Category Archives: מערכת המשפט

מחירה היקר של רפורמה בתקנות סדר הדין אזרחי

גירסה מקוצרת של פוסט זה (שלא היטיבה עימו) פורסמה בגליון 'שנת המשפט' שהוציא עיתון הארץ בשיתוף הפקולטה למשפטים בחיפה. להלן הגירסה המלאה.

 

ההליך האזרחי בישראל עומד בפני רפורמה חסרת תקדים. תקנות סדר דין חדשות עומדות להחליף את התקנות הקיימות. אם שרת המשפטים איילת שקד תאמץ את התקנות המוצעות, יהיה זה המהלך המשמעותי ביותר שתעשה בתקופת כהונתה – מהלך שהשפעותיו יהיו מרחיקות לכת בהרבה מאשר מינוי זה או אחר בבית המשפט העליון. למרבה הצער, המחיר שהציבור ישלם על מהלך זה עלול להיות כבד.

הרפורמה מבוססת על ארבעה עיקרים, המשקפים הנחות יסוד לגבי המצב הנוהג כיום:

ראשית, מספר התקנות יצומצם ויעמוד על פחות מ200. יחד עם הצמצום במספר התקנות, יבוטלו הליכים קיימים כגון סדר דין מקוצר, המרצת פתיחה, טען ביניים, שאלונים, וערעור שכנגד. הצמצום במספר התקנות וההליכים משקף תפיסה שלפיה מספר הכללים וההסדרים הקיים הוא גדול מדי ולפיכך הוא מקשה על ההתמצאות והבחירה ביניהם, ומכביד על יישומם.

שנית, לפני פתיחתו של כל הליך יחויבו הצדדים לנהל הליכים מקדמיים, מחוץ לבית המשפט, שבהם יחליפו טענות ומסמכים, ויידרשו לשקול אפשרויות לפתרון הסכסוך טרם הגשת תביעה. חובת ניהול הליכים מקדמיים מניחה שכיום צדדים לסכסוך ממהרים לתבוע, מאבדים הזדמנויות לפשרה מוקדמת, ומביאים בפני בית המשפט הליך שאינו 'בשל' לדיון.

שלישית, ההליך שינוהל יהיה הליך 'דחוס' – כתבי הטענות יוגבלו למספר עמודים מצומצם; חוות דעת מומחים, תצהירי גילוי ותצהירים לתמיכה בטענות עובדתיות יוגשו כבר בשלב החלפת כתבי הטענות; הבקשות יוגשו כולן לפני קדם המשפט הראשון; העדויות ינתנו כולן בעל פה וכך גם סיכומי הטענות; שמיעת הראיות תיעשה ברצף; ופסק דינו של בית המשפט יכלול נימוקים תמציתיים בלבד. 'דחיסת' ההליך מניחה שמרחב הפעולה הקיים כיום לצדדים מביא אותם לניצול יתר של האפשרויות הדיוניות העומדות להם, ולבזבוז זמנו של בית המשפט.

לבסוף, סמכויותיו של בית המשפט בניהול ההליך יורחבו, בציפייה שינקוט גישה אקטיבית ותוך נסיגה מהגישה האדברסרית הקלאסית שבה תפקידו של השופט הוא פאסיבי יותר. ההנחה היא שבזבוז המשאבים על ידי הצדדים והתנהגותם האדברסרית היתרה נובעים מהעדר יד מכוונת בניהול ההליך.

אם הנחות היסוד שעליהן מושתת הרפורמה המוצעת, נכונות, ואם התקנות החדשות אכן יתנו להן מענה, אזי הרפורמה ראויה ונדרשת. אולם מה אם לא?

מה אם הפחתת מספר התקנות וההליכים תביא לכך שנושאים וסוגי סכסוכים שהיו מוסדרים בעבר בהליך מתאים ויעיל (דוגמת המרצת הפתיחה) יצטרכו כעת לקבל מענה בהסדרים שאינם מתאימים, תוך אילתורים שיצטרכו עורכי הדין והשופטים לאלתר כדי להתאים את הסכסוך למיטת הסדום של ההליך?

מה אם רוב הסכסוכים דווקא נפתרים מחוץ לכתלי בית המשפט, בהתבסס על עקרונות ושיקולים שאינם נוגעים לחוק ולמשפט (כגון התחשבות הדדית, שיקולי מוניטין בשוק, או נורמות חברתיות)? מה אם ה'משפטיזציה' של כל הסכסוכים הללו, תיעולם למתכונת אחידה, והעלויות הרבות שהצדדים יצטרכו לשאת בהן עוד לפני שהגיעו לפתח בית המשפט יביאו אותם לבחור אחד משנים – לוותר על טענותיהם שעשויות להיות מוצדקות, או לנהל הליך משפטי עד תומו, לאחר שרוב העלויות בניהול ההליך כבר הוצאו מראש ממילא?

מה אם מרחב הפעולה הקיים לצדדים בהליך כיום מותיר להם מקום להתאמת ההליך לצרכיהם, מאפשר גילוי מידע והחלפתו, ונותן זמן לבחינתן של אפשרויות לפשרה? מה אם דחיסת ההליך תביא לפחות פשרות, ליותר הליכים שינוהלו עד סופם תוך בזבוז זמן ומשאבים של הצדדים ושל בית המשפט, ולתוצאות שיהיו פחות צודקות ונכונות?

מה אם הרחבת תפקידו הניהולי של בית המשפט תביא להשקעת זמן מיותרת בנושאים שהיו מוסדרים בין הצדדים ממילא, או שניתן היה להסדירם באמצעות מתן תמריצים ראויים לצדדים, לרבות פסיקת הוצאות? ומה, רחמנא ליצלן, אם השופטים אינם מוכשרים לנהל (הרי לא נבחרו לתפקידם על סמך כישוריהם הניהוליים)?

השאלות הללו כולן אינן שאלות בעלמא. יסודן במסקנות וממצאים מרפורמות דומות שנוסו ונכשלו בעולם. אלה בדיוק אותן רפורמות שעליהן מבוססות התקנות החדשות. החלפת התקנות ללא בחינה מוקדמת של כל אחת מהשאלות הללו, עלולה להביא לכשלון חרוץ, שהמחיר החברתי והכלכלי שלו עצומים.

 

ייעול ההליכים בבתי המשפט – פסיקת הוצאות בהליכי ביניים ולא אגרות

בהצעת התקציב לשנת 2015-2016 (ע'95-95) מוצע להטיל אגרות בית משפט על הליכי ביניים, בסכום קבוע של 60 ש"ח בבית משפט השלום ו100 ש"ח בבית המשפט המחוזי. בהצעת התקציב נכתב כי המצב כיום, שבו משולמת אגרה עבור פתיחת תיק בלבד, מייצר הטיה לטובת צדדים בעלי אמצעים כלכלים ולרעת צדדים פרטים ומעוטי אמצעים. כמו כן נכתב כי מאז 2011, שאז החליטה וועדת חוקה חוק ומשפט שלא לקבל המלצה קודמת של הממשלה להטיל אגרות על הליכי ביניים, עלה מספר הבקשות המוגשות לבתי המשפט, וכי לפיכך אי הטלת האגרות הובילה להחמרה בהיקף הבקשות המוגשות. לבסוף, נכתב כי השינוי המוצע יביא "להפחתה בכמות בקשות הביניים המוגשות כיום אשר מהוות גורם משמעותי ביותר בהתארכות חיי תיק ממוצע בבתי המשפט. כך למשל, בתיק אזרחי ממוצע בו מתקיימים דיונים, בקשות לדחיות בלבד מהוות 25% מאורך חיי תיק; בתיקים בהם לא מתקיים דיון, מספר זה מגיע אף ל 50%. כלומר, הנגישות לבתי המשפט תגבר ותתאפשר הכרעה מהירה יותר."

ההצעה היא מוטעית ומטעה, והיא מבלבלת בין מספר מטרות. המטרה האחת היא הפחתת בקשות להארכת דיון. בקשות אלה מוגשות ב75% מהתיקים בהסכמת הצדדים, הן מטילות עומס על בתי המשפט שנדרשים להחליט בהן, ומאריכות את פרק הזמן מפתיחת תיק ועד סגירתו. ככל שזו המטרה בהצעת התקציב (ומבלי להיכנס לשאלה האם מטרה זו ראויה, והאם חלק מהבקשות המוגשות לא מביאות, בסופו של יום, לביטולם של דיונים מיותרים ולפשרות), יש להטיל אגרה על בקשות להארכת דיון בלבד. לחלופין, על בתי המשפט לשנות ממנהגם לאשר בקשות אלה, ועליהם להקפיד על נוהל נשיאת בית המשפט העליון, אשר מגביל את האפשרות לדחיות דיון.

מטרה שניה היא הקטנת מספר הבקשות המוגשות לבית המשפט. הבעיה היא שהבקשות הללו מתחלקות לבקשות ראויות, שמתקבלות, ובקשות שאינן ראויות, ולכן נדחות. במקרים רבים הבקשות הראויות נובעות מהתנהגות סרבנית וחסרת תום לב של הצד שכנגד. הטלת אגרות על הגשת בקשות ביניים תעודד התנהגות כזו. לפיכך, כדי לפתור את הבעיה הנובעת מהגשת בקשות סרק, מחד, ומהתנהגות סרבנית, מאידך, צריך לקבוע שבתום כל בקשה כזו, המפסיד בה ישפה את הזוכה בגין הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לעורך דינו. כך אף הומלץ באותה החלטת ממשלה מ2011 שאליה מתייחסת ההצעה הנוכחית. מאחר שממילא הוצאותיהם של הצדדים בכל בקשה משמעותיות יותר מהאגרה המוצעת, אין צורך בהוספתה כדי להשיג את המטרה הזו.

מטרה שלישית היא למנוע הטיה לטובתם של צדדים בעלי אמצעים כלכליים ולרעת צדדים פרטיים ומעוטי אמצעים. הטלת האגרות המוצעת לא רק שאינה יעילה בהשגת המטרה הזו, אלא שהיא תביא להיפך הגמור. ראשית, מאחר שהאגרה המוצעת היא בסכומים נמוכים, היא פועלת כמס רגרסיבי – היא משפיעה בעיקר על הגשת בקשות בתביעות ששווין נמוך. מטבע הדברים, תביעות אלה הן תביעות שהצדדים להם הם מעוטי אמצעים. תביעות הענק לא יושפעו כהוא זה מאגרה בסך 100 ש"ח. שנית, ככל שהנטיה להגיש בקשות לבית המשפט נגזרת מיכולתם הכלכלית של הצדדים ולא משווי התביעה, הרי ברור שאותם צדדים שהם שחקנים חוזרים במערכת המשפטית ישתמשו באופן אסטרטגי בכוחם וינהגו באופן סרבני המאלץ את הצד שכנגד להגיש בקשות ולשאת באגרות. התנהגות אסטרטגית כזו תכביד על הצד שכנגד בעיקר כאשר יכולתו הכלכלית מועטה. הפתרון, גם כאן, הוא הטלת הוצאות על הצד המפסיד בבקשה, לטובת הצד הזוכה. אם בכל זאת רוצים להטיל אגרה על כל בקשה, על האגרה להיקבע כאחוז משווי ההליך ולא בסכום קבוע.

לסיכום, ניתן להקטין את מספר הבקשות המיותרות המוגשות בהליך המשפטי, להביא את הצדדים להתנהגות ראויה יותר אחד כלפי האחר, ולהקטין את יתרונם של שחקנים חוזרים. אולם, הפתרון אינו בהטלת אגרה על בקשות בהליכי ביניים, אלא בפסיקת הוצאות כנגד המפסיד בכל בקשה כזו.

 

כתבה זו הופיעה בדה מרקר 17.8.15

שופטים רעבים, האמנם?

לפני כשנה פרסמתי פוסט על מאמר שמצא קשר בין השעה ביום שבה הובא אסיר בפני  וועדת שחרורים לבין הסיכוי שהשופט שעומד בראש הוועדה יחליט להקל בעונשו או להעתר לבקשתו לשינוי תנאי המאסר. לפי אותו מאמר ככל שהאסיר מובא מאוחר יותר בפני הוועדה כך סיכויי ההקלה בעונשו קטנים. סיכויים אלה עולים בכל פעם שהשופט יוצא להפסקת אוכל. ככל שהזמן מאותה הפסקה גדל, כך יורדים הסיכויים.

במכתב לכתב העת, שאחת מכותביו היא קרן וינשל-מרגל, ראש מחלקת המחקר בבתי המשפט, נטען שההבדל בסיכויי השחרור אינם בהכרח קשורים למידת הרעב של השופט, אלא לשאלה האם האסיר מיוצג על ידי עורך דין או לא. לטענת הכותבים, הסדר שבו מופיעים האסירים בפני הוועדה אינו אקראי. הוועדה מנסה לסיים את הדיון באסירים מכלא מסוים לפני שהיא יוצאת לארוחת צהריים. האסירים הלא מיוצגים מופיעים בדרך כלל אחרונים. יתרה מכך, כאשר יש לעורך דין מספר אסירים מיוצגים, הוא נוטה להציג את אותם אסירים שסיכוייהם גבוהים יותר, ראשונים.

אכן מענין. עם זאת, יש לשים לב לכך שגם אם סדר האסירים המופיעים בפני הוועדה אינו אקראי, ועורכי הדין מעורבים בו (מופיעים ראשונים, ומסדרים את לקוחותיהם מהטוב לפחות טוב), אין זה אומר ששעת הארוחה אינה משמעותית. יתכן שעורכי הדין מבינים ששעת הארוחה משמעותית, ולכן הם משתדלים להופיע ראשונים, ולסדר את לקוחותיהם בהתאם.

איכות אקדמית ושוק תחרותי

בחודשים האחרונים התגלע ויכוח מר בנוגע ל"מדד ירושלים לסיווג כתבי עת במשפטים" שפרסמה הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. בוויכוח משמשים בערבוביה נימוקים הנוגעים ללגיטימיות במדידת איכות אקדמית במשפטים באמצעות דירוג כתבי עת, לאפשרות למדוד איכות אקדמית של מאמר במשפטים באמצעות דירוג כתב העת שבו פורסם, להתאמה בין דירוגו של כתב עת במדד ירושלים לבין איכותו, ליחס הראוי בדירוג בין כתבי עת בעברית לכתבי עת באנגלית בתחום המשפטים, ובתוך כתבי העת – ליחס הראוי בין כתבי עת בתחומים שונים או ממדינות שונות. ברקע הוויכוח משחקות תפקיד תחושות של התנשאות, קיפוח, עלבון, פחד, ועוד.

שאלה מרכזית בעיני היא האם הדירוג צופה פני עתיד או פני עבר. האם הוא מדרג את איכותם של מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים לפני פרסום הדירוג, או האם כוונתו להתוות מדיניות לעתיד, אשר תנחה את הכותבים המחפשים אכסניה למאמריהם, ואת חברי וועדות המינויים שצריכים להעריך את איכותם של המאמרים ושל הכותבים. האמור להלן מתייחס לדירוג כצופה פני עתיד. אל הדירוג כצופה פני עבר אחזור רק בסוף הרשימה, בהערה קצרה.

לפי האמור בדו"ח הוועדה להכנת מדד ירושלים לכתבי-עת במשפטים "המדד נועד לעודד את חוקרי האוניברסיטה – במיוחד חוקרים בתחילת דרכם, המכירים פחות את איכות כתבי-העת השונים – לפרסם את עבודותיהם בבמות הפרסום המובילות." מקריאת הדו"ח, וכן מדבריהם של שנים שהובילו אותו, פרופ' אייל זמיר ופרופ' ברק מדינה, עולה שהנחת יסוד של הדירוג היא שאיכות המאמרים המפורסמים בכתב עת עולה ככל שהביקוש לפרסום באותו כתב עת גדול יותר. אני סבור שכאשר הדירוג נקבע על פי הביקוש, ההנחה הזו תתקיים. בהסתמך על הנחה זו, טענתי היא שכל דירוג, יהיה אשר יהיה, יכול להביא למטרה שהוועדה הציבה לעצמה ככל שהדברים אמורים בכתבי עת ישראלים, ובלבד שיתקיימו שלושה תנאים: הראשון, שהדירוג יאומץ על ידי רוב משמעותי של הפקולטות למשפטים בישראל. השני, שהדירוג יקבע מספר קטן של כתבי עת ישראליים בדרגה הגבוהה ביותר. השלישי, שאותה דרגה תהיה גבוהה מספיק ביחס לדרגות כתבי העת הזרים. בתנאים אלה, הדירוג הוא נבואה שמגשימה את עצמה.

האם באמת יש קשר בין ביקוש לפרסום בכתב עת מסויים לבין איכות המאמרים שמפורסמים בו? אם הדירוג נקבע על פי הביקוש, סביר שיתקיים קשר כזה. כדי להראות זאת, נניח שיש כתב עת שמדורג גבוה משום שהביקוש לפרסום בו הוא גבוה, אולם איכות המאמרים המפורסמים בו נמוכה. מאחר שכתב העת מדורג גבוה, כולם ירצו לפרסם בו, לרבות כותבי המאמרים הטובים. אם כתב העת בוחר את המאמרים בו על פי איכותם, איכות המאמרים שמפורסמים בו תעלה. לעומת זאת, נניח שיש כתב עת שמדורג נמוך משום שהביקוש לפרסום בו נמוך, אולם איכות המאמרים המפורסמים בו היא גבוהה. מאחר שכתב העת מדורג נמוך, כותבים לא ירצו לפרסם בו אלא בכתבי עת שמדורגים גבוה. מאחר שכתבי העת הללו יבחרו את המאמרים שאיכותם הגבוהה ביותר, כתב העת המדורג נמוך יוותר עם מאמרים שאיכותם נמוכה יותר.

ככל שהדברים אמורים בכתבי עת זרים, הביקוש לפרסום בהם שנוצר על ידי כותבים ישראלים הוא חסר משמעות, משום שכמות הכותבים הישראלים נמוכה ביחס לכמות הכותבים הזרים. לכן, הדירוג הישראלי צריך רק לאתר את כתבי העת שהביקוש לפרסום בהם הוא הגבוה ביותר, או במלים אחרות, לעקוב אחר הדירוגים המשפיעים בעולם.

ככל שהדברים אמורים בכתבי עת ישראלים, הביקוש לפרסום על ידי כותבים ישראלים הוא היחיד. לכן, ברור שאם מתקיימים שלושת התנאים שתארתי לעיל, הדירוג יביא לכך שכתבי העת הישראלים המדורגים בו גבוה ביותר יהיו אלה שאיכות הפרסומים בהם תהיה הגבוהה ביותר. זה לא יתקיים אם הדירוג של כל פקולטה יהיה שונה, אם מספר כתבי העת המדורגים גבוה יהיה גדול מדי, או אם הדירוג לכתבי עת ישראלים יהיה נמוך באופן משמעותי מהדירוג לכתבי עת זרים שהפרסום בהם קל יחסית.

 כל האמור לעיל כפוף ללא מעט הסתייגויות. הוא רלוונטי לכתבי עת משפטיים 'כלליים' ולא לכאלה שמתייחסים לנישה מסויימת; הוא מתעלם ממדדי קבלה לפרסום שאינם מדדי איכות; הוא מביא לקושי לפרסום של מאמרים שמנסים לשנות תפיסות מקובלות או כאלה שמשתמשים במתודולוגיות שאינן מקובלות; הוא מתעלם מכך שלכתבי עת במשפטים (בעיקר אלה שערוכים על ידי סטודנטים) יש הטייה לטובת כותבים מהפקולטה שבה הם מפורסמים; הוא מתעלם מכך שתמריציהם של פרופסורים מן המנין מוכתבים במידה מועטה יותר על ידי הדירוג; והוא כמובן אינו טוען שכל המאמרים המפורסמים בכתבי עת מבוקשים הם טובים, או שכל המאמרים שמפורסמים בכתבי עת לא מבוקשים אינם טובים. משום כל ההסתייגויות האלה ורבות אחרות, ברור שאסור שדירוג כתבי עת יהיה המדד היחיד לקידום. אבל, צריך שהדירוג יהיה אחד המדדים לקידום.

לסיכום, כדי להעלות את איכות הפרסומים האקדמיים במשפטים בישראל צריך שיהיה דירוג של כתבי עת. לגבי כתבי עת זרים – הדירוג צריך לעקוב אחר הדירוגים המקובלים בעולם, ככל שיש כאלה. לגבי כתבי עת ישראלים – הדירוג צריך לקיים את שלושת התנאים שהצגתי – להיות מקובל על מרבית הפקולטות למשפטים בארץ, לדרג מעט כתבי עת בדירוג העליון, ולוודא שהדירוג העליון הזה גבוה מספיק ביחס לדירוג כתבי עת זרים.

והבעיה? מובן שהתנאי השני עלול בסיכוי גבוה מאד למנוע מהתנאי הראשון להתקיים, משום שכל פקולטה מעוניינת שכתב העת שלה ידורג גבוה. עם זאת, יש לי הרגשה שמדד ירושלים יאומץ, גם אם לא דה יורה, הרי דה פקטו, על ידי רוב הפקולטאות בארץ. בנסיבות האלה, המלצתי היחידה לכותבי המדד הזה היא להותיר את מספר כתבי העת הישראלים בכל דרגה על כנו, אבל לבחון שוב את תוכן הרשימה של כתבי העת הללו בכל דרגה. בהסתכלות צופה פני עבר, הרשימה הזו היא כמעט מביכה.

לאנס ארמסטרונג והשוויון בפני החוק

בית משפט פדרלי בטקסס העיף תוך 24 שעות את תביעתו של ארמסטרונג, שביקש לחסום את הרשות למלחמה בסמים בספורט מפני פתיחת הליכים נגדו. בית המשפט קבע שחלקים ניכרים ב80 העמודים בכתב התביעה היו מיותרים, חסרי רלוונטיות, ונועדו להסית את דעת הציבור כנגד הרשות.
בית המשפט אפשר לארמסטרונג להגיש את התביעה שוב, מנוסחת כראוי, אולם הזהיר מפני סנקציות אם כתב התביעה יכיל שוב טיעונים חסרי בסיס.

חבל שבתי משפט בארץ לא מוחקים כתבי תביעה ארוכים, המוגשים מדי יום ביומו ומכבידים על כולם – נתבעים, צדדים שלישיים ובתי המשפט עצמם.

נשים לא יכולות להשיג הכל, וזה בסדר!!!

במאמר שפורסם השבוע בכתב העת The Atlantic, אן מארי סלוטר, שהיתה אחראית על תכנון מדיניות החוץ במשרד החוץ האמריקאי, הודיעה "Women still can't have it all". סלוטר (שאותה הכרתי כאשר היתה מנהלת תוכנית המאסטר והדוקטורט של בית הספר למשפטים בהרווארד) היא אשה מוכשרת, חכמה, שאפתנית, בעל כושר ניהולי, ובה בעת נעימה, קשובה, ופתוחה. היא 'עשתה זאת' בכל מובן אפשרי – בנתה קריירה מקצועית מבריקה והצליחה גם לגדל שני ילדים עם בעלה. היא הrole model לאשה המצליחה הן בתחום הקריירה המקצועית והן בתחום המשפחה. לכן, הודעתה שנשים (עדיין) אינן יכולות להשיג הכל, היא מאד משמעותית.

בארוחת צהריים התעורר ויכוח האם הטענה של סלוטר היא שנשים לא יכולות להשיג הכל, או שטענתה היא שהן לא רוצות להשיג הכל. הנשים בארוחת הצהריים סברו שלטענתה של סלוטר, נשים יכולות אבל אינן רוצות.  אני סבור שהמסר החשוב ביותר של סלוטר הוא הפוך – בסביבה החברתית והכלכלית בארה"ב כיום, נשים אינן יכולות להשיג גם קריירה וגם חיי משפחה ולהצליח בשניהם באופן מיטבי. המסר הזה חשוב בעיקר משום שהוא ממוען לנשים – לאותן נשים רבות שבמשך שנים ניסו לומר להן את הסיסמה המוכרת כל כך לחיילים בצבא – "אין לא יכול, יש לא רוצה". האמירה הזו שנאמרה על ידי נשים פמיניסטיות מתוך מטרה להביא לשוויון בין המינים, גרמה לתסכול אישי ולביוש חברתי של כל מי שלא הצליחה באופן מירבי בשתי החזיתות – קריירה ומשפחה. כפי שסלוטר מסבירה, האחריות גולגלה לפתחן של הנשים – אם תהיו מחויבות מספיק לקריירה, אם תבחרו בבן הזוג הנכון, אם תדעו לפעול בסדר הנכון (קודם קריירה ואחר כך משפחה, או אולי להיפך), תצליחו בכל. המסר של סלוטר הוא חד וברור – זה בלתי אפשרי כיום. לכן האחריות היא על החברה לדאוג לכך שהדברים ישתנו ולא על הנשים. נשים צריכות לעשות את הבחירות שטובות עבורן, ואינן צריכות להתבייש אם בחרו במשפחה גם אם זו באה על חשבון קידום מקצועי.

חשוב להדגיש שהטענה של סלוטר אינה שרק נשים אינן יכולות להצליח באופן מירבי הן בקריירה והן בגידול הילדים. גם גברים אינם יכולים. ההבדל הוא שבחברה כיום, בבחירה בין קריירה למשפחה, נשים מגלות העדפה חזקה יותר למשפחה בהשוואה לגברים. במובן הזה יש צדק בטענה ש'נשים לא רוצות'. אבל הנסיון להתעלם מהעדפתן הקיימת של נשים רבות, או לשנות אותה, נועד לכשלון. אילו ההעדפה הזו היתה משותפת לגברים ולנשים, לא היתה בעיה. בעל עסק שהיה מחפש עובדים שיעבדו 'סביב השעון', היה צריך לשלם להם משכורת גבוהה עבור הויתור שהם מוותרים על זמן איכות עם ילדיהם, בין אם הם גברים ובין אם הם נשים. אבל, מאחר שהעדפתם של גברים לחיי המשפחה נמוכה יותר, הם מוכנים לוותר על יותר זמן בחיק המשפחה מבלי לדרוש משכורת גבוהה יותר. נשים, לעומת זאת, אינן מוכנות לויתור כזה אפילו אם הן מקבלות אותה משכורת שמוצעת לגברים. התוצאה המיידית היא פגיעה באפשרויות שיש לנשים לקידום ולפיתוח הקריירה המקצועית. לכן, השילוב בין הנסיון של פמיניסטיות רבות לשכנע שנשים שוות לגברים לא רק ביכולותיהן אלא גם בהעדפותיהן, ובין ההבדל הקיים למעשה בין העדפותיהן של נשים להעדפותיהם של גברים, מביא לפגיעה בנשים ובאפשרויות שיש להן להתקדם.

סלוטר מעלה מספר הצעות מעשיות שיכולות לסייע לנשים לשלב בין קריירה למשפחה – מעבר לשעות עבודה רבות יותר מהבית, התאמה בין שעות העבודה שנדרשות במקום העבודה לבין שעות בתי הספר והגנים, או אופק קריירה ארוך ששיאו בגילאי חמישים ושישים (במקום בגילאי שלושים ארבעים). היא מציעה גם שינוי באופן שבו מעריכים עובדים במקום העבודה (הערכה על סמך תפוקה ואיכות ולא על סמך כמות שעות), ובאופן שבו תופסים השקעה של עובדים בבית ובמשפחה (מתן הערכה זהה לאשה שמשכימה קום כדי להכין את ילדיה לבית הספר, ולגבר שמשקיע את זמנו הפנוי באימונים מפרכים לקראת ריצת מרתון). למרות שהדברים משכנעים, לא ברור כיצד יתממשו. בפרט, מאחר שהשוק מעריך שעות עבודה רבות במקום העבודה, מתווה אופק קריירה מהיר, ואינו מעריך השקעה בבית ובמשפחה, לא ברור כיצד יתבצע השינוי.

התשובה, כך נראה, מתחילה בהכרה בכך שלנשים יש העדפה חזקה מגברים לחיי משפחה, ושלא ניתן להשיג הכל – משפחה וקריירה. הכרה בשני אלה תיתן לגיטימציה לנשים לדרוש את השינויים שסלוטר מציעה, ולגברים לאפשר שינויים כאלה.

בוררות חובה – רק אם אינה מחייבת

הפוסט הבא הופיע היום בגלובס

הצעת חוק בתי המשפט (בוררות חובה) עוררה ביקורת חריפה בטענה שאינה חוקתית. אכן, הצעת החוק, בנוסחה הנוכחי, פוגעת בעקרונות יסוד של כבוד האדם ושל שוויון, משום שהיא מעבירה את סמכות השיפוט בחלק מהתביעות מבתי המשפט, שהינם זרועה של המדינה, לבוררים פרטיים. יש לזכור שבסופו של כל הליך אזרחי עומדת לשכת הוצאה לפועל, וזו עשויה לנקוט באמצעים חריפים נגד החייב, אם יפסיד במשפט. יוצא שהמדינה תפעיל את סמכויות ההוצאה לפועל שלה על סמך פסק דינו של בורר פרטי, אשר בניגוד לבוררות מוסכמת, נכפה על הצדדים.

אולם, בוררות חובה אינה המצאה ישראלית. למעשה, בוררות חובה נוהגת בכעשרים מדינות בארה"ב וכן במספר בתי משפט פדרליים. אמרנו נוהגת, אולם בהבדל אחד משמעותי – פסק דינו של הבורר אינו מחייב את הצדדים וכל אחד מהם רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה שזה ינהל את המשפט מחדש, de novo, תוך שהוא מתעלם מהליך הבוררות והראיות שניגבו בו. ההצעה בישראל מאפשרת ערעור לבית המשפט, אולם בית המשפט לא אמור להתעלם מהליך הבוררות והוא יגבה עדויות מחדש רק לפי שיקול דעתו.

נראה כאילו המילים בוררות חובה בלתי מחייבת הינן אוקסימורון – כאילו הן מכילות סתירה פנימית. אולם, לא כך היא. החובה היא לעבור בהליך בוררות לפני ההליך המשפטי. תוצאתו של הליך הבוררות אינה מחייבת את הצדדים משום שכל אחד מהם יכול לפנות לבית המשפט ולנהל את ההליך המשפטי מחדש.

האפשרות לפניה לבית המשפט de novo מקלה את הפגיעה החוקתית במידה רבה. בה בעת, מחקרים בארה"ב מצביעים על כך שאחוז קטן מהמתדיינים מנצלים את הזכות לפניה לבית המשפט לאחר הליך הבוררות. התוצאה היא שבוררות החובה הלא מחייבת עשויה להקל את העומס על בתי המשפט, ובה בעת לשמור על זכויותיהם של המתדיינים לכבוד ולשוויון.

ועדיין, נשאלת השאלה האם בוררות חובה בלתי מחייבת אכן תקל את העומס על בתי המשפט? התשובה, מסתבר, תלויה בשני גורמים: עלויותיו של הליך הבוררות, והמידה שבה התוצאה של הבוררות חוזה באופן מדויק את תוצאת המשפט. ככל שעלויות הליך הבוררות נמוכות יותר, והחיזוי שלו מדוייק יותר, כך הוא יביא להגשת יותר תביעות, אולם אלה יסתיימו לאחר הליך הבוררות ואחוז קטן מאד מהן יעבור להליך משפטי נוסף, de novo. הסיבה היא פשוטה – לאחר שהבורר יתן את פסק דינו, שני הצדדים ידעו שהתוצאה במשפט לא תהיה שונה באופן משמעותי. ואם כך – לשם מה לפנות להליך נוסף שבו יידרשו להוציא הוצאות משפט נוספות?

יש לציין  שגורמים שתובעים או נתבעים מספר רב של פעמים בבתי המשפט (בנקים, חברות ביטוח, רשויות המדינה ועוד) עלולים להתנהג באופן אסטרטגי ולהתעקש להמשיך להליך משפטי אחרי כל בוררות, כדי להרתיע את הצד שכנגדם. ניתן לצנן התנהגות אסטרטגית כזו באמצעים שונים, כגון הטלת הוצאות, אולם הדבר דורש חשיבה נוספת ומקורית.

ניתן לסכם ולומר שכדי שהליך הבוררות יעמוד במבחנים חוקתיים, ובה בעת יקל על העומס בבתי המשפט עליו לעמוד במספר תנאים: 1. עליו לאפשר משפט de novo לאחר הבוררות. 2. עליו להיות מהיר וזול. 3. עליו לחזות באופן מדויק ככל שניתן את תוצאות המשפט. מן הראוי שדיוני וועדת חוקה חוק ומשפט ישקלו את הצעת הבוררות חובה בהתאם לקווים מנחים אלה.

שופטים רעבים

מחקר שפורסם לאחרונה מצא קשר בין השעה ביום שבה הובא אסיר בפני  וועדת שחרורים לבין הסיכוי שהשופט שעומד בראש הוועדה יחליט להקל בעונשו או להעתר לבקשתו לשינוי תנאי המאסר. מסתבר שככל שהאסיר מובא מאוחר יותר בפני הוועדה כך סיכויי ההקלה בעונשו קטנים. סיכויים אלה עולים בכל פעם שהשופט יוצא להפסקת אוכל. ככל שהזמן מאותה הפסקה גדל, כך יורדים הסיכויים.

ההסבר במאמר הוא שככל שהשופט עייף ורעב יותר כך הוא נוטה לבחור בהחלטה הפשוטה יותר. במקרה זה ההחלטה הפשוטה יותר היא לא להקל בעונש או לשנות את תנאי המאסר. המחקר בדק וווידא שהסדר שבו הובאו האסירים בפני הוועדה אכן היה אקראי, ולכן לא היתה שום הצדקה עניינית לקשר בין ההחלטה בבקשת האסיר לבין 'מקומו בתור'.

יש לציין שפרט למקום האסיר בתור, ביחס למועד הפסקת האוכל, לא היה שום פרמטר שהצביע על החלטה לא עניינית של השופט. הכרעות השופטים לא היו מוטות כתלות במין האסיר, דתו, הלאום שלו וכו'.

(הידיעה המקורית התפרסמה בבלוג Freakonomics)

בזיון בית משפט – עד היכן

בג"צ החליט לכוף את החיוב לשלוח את הבנות האשכנזיות לבית הספר בעמנואל על הורי הבנות. הוא עשה זאת במסגרת פקודת בזיון בית המשפט, למרות שההורים אינם צד להליך בבג"צ. זהו מהלך חריג, מאחר שהוא נוגע, בין היתר, לסמכותו של בג"צ על ההורים הללו.

בג"צ עשה זאת בהסתמך על הלכה שיצאה מתחת ידו של השופט ברק בע"א 371/78 מוניות הדר נ' ביטון. השופט ברק קבע:

, במסגרת סעיף 6 לפקודה. כשם שאין לומר כי כל ביזיון על-ידי זר הוא תמיד פלילי באופיו, כן אין לומר כי כל ביזיון על-ידי זר הוא תמיד אזרחי באופיו. יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כך, למשל, מקום שהתנהגותו של הזר בעבר מעידה כי הוא עשוי לחזור עליה אף בעתיד, ובכך הוא יביא לידי אי קיום הצו השיפוטי על-ידי החייב בו בעתיד, כי אז יש מקום לפעול נגד הזר באמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הפעולה אינה הענשה על העבר, אלא כיבוד הצו בעתיד. לעומת זאת, אם הפעולה בעבר היא פעולה מבודדת, שאין בה כדי להביא לאי קיום הצו בעתיד על-ידי החייב בו, לא יהא מקום לנקוט אמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הסנקציה תהא עונשית בלבד.

 

ולאחר מכן קבע:

גישתנו העקרונית, כי אף "זר" לצו המניעה עשוי במקרים מתאימים להתחייב באחריות על-פי סעיף 6 לפקודה, מעוררת את השאלה מיהו אותו "זר". נראה לי כי בענין זה אין זה אפשרי ואף אין זה רצוי, לקבוע מבחנים נוקשים. רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המרית צו בית-המשפט בעתיד.

 

האם ניתן יהיה במסגרת פקודת בזיון בית משפט לאכוף את פסק הדין על הרבנים אשר לגירסת ההורים מונעים מהם ציות לצו בג"צ?

 

רצ"ב קישורים לשתי החלטות העליון בענין :

http://elyon1.court.gov.il/files/08/670/010/k43/08010670.k43.pdf

http://elyon1.court.gov.il/files/08/670/010/k39/08010670.k39.pdf

אלון

דיון משפטי ברצף קצב

סנגוריו של הנשיא לשעבר קצב (ציון אמיר, אביגדור פלדמן ואברהם לביא) ביקשו מבית המשפט המחוזי לשחררם מייצוג משום שהלה קבע שמשפטו של קצב יישמע ברצף, ארבעה ימים בשבוע. משנדחתה בקשתם, ערערו לבית המשפט העליון.
 
בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא דן בשאלה הכללית האם משפטים צריכים להישמע ברצף או לא. בין יתר דבריו קבע בית המשפט העליון (השופט גרוניס) כך:
 
" נוכל לתאר את הדברים בצורה הבאה: עשרה תיקים ששמיעתם נפרסה על פני שנתיים ימים ללא שמיעה רציפה יידרשו ל-X ימי שיפוט. אילו אותם עשרה תיקים היו נשמעים אחד אחר השני, כאשר הכלל הוא שתיק אינו מתחיל להישמע עד שלא נסתיימה שמיעת הראיות בתיק הקודם, היו נדרשים Y ימי שיפוט. על יסוד דברינו הקודמים ניתן לומר בוודאות ש-X יהא גדול מ Y<X) Y ). המשמעות מבחינת תפקוד מערכת המשפט הינה ברורה: שמיעה רציפה תביא לחסכון בימי שיפוט. במילים אחרות, ביחידת זמן נתונה ניתן יהיה לסיים יותר תיקים על דרך שמיעה רציפה מאשר בדרך הנוהגת כיום."
 
כוונת בית המשפט, כך נדמה, היתה לכתוב כי אם משך הזמן שנדרש לשמיעתו של כל תיק, כאשר הוא נשמע ברצף, הוא Y ואילו משך הזמן הנדרש לשמיעתו של כל תיק כאשר זה אינו נשמע ברצף הוא X, הרי סך הזמן שידרש לשמיעת עשרה תיקים בשמיעה רציפה יהיה 10Y וללא שמיעה רציפה הוא יהיה 10X.
אם   X>Y (משום שצריך בכל פעם לרענן את זכרונם של העדים, יש חזרות על דברים שנאמרו ונשכחו וכו') נובע ש10X>10Y. באופן מעשי התוצאה היא שמשך הזמן שלוקח מיום הגשתה של תביעה עד להכרעה בה הוא ארוך יותר.
 
עם המתמטיקה הזו אי אפשר להתווכח. באופן מפתיע, בית המשפט יכול היה להגיע למסקנה דומה גם אם משך הזמן הנדרש לשמיעתו של כל תיק היה זהה, בין אם הוא נשמע ברצף ובין אם לאו (Y=X). כדי להבין מדוע, נחשוב על מצב שבו יש 100 תביעות תלויות ועומדות בבית המשפט ושמשך הזמן שלוקח לכל תביעה להתברר הוא 10 ימים. מה משך הזמן שייקח לתביעה שאני מגיש היום להתחיל להתברר ומה משך הזמן שייקח לה להסתיים להתברר?
 
תחת הכלל שבו כל משפט נשמע ברצף, עלי להמתין ש100 תביעות יתבררו, או 1000 ימים. התביעה שלי תתחיל להתברר ביום ה1001 ותסתיים להתברר ביום ה1010.
תחת הכלל שבו שומעים משפטים לא ברצף אצטרך להמתין לפחות 100 ימים לתחילת הבירור של התביעה שלי (כל אחת מהתביעות שהוגשו לפני כן תתברר לפחות יום אחד, כל אחת). אבל, וזו הנקודה העיקרית, אצטרך להמתין הרבה יותר מאשר 1010 ימים לסיום הבירור. הסיבה היא שבמהלך 1010 הימים הללו יש תביעות רבות שנוספו למערכת. תביעות אלה, כמו התביעה שלי, התחילו להתברר. לפיכך, משך הזמן עד לסיום התביעה שלי כולל את משך הזמן שלוקח לכל 100 התביעות שהוגשו לפני התביעה שלי להתברר עד סופן, בתוספת משך הזמן שנדרש לבירור חלקי של תביעות שהוגשו אחרי התביעה שלי.
 
אולם בכך לא מסתיים הדיון. השאלה היא מה חשוב יותר – משך הזמן שלוקח עד תחילת בירור התביעה או משך הזמן שלוקח עד סיום בירורה. לגישת בית המשפט העליון, סיום הבירור הוא המשמעותי. אולם בית המשפט מתעלם מכך שלעתים קרובות, תחילת הדיון תביא את הצדדים להתפשר, ולפיכך תביא אותם לוותר על בירור התביעה עד תום. הסיבה לכך כפולה: ראשית, במקרים רבים הצדדים ועורכי הדין שלהם לא 'נכנסים' לעומקו של התיק עד למועד הראשון לדיון. רק כאשר הם עושים זאת הם מבינים טוב יותר את חולשותיהן של עמדתם. שנית, עם יום הדיון הראשון כל צד מבין טוב יותר את מסגרת הראיות והטענות שעומדים לצד שכנגד. שתי התוצאות הללו מביאות לכך שהסיכוי לפשרה עולה באופן משמעותי לאחר תחילת הדיונים בתיק. לכך יש השפעה בעיקר כאשר לצדדים יש זמן לנהל משא ומתן לפשרה בין יום הדיונים הראשון ליום הדיונים הבא. כאשר התביעה מתבררת ברצף, הזמן שניתן לצדדים לנהל משא ומתן לפשרה הוא קצר ולכן בדרך כלל ינהלו את הדיונים עד סופם ורק לאחר מכן יתפשרו.
 
התוצאה היא שיתכן שכתוצאה מכך שתחילת הבירור תהיה מוקדמת יותר תחת כלל שבו לא שומעים כל תביעה ברצף, גם סיום הבירור (בדרך של פשרה) יהיה למעשה מוקדם יותר. בנוסף על כך, יחסך מבית המשפט זמן שיפוטי יקר, וגם הצדדים יוכלו להימנע מחלק מעלויותיהם.
 
דיון מלא צריך לכלול גם את התמריצים השונים של תובעים ונתבעים (הראשונים מעוניינים לקצר את משך הזמן עד לסיום התביעה ואילו האחרונים מעוניינים להאריכו), כמו גם את ההשפעה על זכרונם של העדים ויכולתו של בית המשפט להכריע באופן צודק ונכון. בית המשפט העליון דן בחלק משיקולים אלה, אולם המסגרת בבלוג הזה צרה מלהכיל אותם.
 
לבסוף, מה על עורכי הדין – הרי הם אלה שהגישו את הבקשה והערעור?
 
בית המשפט ציין בצדק שהכלל הקבוע בחוק (סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 152(א) לתקנות סדר הדין האזרחי) קובע ברירת מחדל שבה הדיון נעשה ברצף. הוא גם עמד על כך שהפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט היא הפוכה. בית המשפט העליון קבע כי:
 
" השיטה הנוהגת בבתי המשפט בארץ, לפיה שמיעה של הליך אזרחי או פלילי עשויה להתפרש לאורך תקופה ארוכה, תוך פער זמן ניכר בין דיון לדיון, מאפשרת לעורך הדין לטפל במקביל במספר גדול יחסית של תיקים. משמע, האינטרס האישי של עורך הדין עשוי להביאו להעדיף את השיטה הנוהגת על פני שמיעה רציפה, כמתחייב מן החיקוקים החלים בנושא."
 
גם כאן, כך נראה, הדברים אינם כה פשוטים. בטווחי זמן ארוכים,
שבהם תביעות מתבררות עד סופן, עורכי הדין יכולים לטפל באותו מספר תביעות בין אם התביעה מתבררת באופן רצוף ובין אם לאו. בטווחי הזמן הקצרים (שבועות), מובן שעורכי הדין יכולים לטפל ביותר תביעות בשיטה שבה הדיון אינו רצוף. אולם, הבעיה של עורכי הדין שפנו לבית המשפט (בהנחה, שאינה בהכרח נכונה, שפנו מתוך אינטרס שלהם ולא, למעשה, מתוך אינטרס של לקוחם המעוניין שעניינו יתברר מאוחר ככל האפשר) אינה בעיה של בחירה תאורטית בין שתי השיטות. הבעיה שלהם היא לנהל דיון רצוף בשיטה שבה רוב הדיונים אינם מתנהלים באופן רצוף. קל להבין מדוע זו תוצאה בעייתית עבורם. נניח שבירור משפטו של קצב ייקח ארבעה שבועות. נניח גם שמשך הבירור של יתר התיקים שבהם מטפלים עורכי הדין הוא ארבעה שבועות. במצב כזה, בירור רציף ומוקדם של תיקו של קצב יפגע, לכל היותר בשני תיקים – אחרים – שבהם מטפלים עורכי הדין. אבל כפי שמדגיש בית המשפט העליון, זה אינו המצב הנוהג. למעשה, המצב הנוהג הוא שיתר התיקים של עורכי הדין מתבררים באופן לא רצוף. לכן, התיקים שיושפעו מהדיון במשפטו של קצב יהיו כל התיקים שבירורם החלקי היה צריך להתקיים במהלך ארבעה השבועות – מספר שהוא גבוה בהרבה. לכן, טענתם של עורכי הדין מוצדקת יותר מכפי שנראה מקריאת פסק הדין של העליון.
 
בית המשפט העליון ביקש לשנות את הנוהג הקיים ולהביא את בתי המשפט בערכאות הנמוכות לדון בתיקים ברצף. שינוי כזה אינו יכול להיעשות באיבחת החלטה. מעבר לכך, כאמור לעיל, לא בטוח שהשינוי אכן רצוי.