

צריך להדגיש שהשאלה הזו שונה מהשאלה האם המחיר שמשלמים הוא המחיר הנמוך ביותר שניתן להשיג. השאלה הזו נוגעת לטקטיקת ניהול המשא ומתן – האם כדאי להיות 'קשוחים' יותר במשא ומתן כדי להשיג נמוך יותר, תוך לקיחת סיכון שהמשא ומתן יעלה על שרטון. אין הרבה מה לומר לגבי טקטיקת ניהול המשא ומתן במקרה הזה משום שהמידע לגביו אינו ציבורי. 

אולם, השאלה הנוגעת למחיר המכסימלי שראוי לשלם היא שאלה שניתן לענות עליה גם ללא המידע החסר. היא שאלה שנוגעת למחיר חיי אדם העומדים על הכף כיום אל מול הגדלת הסיכון לחיי אדם בעתיד. בדיקה מהירה של החלטות שאנו מקבלים מדי יום מעלה שאנו מוכנים לשלם עבור דברים ששווים פחות בהרבה מהצלת חיי אדם, מחיר ששוויו בתוחלת חיי אדם הוא גדול. לדוגמא, כולנו מוכנים לקחת סיכון למוות בתאונת דרכים כדי להגיע למחוז חפצנו. אנחנו לוקחים על עצמנו, לבד וכחברה,  סיכונים מדי יום. לרובם איננו מודעים אולם כולם (מהסלולרי שאנו משתמשים בו ועד לרכיבת האופנים בשבת בבוקר) מביאים לסיכון חיים מסוים.  הטענה ששחרור האסירים יגדיל את הסיכון להתקפות טרוריסטיות שבהן ישתתפו האסירים המשוחררים בעתיד אינה גוררת את המסקנה שמחיר זה אינו שווה את הצלתו של גלעד. גם אם ידוע שיהרגו 100 אנשים בעתיד, עדיין הסיכוי למותו של כל אחד מאיתנו הוא מבוטל, ולכן הסיכון הכולל – לכולם – עשוי להיות כזה שנסכים לקחת אותו בתמורה לחייו של גלעד.

יתרה מכך, חלק מהמתנגדים לעיסקה טוענים שיש לשחרר את גלעד בפעולה צבאית. מנקודת המבט ex post, המחיר שישולם בפעולה צבאית בחיי אדם בשני הצדדים הוא בוודאי גדול מזה שישולם עקב שחרור האסירים. לפיכך, הטענה הזו בוודאי אינה משכנעת.

נעבור לשיקולי ex ante:

הטענה העיקרית היא ששחרור אסירים תמורת גלעד ידרבן את ארגוני הטרור לבצע חטיפות בעתיד. פרשנות אחת של הטענה הזו היא שסירוב לשחרור אסירים יביא לכך שלא יחטפו עוד חיילים ואזרחים בעתיד. הטענה הזו אינה משכנעת. גירסא משכנעת יותר היא שהסירוב לשחרר אסירים יקטין את המוטיווציה לבצע חטיפות בעתיד. הבעיה היא שחטיפות כאלה יבוצעו בכל זאת (גם אם בתדירות נמוכה יותר). השאלה, לכן, היא האם ההפחתה בסיכוי לחטיפות שווה את מחיר חייהם של חיילים ואזרחים שיחטפו. כל אחד מאיתנו יכול לענות גם על השאלה הזו. האם היית מסכים להגדיל את הסיכוי שתחטף, תמורת הידיעה שאם תחטף יעשה כל דבר כדי לשחרר אותך, לרבות שחרור אסירים נוספים? התשובה, כך נראה לי, חיובית בהנחה שהגדלת הסיכוי להחטף אינה גדולה מדי.

לבסוף, ברור שסירוב לשחרור אסירים בעסקת חילופי שבויים תשפיע על התנהגותם של חיילים ונכונותם להתנדב לצבא. גם ההשפעה הזו צריכה להילקח בחשבון.

 

לסיכום, הניתוח ה'קר' של עיסקת שליט אינו מצביע על כך שאין זה ראוי לשחרר אסירים בטחוניים, אלא להיפך. הראש, אם כן, רק מאשר את נטייתו הברורה של הלב!

 

ארץ זבת קפה ואינטרנט (חינם)

עיתון הארץ דיווח בתחילת החודש על כך שבתי קפה רבים בניו יורק אינם מעוניינים בלקוחות שיושבים שעות רבות בבית הקפה לצרכי שימוש באינטרנט, אולם מזמינים רק כוס קפה אחת (כתבת 'הארץ' שכחה לציין שהסתמכה על כתבה קודמת בWall Street Journal).
 
אכן, לאחר שהות של ארבעה חודשים בניו יורק אני יכול לדווח מנסיון אישי שבתי קפה שאיפשרו שימוש חינם באינטרנט סבלו מתפוסה מלאה על ידי משתמשי מחשב חסרי בושה. הסיכוי למצוא בבתי הקפה הללו שולחן ריק באמצע היום היה אפסי (אחד כזה, שבכל זאת לא ויתרתי על מנעמיו והוא מומלץ לכל מבקר בעיר, הוא Grounded, באיזור הוילג'). הנסיון האישי שלי בארץ הוא שונה לחלוטין. איני זוכר מתי הגעתי לבית קפה שיש בו גישה חינם לאינטרנט ולא היה בו מקום ישיבה. מאחר שקשה לי להניח שגולשי האינטרנט הישראלים סובלים מעודף בושה לעומת עמיתיהם האמריקאים, ניסיתי לחשוב מה יכולה להיות הסיבה להבדל.
 
עיון בכתבה בWall Stree Journal מגלה שבתי הקפה שהחלו לנקוט בצעדים להגבלת השהות לצורך גלישה באינטרנט הם בתי הקפה העצמאיים, השכונתיים, המקומיים ולא הרשתות הגדולות. Starbucks, לדוגמא, אינה מוטרדת מריבוי הגולשים, ואינה מתכוונת להתייחס אליהם אחרת מבעבר. גם בתי הקפה בחנויות הספרים Borders וBarnes & Nobles לא ישנו ממנהגן. המעניין הוא שהתמחור עבור חיבור לאינטרנט בכל אחת מהרשתות הללו נעשה באופן שונה: Starbucks מאפשרת חיבור לאינטרנט באמצעות מנוי חודשי, Borders גובה תשלום עבור כל שימוש, ואילו ב Barnes & Nobles הגלישה באינטרנט ניתנת חינם. מידע אחרון חשוב לצורך ההשוואה הוא שבארץ רוב מוחלט של בתי הקפה מאפשר גלישה חינם באינטרנט. ברוב המקרים (למיטב ידיעתי בכולם למעט רשת 'ארומה') הגלישה היא ללא הגבלת זמן.
 
אז הנה ההסבר,
נניח שאת בעלת בית קפה במרכז תל אביב. את שוקלת האם להתקין אנטנת WiFi שתאפשר ללקוחותיך גלישה חינם באינטרנט. בהנחה שכל מה שאת רוצה הוא להרוויח יותר, השאלה שאת שואלת את עצמך אינה האם יהיו לך יותר לקוחות עם אינטרנט חינם או בלעדיו, אלא האם יזמינו אצלך יותר כוסות קפה בכל יום.
 
התשובה לשאלה הזו תלויה במספר בתי הקפה סביבך (המתחרים בך) שבהם ניתן אינטרנט חינם (לצורך הדיון נניח שלקוחותייך אינם יכולים ליהנות מגלישה באינטרנט אצלך, על חשבון מתחרייך).
 
אם כל המתחרים נותנים אינטרנט חינם, אף גולש לא יבוא אלייך אם לא תאפשרי גלישה חינם. אם תאפשרי גלישה חינם, חלק מהגולשים, שמעדיפים את הקפה והאווירה בבית הקפה שלך, יבואו להעביר כמה שעות גלישה אצלך. בהנחה שתפוסת השולחנות בבית הקפה שלך אינה מלאה ללא גולשי האינטרנט,  מספר כוסות הקפה שיזמינו אצלך יגדל אם תאפשרי אינטרנט חינם. מאחר שלכל גולש טעמי קפה ואווירה משלו, מספר הגולשים בבית הקפה שלך כנראה לא יגרום למספר הלקוחות שלך להיות גדול ממספר השולחנות בבית הקפה. ההגיון הזה עובד לגבי כל אחד מבתי הקפה בעיר, ולכן קיים שיווי משקל שבו כולם מאפשרים אינטרנט חינם. זהו שיווי המשקל הנוהג בישראל.
 
נניח, לעומת זאת, שהמתחרים אינם נותנים אינטרנט חינם. לצורך הדיון אין זה משנה אם הם מאפשרים גלישה בתשלום (חודשי או אחר) או שאינם מאפשרים גלישה כלל. אם לא תאפשרי גלישה חופשית, הבחירה בבית הקפה שלך תהיה, שוב, לפי העדפות הקפה והאווירה של הלקוחות. לעומת זאת, אם תאפשרי גלישה חופשית, שמך יצא לפנייך וכל חובבי הקפה והאינטרנט ירצו לפקוד את בית הקפה שלך. כעת, ברור שבית הקפה שלך יהיה בתפוסה מלאה. למעשה, סביר להניח שהביקוש לבית הקפה יעלה על מספר השולחנות בו.
אולם האם מספר כוסות הקפה שיזמינו אצלך יגדל? התשובה לשאלה הזו תלויה בכמות הזמן שכל לקוח מבלה בבית הקפה (ההנחה היא שכל לקוח מזמין קפה אחד, ללא תלות במשך הזמן שהוא מבלה בבית הקפה….זו הנחת 'חוסר הבושה' של גולשי האינטרנט בבתי הקפה). מאחר שהביקוש לבית הקפה שלך עולה על מספר השולחנות הלקוחות צריכים לחכות עד שיתפנה שולחן. לקוחות שמעוניינים לשבת כחצי שעה בבית הקפה לא יהיו מוכנים להמתין לשולחן יותר מעשר דקות. לעומתם, לקוחות שעומדים לבלות את כל היום בבית הקפה – 'עכברי בית הקפה' – יהיו מוכנים להמתין אפילו חצי שעה לשולחן. התוצאה תהיה שעכברי בית הקפה, אלה שזמנם בידם ותופסים שולחן לשעות ארוכות (למרות שהם שותים רק כוס קפה אחת) ישתלטו על בית הקפה שלך. אלה עלולים להבריח לא רק את גולשי האינטרנט אלא גם את לקוחותיו הקבועים והלא גולשים של בית הקפה. מספר כוסות הקפה שתמכרי יקטן, ואת תאלצי להפסיק את האפשרות לגלישה חינם. בשיווי המשקל, אף אחד לא יאפשר אינטרנט חינם. זהו שיווי המשקל בניו-יורק.
 
למעשה, הסיפור הניו-יורקי מורכב יותר – הן בצד ההיצע והן בצד הביקוש.
בצד ההיצע, למעשה אין תחרות בין הרבה בתי קפה עצמאיים, אלא בין רשת אחת גדולה – Starbucks המחזיקה באחוז משמעותי מבתי הקפה (בכל ארה"ב החזיקה הרשת 7238 סניפים בסוף 2008) – לבין מעט בתי קפה עצמאיים. כל מבקר במנהטן יתקשה ללכת רחוב אחד מבלי להתקל בסניף של הרשת. לפיכך, הרשת היא זו שקובעת מהו שיווי המשקל ש
ינהג, לפי בחירתה. מאחר שבחרה בחיוב עבור אינטרנט, לא הותירה ברירה לבתי הקפה העצמאיים. באופן פאראדוכסלי, Starbucks כופה על המתחרים העצמאיים לא לאפשר אינטרנט חינם על ידי גביית תשלום בסניפיה.
בצד הביקוש, המיתון הביא להגדלה ניכרת במספר עכברי בית הקפה. לכן, גם אם בעבר הם לא היוו בעיה, כיום המצב שונה.
 
לתל אביב יש (לפחות) דבר אחד שניו יורק אינה יכולה להציע….איזה כיף!

קנאת סופרים

לקראת סוף השבוע ותחילת עונת המלפפונים התלבטתי אם לכתוב על רכיבה באופני fixed-gear (והסכנה בלחיצה על המעצור הקדמי במהירות גבוהה – סכנה שלגביה יש לי מידע אמפירי עדכני, לאחר שלושה שבועות עם שתי ידיים בגבס ותחבושות), או על השפעתם של מצילים על הסיכוי לטבוע, מחד, ועל הרומנטיקה שבשקיעת השמש בחוף, מאידך.

 

אבל הבוקר זימן לי נושא מעניין הרבה יותר: ביטול הזכייה בפרס "ספיר" לספרות עקב הגילוי המרעיש על קשריו של יו"ר וועדת הפרס, יוסי שריד, עם הוצאת "ידיעות ספרים" שהוציאה את הספר הזוכה, "אחוזת דג'אני" של אלון חילו, ועם עורכת הספר (אחייניתו). על אף שכתבו על כך כבר כאן, כאן, וכאן, אולי יש בכל זאת חצי דבר שטרם נאמר.

 

קראתי את תגובתו של שריד והשתכנעתי – השתכנעתי שקשריו לא השפיעו על החלטתו והשתכנעתי שהיו רבים שהיה להם עניין בביטול הפרס (ביניהם מו"לים וסופרים מאוכזבים, פרנסים במפעל הפיס, ועוד). אם אכן כך, ההחלטה לבטל את הפרס היתה מוטעית.

 

על פי הדיווח בעיתון ההחלטה לבטל את הזכייה בפרס הסתמכה על חוות דעתו של יועץ מפעל הפיס רון שפירא. לא קראתי את חוות הדעת, אולם אני סבור שהיא היתה צריכה להבחין בין מקרה שבו קיים חשד למשוא פנים לפני ההחלטה בדבר הזוכה בפרס, לבין מקרה שבו החשד מתגלה רק לאחר ההודעה על הזוכה. במקרה הראשון, די בחשד למשוא פנים כדי לשנות את הרכב הוועדה. במקרה האחרון, צריך לבדוק ולבחון שקרבתו של השופט אכן השפיעה על החלטתו. חשד גרידא אינו מספיק.

 

הסיבה להבדל נעוצה בדיוק באינטרס שיש למאוכזבים הרבים לבטל את ההחלטה שהתקבלה נגדם. כל אותם מאוכזבים המתינו להחלטת וועדת הפרס. עד להחלטה היה כל אחד מהם בגדר מועמד שסיכוייו, לפחות בעיני רוחו, היו משמעותיים. חלקם (אם לא כולם) ידעו בוודאי על קשריו האמורים של שריד, אולם הם סברו, באותו זמן, שסיכוייהם עדיין טובים. בתנאי חוסר הוודאות שהיו באותו זמן, לא היה בקשרים אלה כדי להוות סיבה מספיקה לחשש שלהם ממשוא פנים שיפגע בהם (מה גם שבשנתיים הקודמות שבהן כיהן שריד כיו"ר הוועדה, לא היה הזוכה קשור להוצאת "ידיעות ספרים"). אם הם סברו כך, מה לנו, העומדים מן הצד, כי נחשוב אחרת.

 

אכן, אילו היתה הטענה על קשריו של שריד עם ההוצאה עולה מראש, היה צריך לתת לספק לפעול כנגד שריד ולבטל את מינויו. אולם היום, לאחר שהכרעה בדבר הזוכה בפרס נפלה, ניתן לבדוק כיצד התקבלה והאם היתה לקויה. ביטול הזוכה בפרס ללא בדיקה כזו יביא לכך שלאחר כל החלטה ינברו המפסידים בקורות חייהם של חברי הוועדה, ומובטח שבמקרים רבים ימצאו קשר לזוכה. יתרה מכך, גם אם יגלו בעיה כזו לפני ההחלטה, יעדיפו להמתין עד לקבלתה. רק אם יפסידו, יצאו בקריאות "חמס". תוצאה כזו היא בלתי נסבלת.

 

יתרה מכך, קשרים דומים לאלה שהיו לשריד קיימים תמיד, שהרי שופט בתחרות ספרותית צריך שיהיה קשור לעולם הספרות. ההחלטה לבטל את הזכייה בפרס עלולה להביא כל שופט לפסוק דווקא כנגד מי שיש לו קשר (רופף) אליו גם אם הלה ראוי, לדעת אותו שופט, לזכות בפרס. שהרי, הצבעה לטובת המועמד הקשור תהיה בגדר חשודה כנגועה במשוא פנים. שופטים הנוהגים בדרך זו אינם טובים יותר משופטים הפוסקים לטובת המקורבים אליהם. אלה, גם אלה, אינם פוסקים לפי מיטב הבנתם ושיפוטם. כולם הופכים להיות יותר 'politically correct' ופחות correct. ההשפעות השליליות שיש לכך כבר נותחו בספרות הכלכלית.

 

חבל. חבל שדווקא כאשר יש אפשרות לעודד ספרות טובה שלא בדרך התערבות בשוק והגבלה על הוזלות מחירי הספרים, קמה לה קנאת הסופרים ומכשילה את המפעל.

 

אני רץ לקנות את "אחוזת דג'אני".

הצניעות המופלאה של התבונה

מירב מיכאלי כתבה על "היהירות המדהימה של התבונה". קראתי ולא הצלחתי להבין כיצד קשרה בין "עיתונאי זב חוטם", ל"נאורות השלטת", ל"הגמוניה הלבנה" ולבסוף (איך אפשר בלי) גם ל"שוביניזם".
 
בינתיים, בחרתי להזכיר לעצמי עשרה דברים שלא הייתי יכול לעשות אלמלא התבונה והרציונליות:

1. לקום בבוקר מבלי שהתקרה תיפול עלי והרצפה תתמוטט מתחתי. 

2. לשטוף פנים במים שיוצאים מברז בלי לצאת לשאוב אותם מהבאר.

3. להוריד את המים בשירותים.

4 לצחצח שיניים….זאת אומרת, להיות במצב שיש לי שיניים בגיל 40+….בעצם, …, להגיע לגיל 40+.

5. לגשת למטבח ולהפעיל טוסטר, קומקום, אור.

6. להיכנס ל'מכונית', להפעיל את ה'מנוע', ליסוע על 'גלגלים' ולהגיע לעבודה.

7. להפעיל את המחשב ולכתוב בו דברים שאחרים ינסו להבין….זאת אומרת דברים חוץ מציורים של בית ודשא.

8. לדבר על הדברים שכתבתי ולנסות לשכנע, לפחות את אלה שיושבים לידי במשרד.

9. להגיע הביתה, להוציא בירה קרה, באמת קרה, מהמקרר.

10. ללכת לישון ולהיות בטוח שמחר השמש תזרח.