שאלות למר קניוק

שלום מר קניוק. קראתי אתמול בעיתון שסיפרת בכנסת שעבדת שנה שלמה על ספר וקיבלת 11,000 ש"ח. סיפרת גם שאתה מרוויח שקל וחצי על כל ספר. האמת היא שאני, כמו חברים שלי שאוהבים לקרוא ולקנות ספרים, מאד נהנים מההוזלות הרבות שיש היום על ספרים. אתה מבין – אנחנו יכולים לקנות יותר, לשלם פחות, ובעיקר – לקרוא יותר.

אבל אתה מייצג את הסופרים ולא את הקוראים, ולכן יש לי שתי שאלות לשאול אותך, רק כדי להבין את המצב שלך לאשורו:
1. כמה עותקים מכרת מהספר, וכמה מתוכם נמכרו במחירי הוזלה? הרי יכול להיות שכמו כל גוף כלכלי, גם הוצאת הספרים מעוניינת להחזיר את הוצאותיה כמה שיותר מהר. במקרה כזה היא בוודאי סיכמה איתך חוזה שבו הרווח שלך מהספרים הראשונים שנמכרים הוא נמוך ואילו לאחר מכן הרווח עולה. מעניין, דרך אגב, כמה הרוויחו הוצאת הספרים ורשת השיווק על הספר הזה. בכל מקרה, שאלה היא גם כיצד השפיעו ההוזלות (אם היו בכלל כאלה) על מכירות הספר שלך. אולי הן הגדילו את המכירות ואז, יתכן, הרווחת פחות על כל ספר אבל מכרת יותר ספרים. בסך הכל יכול להיות שלא הפסדת. תבדוק…

2. כמה כסף הרווחת בשנה האחרונה? אני יודע, זו שאלה מעצבנת ואין שום סיבה שאני אכנס לך לכיס. אבל כפי שאתה מבין, אתה מציע לממשלה להיכנס לכיס שלי. חוץ מזה, כבר שיתפת אותנו בהכנסותיך, אז בוא נעשה גילוי מלא. כמה כסף נכנס לחשבונך בשנה החולפת מכל הספרים שכתבת עד היום? כדאי אולי להזכיר שזכויות היוצרים שלך בספר יימשכו שנים רבות ובכל אחת מהן ייכנסו לקופתך הרווחים ממכירתם, בין אם תכתוב עוד ספרים ובין אם תעשה דברים אחרים. דרך אגב, אם הרווחת גם מהרצאות, כנסים וכו', גם הרווחים האלה קשורים לפעילותך הספרותית הברוכה.

 

אם המסקנה מהתשובות לשאלות הקודמות הן שמצבך הכלכלי באמת קשה, אולי באמת צריך לתמוך בך באמצעות קרנות ייעודיות לעידוד ספרות איכות. לך על זה, במקום להוסיף לנו עוד רגולציה במדינה שגם כך הרגולציה בה עברה מזמן את גבול הנסבל.

 

אלון

ספרות זולה 2 – מתקרבים אל הכנסת

הויכוח ביני לבין ניצן הורביץ הגיע לגלריה.

בדה מרקר דיווחו על הדיון בכנסת.

את הצעת החוק עדיין לא ראיתי.

 

ספרות זולה

הפרסום על כוונתו של חבר הכנסת ניצן הורביץ להציע חוק שיטיל הגבלות על הוזלת מחירי הספרים בחנויות העלה את השאלה האם ניתן להצדיק הגבלות כאלה באופן משכנע. מטרתן הברורה של ההגבלות היא הגנה על סופרים, הוצאות ספרים, וחנויות ספרים קטנות, מפני הפחתות המחירים ברשתות הספרים והשיווק הגדולות. אולם האם יש אינטרס ציבורי רחב יותר בהגבלה כזו? האם יתכן שציבור הקוראים (כולנו) יצא נשכר ממנה?

 

מירב ארלוזרוב, בכתבה מהשבוע, ציינה את הברור מאליו– הגבלה של הוזלות המחירים תבוא על חשבון ציבור הקוראים אשר יידרשו לשלם מחירים גבוהים יותר. הפחתת המחירים היא תוצאה של כניסתה המוצלחת של רשת "צומת ספרים" לשוק. התחרות בין "צומת ספרים" לבין "סטימצקי" הותיקה הביאה למבצעי ה1+1, להפחתת מחירי הספרים, ולשינוי שוק הספרים בישראל. במה שונים הסופרים, שואלת ארלוזרוב, ממפוטרי עוף העמק שפוטרו לאחר שהתחרות שחקה את הרווחים בענף המשחטות?  

 

אביה ספיבק מציין שהגבלת הוזלות המחירים בצרפת הביאה להגדלת הגיוון בשוק הספרים, לפתיחתן של חנויות ספרים קטנות המתמחות בסוגי ספרים שהביקוש להן הוא נמוך, ולסבסוד של ספרי ה'נישה' על ידי רבי המכר. בכך יש תשובה חלקית לשאלתה של ארלוזרוב – לא כל הקוראים נפגעים מהגבלת ההוזלות באותה מידה – ציבור הקוראים של רבי המכר נפגע, ואילו ציבור הקוראים של ספרי ה'נישה' עשוי להרוויח – אמנם משלם יותר, אבל זוכה למגוון רחב יותר של ספרים לטעמו. הסיבסוד הצולב בשוק הספרים אינו קיים בענף המשחטות, ולסבסוד כזה יש (כך ניתן לטעון) השפעות חיוביות לפחות על חלק מציבור הקוראים.

 

מדוע מביאה הגבלת הוזלות המחירים להגדלת הגיוון בשוק הספרים?

הגבלה כזו מאפשרת להוצאות הספרים להעלות את מחירי הספרים שלהם מעל למחירי שוק תחרותי, ומקרבת אותן לתמחור מונופוליסטי המותיר, מטבעו, רווחים גבוהים יותר בכיסיהם. רווחים אלה יכולים לממן הוצאתם של ספרים שהביקוש להם נמוך ומשום כך אינם רווחיים. התוצאה היא שמספרם של רבי המכר שיירכשו יהיה קטן יותר, אולם מאחר שמחירו של כל ספר יהיה גבוה יותר, יגדל סך הרווחים של הוצאות הספרים מרבי המכר הללו. במילים אחרות, אנו נקרא פחות ספרים, אולם הגיוון בספרים שנקרא יהיה גדול יותר. תוצאות אלה אכן נתמכות בממצאים אמפיריים ממדינות רבות שבהן קיימת הגבלה דומה (אוסטריה, דנמרק, צרפת, גרמניה, יוון, איטליה, יפן, הולנד,נורווגיה, ספרד ופורטוגל).

 

אולם בכך אין עדיין כדי לתת תשובה מלאה לשאלתה של מירב ארלוזרוב. למעשה, יש שתי שאלות שדורשות תשובה: האחת – האם יש אינטרס ציבורי בשיפור מצבם של קוראי ספרי ה'נישה', גם אם זה נעשה על חשבונם של קוראי רבי המכר שיאלצו לקרוא פחות ולשלם יותר? השניה (בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית) – האם רגולציה של מחירי הספרים הינה הדרך היעילה ביותר לכך?

 

התשובה לשאלה הראשונה אינה ברורה. גיוון ואיכות של הספרות הנקראת בארץ הם רצויים, ותועלתם הציבורית חורגת, ככל הנראה, מתועלתם לציבור הצורך ספרות איכותית ומגוונת. אולם נגישות של כלל הציבור לספרות, גם אם זו באיכות נמוכה יותר, אף היא רצויה. במאזן האיכות מול הכמות, אין זה ברור ידו של מי על העליונה.

 

התשובה לשאלה השניה נראית ברורה יותר. התערבות ציבורית בשוק הספרים אינה חייבת להיעשות בדרך של התערבות במחירי השוק. ניתן להשיג גיוון ואיכות באמצעות סבסוד ממשלתי ישיר לסופרי 'נישה', רכישתם על ידי ספריות ציבוריות, וחינוך הציבור והשפעה על טעמיו באופן שילמד להעריך ספרים איכותיים ויגדיל את ביקושו לספרים אלה. אמצעים אלה כולם יכולים להביא לתוצאה דומה מנקודת מבטם של הסופרים כמו גם של צרכני ספרי ה'נישה' וה'איכות', מבלי לפגוע ביתר הקוראים.

 

חיפוש באתר הכנסת מעלה שחבר הכנסת הורביץ טרם הגיש את הצעת החוק הנדונה. אולי גם הוא הבין שעל אף כוונותיו הטובות, דרכו אינה הנכונה.

חוק שי דרומי – זה לא משחק

 

לפני כחודש התקבל בכנסת תיקון לחוק העונשין, אשר התפרסם בכינויו 'חוק שי דרומי', בעקבות מקרה שבו ירה שי דרומי – חקלאי מהנגב – למוות בפורץ שחדר לחוות הבודדים שבה הוא מתגורר. שי דרומי הועמד לדין באשמת הריגה. המקרה עורר הדים רבים בתקשורת, ובעקבותיו תוקן החוק והוא קובע כיום כי

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים,בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו,בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור.

 

באופן מעשי, החוק מאפשר לבעל הבית לירות בפורץ לביתו מבלי שיחוב על כך בפלילים, בעוד שלפני החוק היה עשוי לחוב על כך בעבירת הריגה או רצח. ההנחה, ככל הנראה, היא שהחוק ייטיב את מצבם של בעלי הבתים והמשקים החקלאיים במלחמתם כנגד מכת הפריצות, בעיקר זו שבנגב.

 

השאלה האם הפחתת האחריות הפלילית המוטלת על מי שנקט באמצעי הגנה עצמית תיטיב את מצבם של אנשים העלולים לעמוד במצב שבו יידרשו להגנה עצמית היא שאלה קשה. מחקרים רבים נכתבו עליה, ועל שאלות קרובות לה (דוגמת השאלה כיצד ישפיע מתן היתר לנשיאת נשק מוסתר על רמת הפשיעה ועל מספר הנפגעים כתוצאה מפשיעה ו/או מנסיונות התגוננות בפני פשיעה, שאלה שעמדה במרכז ויכוח לוהט בארה"ב) ללא מסקנה חד משמעית.

 

צריך להבחין, כמובן, בין השאלה הזו לשאלה אחרת ופשוטה בהרבה – האם ייטיב החוק עם מי שכבר נקט באמצעי הגנה עצמית ופגע בפורץ – דוגמת שי דרומי. התשובה לשאלה הזו ברורה – בדיעבד מעדיף כל מי שנקלע למצב כזה ופגע בפורץ שאחריותו הפלילית תהיה נמוכה ככל האפשר. לכן, לאחר המקרה ייטיב החוק את מצבו של בעל הבית המתגונן. אולם השאלה שאני מעלה כאן היא שאלה מסובכת יותר. מנקודת המבט שלפני הפריצה, כאשר טרם קרה דבר, האם אנחנו, כבעלי בתים ומשקים חקלאיים, מעוניינים בחוק הזה או לא? האם מצבנו יהיה טוב יותר לאחר החוק?

 

השורות הבאות מנסות לתת מספר כלים למחשבה על השאלה הזו, כלים ששאובים ברובם מתחום תורת המשחקים.

 

נראה שמה שעמד לעיני חברי הכנסת היא השתלשלות האירועים הבאה: פורץ מחליט האם לפרוץ לבית מסוים. במידה שהחליט לפרוץ לבית יש סיכוי שיתגלה ואז צריך בעל הבית להחליט האם הוא יורה בפורץ או לא. ישנן שלוש התרחשויות אפשריות: ראשונה, הפורץ מחליט לא לפרוץ לבית. שניה, הפורץ מחליט לפרוץ לבית ובמידה שהוא מתגלה בעל הבית יורה בו. שלישית, הפורץ מחליט לפרוץ לבית אולם בעל הבית אינו יורה בו גם אם הוא מתגלה. ההתרחשות השלישית היא הטובה ביותר עבור הפורץ וההתרחשות השניה היא הגרועה ביותר עבורו. באשר לבעל הבית, העדפותיו תלויות במצב החוקי. במצב החוקי ששרר לפני קבלת חוק 'שי דרומי', ההתרחשות הראשונה היתה הטובה ביותר עבורו וההתרחשות השניה היתה הגרועה ביותר (ההנחה היא שבעל הבית העדיף לא לירות בפורץ, שכן אז היה מועמד לדין בעבירת הריגה, גם אם כתוצאה מכך הפורץ נמלט עם שללו). במצב החוק לאחר קבלת החוק, בעל הבית מעדיף את ההתרחשות השניה על פני השלישית, והראשונה, שבה לא פורצים לביתו, היא כמובן הטובה ביותר עבורו.

 

ניתן לתאר זאת כעץ משחק, לפני החוק ולאחריו. בכל ענף של המשחק יש שני מספרים: השמאלי, המודגש, מבטא את העדפותיו של הפורץ והימני, הלא מודגש, מבטא את העדפותיו של בעל הבית (מספר גבוה יותר מבטא העדפה גבוהה יותר).

 

המצב לפני קבלת החוק מתואר בגרף הבא

 

פורץ

לא לפרוץ

בעל בית

3 , 2

לפרוץ

לירות

לא לירות

1 , 1

2 , 3

המצב לפני החוק

פורץ

לא לפרוץ

בעל בית

3 , 2

לפרוץ

לירות

לא לירות

1 , 1

2 , 3

המצב לפני החוק

 כפי שניתן לראות, כאשר בעל הבית מחליט האם לירות או לא לירות, הוא מעדיף שלא לירות. הפורץ, שצופה שכך יקרה, מעדיף לפרוץ (ולקבל 3) על פני לא לפרוץ (ולקבל 2). התוצאה היא שיש פריצות רבות לבתים ולמשקים חקלאיים, ובעלי הבתים אינם מתגוננים כנגד פריצות אלה.

 

המצב לאחר קבלת החוק מתואר בגרף הבא

 

כעת, בעל הבית מעדיף לירות. הפורץ, שצופה זאת, מעדיף שלא לפרוץ (ולקבל 2) מאשר לפרוץ (ולקבל 1). לכאורה, החוק אמור להשיג את מטרתו. פורצים שיודעים שבעלי הבתים יירו בהם, אם יגלו אותם, יעדיפו לא לפרוץ לבתים.

 

אולם הניתוח אינו מסתיים כאן. ההנחה היא שהפורץ אינו מצוייד באקדח. הנחה זו אינה הכרחית, ולמעשה סביר להניח שפורצים אשר יודעים שבעלי בתים עשויים לירות בהם יצטיידו באקדח לשם הגנתם העצמית. יתרה מכך, החוק יביא לכך שפורצים יעשו אחד משנים: יפרצו לבתים שהסיכוי שבעליהם יצטיידו באקדח – זקנים, חולים, ואחרים שנמנים על האוכלוסיות החלשות ביותר – הוא נמוך, או שיפרצו לכל הבתים אולם יצטיידו באקדח. האפשרות הראשונה היא בעייתית משום שהיא מטילה את עול הפריצות ביתר שאת על האוכלוסיות החלשות ביותר. האפשרות השניה היא בעייתית משום שכתוצאה ממנה יתכן שפריצות רבות יותר יסתיימו בירי משני הצדדים, אשר יגרום לנפגעים גם בקרב הפורצים וגם בקרב בעלי הבתים.

 

כדי להדגים זאת באופן מדוייק יותר, נניח שבעל הבית מחזיק באקדח והוא מזהה את הפורץ בביתו. בעל הבית והפורץ צריכים, כל אחד, להחליט האם לירות באחר או לא. המשחק שהוא משחקים הוא המשחק הבא. גם כאן המספר השמאלי מבטא את העדפותיו של הפורץ והמספר הימני מבטא את העדפותיו של בעל הבית (מספר גבוה יותר מבטא העדפה גבוהה יותר).

 

המצב לפני קבלת החוק מתואר בטבלה הבאה:

 

 מצבם של בעל הבית והפורץ, לענין ההחלטה האם לירות או לא, הוא סימטרי. בהנחה שהחשש לחיים גדול יותר מאשר החשש ממאסר, שניהם מעדיפים ביותר מצב שבו אף אחד מהם אינו יורה על האחר. באותה הנחה, לכל אחד מהם המצב הגרוע ביותר הוא כאשר האחר יורה והוא עצמו אינו יורה (משום שסכנת החיים היא הגדולה ביותר). במצבי הביניים מבחינת העדפותיו של כל שחקן, השחקן יורה ואז הוא מעדיף שהאחר לא יירה עליו מאשר שיירה עליו.

 

במשחק כזה ישנם שני שיוויי משקל – תוצאות שבהן בהינתן פעולתו של השחקן האחר, כל שחקן עושה את הטוב ביותר עבורו. בשיווי משקל אחד אף אחד מהשחקנים אינו יורה באחר. בשיווי המשקל השני שני השחקנים יורים אחד באחר.

 

כיצד משתנה המצב לאחר קבלת החוק?

 

השינוי היחיד שמביא החוק הוא בהעדפותיו של בעל הבית. בעל הבית מעדיף, כעת, לירות בפורץ, בין אם הלה מנסה לירות בו ובין אם לאו. כתוצאה מכך, אין יותר שיווי משקל שבו השנים אינם יורים אחד באחר, ונותר רק שיווי משקל אחד שבו שניהם יורים. התוצאה, בהשוואה למצב שקדם לחוק, עלולה להיות גרועה עבור בעלי הבתים אם לפני קבלת החוק שיווי המשקל היה כזה שבו אף אחד לא ירה באחר. 

 

חברי הכנסת שחוקקו את החוק הניחו שבמצב הקיים הפורצים נכנסים לדירות ולמשקים חקלאיים, ונעלמים מבלי שהם, או בעלי הבתים, עושים שימוש בנשק חם. שיווי המשקל היה, לפיכך, כזה שבו אף אחד אינו יורה באחר. אם התוצאה מקבלת החוק תהיה מעבר לשיווי המשקל של המערב הפרוע, שבו פורצים ובעלי בתים יורים זה בזה, יצאו כולם נפסדים.

Coase וחזקת הגיל הרך

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות במתכונתו הנוכחית מעניק עדיפות לאם על פני האב בסוגיית המשמורת של ילדים עד גיל שש. ההנחה שביסוד  החוק היא שטובת הילד מחייבת את הימצאותו במשמורת אצל הורה אחד אף על פי שהאפוטרופסות היא של שני ההורים גם לאחר הגירושין. החזקה היא שהורה זה הוא האם – והיא מכונה 'חזקת הגיל הרך'.

 

וועדת שניט, שדו"ח הביניים שלה פורסם לפני כחודשיים, המליצה לבטל את חזקת הגיל הרך. לדעת רוב חברי הוועדה על ההורים לתת משקל מועדף ל"טובת הילד" כדי להבטיח את התפתחותו התקינה של הילד. לפיכך, המליצה הוועדה להוציא מהחוק את "חזקת הגיל הרך" ולקבוע קווים מנחים, לפיהם בית המשפט יערוך בחינה דקדקנית של כל מקרה, תוך התחשבות במכלול הפרמטרים, לצורך מתן הכרעה מושכלת ומנומקת באשר לטובת הילד. דעת המיעוט בוועדה סברה, לעומת זאת, שללא חזקה הנותנת יתרון דיוני לאם, חזקה המשקפת לדעת המיעוט את המצב החברתי-המשפטי האמיתי בארץ, תגרם פגיעה ישירה בילדים. הפגיעה תיגרם מריבוי התדיינויות ומויתור של אמהות על זכויות רכושיות וממוניות כדי להימנע מהתדיינויות אלה.

 

פוסט זה בוחן, באופן חלקי מאד מפאת קוצר היריעה, כיצד יושפעו טובת האם וטובת הילד תחת הכלל המשפטי הקיים – המחיל את חזקת הגיל הרך, ותחת הכלל המוצע – המבטל את החזקה. מסקנות הדיון הן שמאחר שיש הפרדה (חלקית או מלאה) בין טובת הילד לבין טובת ההורים, ומאחר שבמקרים רבים ההורים מנהלים את המשא ומתן ביניהם לקראת הסכם גירושין על סמך טובתם הם, יש מן הצדק בגישתן של כותבות דעת המיעוט בוועדה. במקרים אלה לא ישנה הכלל המשפטי את זהות המשמורן של הילד אולם ישפיע לרעה על רווחתן של האמהות – בהנחה שבדרך כלל הן אלו שמעוניינות יותר להחזיק בילדיהן.

 

נניח, תחילה, שההורים אינם נותנים שום משקל לטובת הילד אלא רק לטובתם שלהם. מקרה זה, לכאורה, הוא המקרה שבו התערבותו של בית המשפט נדרשת ביותר. אולם דווקא במקרה זה יגיעו ההורים ביניהם להסכמה מי יהיה המשמורן, מבלי שיערבו את בית המשפט. יתרה מכך, הסכמתם של ההורים לא תהיה תלויה בכלל המשפטי שחל. כל זאת בתנאי שערך הזכויות הרכושיות והממוניות מספיק כדי 'לסחור' בזכות למשמורת.

 

לדוגמא – נניח שערך הזכויות הממוניות הוא 200, שווי המשמורת עבור האב הוא 60 ועבור האם השווי הוא 70. לבסוף, נניח שהאב הוא ההורה שראוי שהילד יהיה איתו.

תחת חזקת הגיל הרך יישאר הילד עם האם, והזכויות הממוניות יחולקו באופן שווה בין ההורים – 100 לכל אחד. בסיכום הכולל האם נותרת עם 170 (שווי המשמורת – 70 ועוד שווי הזכויות הממוניות – 100) והאב עם 100.

אם, לעומת זאת, תבוטל חזקת הגיל הרך, ההורים ידעו שבית המשפט ייתן את המשמורת לאב. האם תסכים לוותר על 70 מחלקה בזכויות הממוניות תמורת קבלת המשמורת. האב יסכים לכך משום ששווי המשמורת עבורו נמוך יותר – 60. התוצאה, גם כאן, תהיה שהילד יהיה בחזקת האם. יחד עם זאת, חלוקת הזכויות הממוניות תהיה 30 לאם ו170 לאב. בסיכום הכולל האם נותרת עם 100 והאב עם 170.

יוצא שתחת שני הכללים הילד מוצא את עצמו במשמורת האם, למרות שהנחנו שהאב הוא ההורה הראוי יותר. ההבדל היחיד שנגרם כתוצאה משינוי הכלל המשפטי הוא שרווחת האם עשויה להיות נמוכה יותר אם תבוטל חזקת הגיל הרך.

 

זהו, שוב, יישום של תאורמת coase שהוצגה בעבר בבלוג זה. על פיה – חלוקת הזכויות הראשונית לא תשפיע על התוצאה הסופית כאשר הצדדים יכולים לערוך הסכם המשנה את החלוקה ביניהם. לחלוקת הזכויות הראשונית תהיה השפעה רק על חלוקת העושר או הרווחה בין הצדדים.

 

יחד עם זאת, ישנם מקרים שבהם לא תתקיים התאורמה – דהיינו, הקצאת הזכויות המקורית לא תשתנה כתוצאה מהסכם בין הצדדים. שתי דוגמאות בולטות הן כאשר שווי הזכויות הממוניות נמוך וכאשר טובת הילד באמת משמעותית עבור ההורים.  

 

מקרה אחד הוא זה שבו שווי הזכויות הממוניות אינו מספיק כדי 'לקנות' את זכות המשמורת. זה המצב, למשל, אם ערך הזכויות הממוניות בדוגמא למעלה היה 100, חלקה של האם היה 50 והוא לא היה מספיק כדי לקנות את זכות המשמורת מהאב. אם תבוטל חזקת הגיל הרך, הילד יגיע לחזקתו של האב. מקרה זה הוא משמעותי פחות ככל ששווי הזכות להורה שאינו מעוניין במשמורת הוא נמוך יותר (אם שווי המשמורת לאב היה 20, כל סכום גבוה יותר היה מספיק כדי לקנות את הזכות ממנו). במציאות החברתית בישראל כיום נדמה שבמקרים רבים זה המצב, ולכן לא יידרש ממון רב כדי 'לקנות' את הזכות מהאב. במקרים שבהם זה אינו המצב, יש משמעות לכלל המשפטי שינהג.

 

מקרה אחר הוא זה שבו ההורים נותנים משקל מכריע לטובת הילד. משקל מכריע כזה מתבטא בכך ששיקולי טובת הילד הם שקובעים את עמדתו של כל הורה בשאלת המשמורת. כאשר ההורים מסכימים על התשובה לשאלת המשמורת לא מתעוררת שום בעיה והם יתנו אותה להורה הראוי יותר, ללא תלות בכלל המשפטי החל. לעומת זאת, כאשר ההורים אינם מסכימים מיהו ההורה הראוי יותר, הם יפנו לבית המשפט תחת הכלל המבטל את חזקת הגיל הרך – ובית המשפט יידרש להכריע מהי טובת הילד לגישתו. לעומת זאת, תחת הכלל לפיו מתקיימת חזקת הגיל הרך, ההורים לא יפנו לבית המשפט משום שתוצאת ההליך תהיה ברורה – משמורת לאם.

 

לכאורה, המקרה האחרון מצביע על חשיבות ביטולה של חזקת הגיל הרך. למעשה, יש בכך כדי להצביע דווקא על העדר החשיבות לכך, מנקודת המבט של טובת הילד. המקרים שבהם תהיה משמעות לכלל המשפטי הם, כאמור, מקרים שבהם ההורים אינם מסכימים מיהו ההורה שראוי שהמשמורת תהיה בידו. בדרך כלל ההורים הם אלה היודעים מהי טובת ילדם טוב יותר מאשר כל אדם אחר, לרבות בית המשפט ומומחיו. לכן, כאשר ההורים אינם מסכימים על בחירת המשמורן העדיף, כנראה שאין לבחירה זו משמעות רבה, ובחירה באם לא תפגע באופן משמעותי בטובת הילד. אכן יתכנו מקרים שבהם ההורים שוקלים את טובת ילדם, אולם מוטים, כל אחד לצידו שלו, מטעמים שאינם ענייניים. במקרים אלה תהיה חשיבות לכלל המשפטי, אולם רק בהם.

 

כדי לפשט מעט את הדברים, לסיכום, ניתן לחלק את כלל הסכסוכים על משמורת לשני סוגים כלליים של מקרים:

בסוג אחד של המקרים ההורים מעוניינים בעיקר בטובתם הם וברצונם (החזק יותר או פחות) במשמורת. במקרים רבים האם היא זו שמעוניינת יותר במשמורת על ילדה, אולם יתכנו גם מקרים הפוכים שבהם האב מעוניין יותר בכך. במקרים אלה יגיעו ההורים להסכם המותיר את הילד בידי ההורה המעוניין בכך יותר, והכלל המשפטי ישפיע רק על רווחתה של האם ביחס לאב. חזקת הגיל הרך תותיר את האם עם זכויות ממוניות רבות יותר מאשר תחת הכלל המבטל את החזקה. כאשר האב הוא זה שמעוניין יותר בחזקה על ילדיו, הוא יזכה בה ובלבד שיסכים לוותר על חלק מספיק מזכויותיו הממוניות. טובת הילד תושפע מהכלל המשפטי רק ככל שזה ישפיע על אמצעיו הכלכליים של ההורה המשמורן.

בסוג אחר של המקרים ההורים נותנים משקל משמעותי לטובת הילד. בחלק מהמקרים הללו יגיעו ההורים להסכמה על סמך טובת הילד. בחלק אחר לא יגיעו להסכמה, ואז יפנו לבית המשפט שהכרעתו תהיה בהתאם לכלל המשפטי שינהג. במקרים אלה לא תהיה לכלל המשפטי השפעה על רווחתם היחסית של ההורים, אולם הוא יכריע, כמובן, את שאלת המשמורת. חשיבותו של הכלל המשפטי במקרים אלה תלויה במידת חוסר האמון שאנו נותנים בהורים, דווקא במקרים אלה.

 

השאלה מי צודק – דעת הרוב או דעת המיעוט בוועדת שניט – תלויה במידה רבה באחוז ממקרי הגירושין שמשתייך לסוג הראשון ובאחוז שמשתייך לסוג השני, ובפרט לחלק שבו ההורים אינם מגיעים להסכמה. זו, כמובן, רק תחילתו של הדיון, משום שישנם גורמים רבים, פסיכולוגיים ואחרים, שמשפיעים על תוצאת המשמורת. הלקח העיקרי מהדיון כאן הוא שהויכוח על חזקת הגיל הרך אינו צריך להניח שהמשמורת תיקבע בפסיקת בית המשפט אלא להיפך, שהיא תיקבע בהסכם בין ההורים. בהנחה כזו, השפעותיו של הכלל המשפטי אינן ברורות מאליהן.

CC: צפירה

במאמר שפרסמה תמר רותם ביום רביעי בעיתון הארץ, "מזייפת בצפירה", כתבה:
 
"אני סולדת מהצווחה המתגלגלת מקצה הארץ ועד סופה. זה שנים שאני משתדלת לא להיתפס בחוץ כשהצופרים רועמים. אבל כשזה קורה אני מוצאת את עצמי, במקום להתרכז ולהסתכל פנימה – מציצה סביב, תמהה איך בחברה שהאינדיווידואליזם שולט בה, לא כל שכן חברה חסרת סבלנות, זה עובד. איך כולם נעמדים דום כאיש אחד. משהו בי מתקומם נגד הציווי הקולקטיווי לזכור ברגע נתון אחד, ובמשנהו עולם כמנהגו נוהג."
 
ולאחר מכן:
"בעידן שבו יש טקסים אלטרנטיוויים בימי השואה והזיכרון והורים שכולים נאבקים עם הצבא על אופן ההנצחה, כשהנכבה עולה לסדר היום ומתקיים דיון על אופני הזיכרון – אפשר להבין, שעמידה בזמן הצפירה אינה ערך בפני עצמו, ולא צריך להזדעזע מכך שיש כאלה המעזים שלא לעמוד דום."
 
המאמר זכה למבול טוקבקים שהתווכחו על חשיבותם של הצפירה ועמידת הדום בה. בפוסט הזה אנסה להסביר מדוע לצפירה ערך בפני עצמו, במנותק מתוכנה. במלים אחרות, אני רוצה להתייחס לצורך בטקסים מסוגה של הצפירה, שדורשים שיתוף וציות של כולם, טקסים החוזרים על עצמם משנה לשנה, שאינם יכולים לאפשר מרחב לאינדיבידואליזם ולאלטרנטיבי אלא מתעקשים על הקולקטיבי והסטנדרטי.
 
ראשית, זהותו של כל אחד מורכבת מזהותו האישית – האינדיבידואלית ומזהותו הקולקטיבית. מבלי להיכנס להגדרות מדוייקות, הזהות האישית מכילה את כל מה שמייחד ומבדיל אותי מאחרים – פני, אופיי, כישורי, מאוויי, ערכי האישיים, ועוד. הזהות הקולקטיבית מכילה את כל מה שמאחד וקושר אותי עם אחרים השייכים לאותו קולקטיב. כאשר הקולקטיב הוא המדינה מכילה הזהות הקולקטיבית את האזרחות, המשפט, המנהגים החברתיים, הסמלים, ועוד.
 
מעצם הגדרתה נשענת הזהות הקולקטיבית על קשר בין הפרטים בקולקטיב. כאשר מספרם של הפרטים הוא גדול, קשר ישיר בין כל אחד מהם אינו אפשרי ולכן יש הכרח להסתמך על כך שכולם ידעו שישנם מאפיינים משותפים הקושרים ביניהם. אולם הזהות הקולקטיבית דורשת יותר מכך. היא דורשת שכל אחד מהפרטים בקולקטיב ידע שהאחרים יודעים את אותם מאפיינים משותפים, שידעו שכל היתר יודעים את אותם מאפיינים משותפים וכו'. ידיעה כזו, שהיא ידיעה מדרגה גבוהה יותר מאשר ידיעה זהה של אותם פרטים, נקראת "ידיעה משותפת" (Common Knowledge). רוברט אומן, אשר זכה בפרס נובל לכלכלה לפני שנתיים, היה אחד מהאנשים שתרמו להבנתו של מושג זה בתחום הכלכלה.
 
כדי להסביר מהי ידיעה משותפת ניתן להשתמש בדוגמא הבאה: נניח שאני שולח דוא"ל ל50 אנשים ובו אני כותב להם שהביטוי "גנוב" הוא כינוי הערכה למי שהוא מופנה אליו. נניח גם שהם לא ידעו זאת, ושלפני כן שימש הביטוי כביטוי גנאי. אפשרות אחת היא לשלוח את הדוא"ל לרשימת 50 האנשים בBCC – כל אחד מהם מקבל את הדוא"ל אולם אינו יודע שהאחרים קיבלו אותו. במקרה כזה כאשר כל אחד מהם יפגוש את האחרים הוא לא יעשה שימוש בביטוי "גנוב" כדי לציין הערכה, משום שלא ידע האם האחר מודע לשינוי המשמעות של הביטוי. אפשרות שניה היא לשלוח את הדוא"ל לרשימת ה50 בCC – כל אחד מהם מקבל את הדוא"ל ורואה את רשימת האנשים שקיבלו אותו. כעת, כאשר אחד מהם פוגש את האחר, שניהם יודעים ששניהם קיבלו את הדוא"ל וששניהם מודעים לעדכון המשמעות של הביטוי "גנוב". בשתי האפשרויות קיבלו כל ה50 את הדוא"ל. ההבדל הוא שכאשר הרשימה היתה בCC, הידיעה על האמור בדוא"ל הפכה ל"ידיעה משותפת". כולם ידעו שכולם יודעים שכולם יודעים…..
 
בספר נהדר שנקרא Rational Ritual: Culture, Coordination and Common Knowledge, מסביר הכותב, Michael Suk-Young Chwe, את חשיבותה של הידיעה המשותפת לסמל ולטקס. כדי שהסמל והטקס ייצרו זהות קולקטיבית על כל אחד לדעת לא רק אודות הטקס ומשמעותו, אלא גם שכל האחרים יודעים על הטקס ומשמעותו, על כך שהם יודעים שהיתר יודעים על כך, וכן הלאה. הסמל והטקס חייבים להיות בידיעה משותפת.
 
כדי שטקס יהיה בידיעה משותפת צריכים להתקיים מספר תנאים: ראשית, צריך שהוא יהיה פומבי באופן שכולם ידעו על כך שכולם יודעים שהטקס מתקיים והם קשובים אליו. שנית, צריך שהטקס יחזור על עצמו, כדי שכל אחד יהיה בטוח שגם אם מישהו אחר 'פיספס' את הטקס פעם אחת, הוא ראה אותו בפעמים אחרות. ושלישית, צריך שהטקס יהיה פשוט, כדי שכל אחד ידע שהמשמעות, הברורה לו, ברורה וזהה גם לאחרים.
 
הצפירה, כמובן, מקיימת באופן ברור את שלושת התנאים. היא פומבית ומושמעת באותה שעה באלפי צופרים בכל הארץ. כפי שכתבה תמר רותם "צווחה המתגלגלת מקצה הארץ ועד סופה". היא חוזרת באופן מדויק באותו תאריך מדי שנה. והיא פשוטה מאד להבנה. לכן, תרומתה של הצפירה לזהותנו הקולקטיבית היא ברורה ואפקטיבית.
 
אולם בדיוק באותו אופן שבו הצפירה היא פומבית ואפקטיבית, ובדיוק באותו אופן שבו הציות לה מביא לידיעה משותפת בדבר היותה חלק מהזהות הקולקטיבית, כך גם הפרתה בפומבי הופכת מיידית לפומבית. עוצמתו של הטקס והסמל המצוי בידיעה משותפת מביאה לכך שגם כל פגיעה בו הופכת לידיעה משותפת. מרגע שמתקיימת פגיעה כזו, יודעים כולם שהציות אינו מלא. יתרה מכך, כולם יודעים שכולם יודעים שהציות אינו מלא. ככל שההכרה בערכו של הסמל הופנמה לזהותו האישית של כל אחד, כך תהיה להפרה הפומבית השפעה מועטה יותר. אולם כאשר ההפנמה
אינה מלאה, בעיקר אצל צעירים ששותפותם לחזרתו של הסמל – הצפירה – משנה לשנה היא חלשה יותר, כך יתכן שההפרה הפומבית תהפוך לנורמה והסמל יאבד את ערכו.
 
נותר לשאול רק האם הערכים העומדים מאחורי הצפירה לזכר הנופלים הופנמו דיים אצל כולנו. האם ערכים אלה אכן משותפים לנו, או שמא הציות הפומבי ועמידת הדום לצפירה מסתירים, כלשונו של Timor Kuran, "שקר ציבורי". אני סבור שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אולם גם אם לאו, ברור ששימורה של המשמעות המשותפת הנובעת מהצפירה דורשת ידיעה משותפת של המשמעות הזו, וזו מחייבת פומביות, חזרה, פשטות וציות.

לפזר את מסך העישון: חלק ב'

בחלק א' הסברתי מדוע קיימת הדדיות בין המעשן ללא מעשן, ומדוע האיסור על עישון אינו בהכרח יעיל או רצוי. בחלק זה אני בוחן האם ניתן להסתמך על השוק אשר יחלק את המקומות לכאלה שניתן לעשן בהם ולכאלה שהעישון בהם אסור, או שמא יש צורך בהתערבות של המדינה בדרך של רגולציה. אני חייב לומר שהנושא מסובך ולכן מה שכתוב כאן הוא רק קריאה למחשבה נוספת ולתגובות אינטליגנטיות!
 
לכאורה, ניתן היה לחשוב שדווקא במקומות בילוי פרטיים המשרתים את הציבור אין בעיה של השפעות חיצוניות של העישון. הרי בעליו של  מקום הבילוי נושא בעלויות שגורמים הלקוחות המעשנים, שכן ההשפעה השלילית על הלקוחות שאינם מעשנים תשפיע על רצונם להיכנס למקום הבילוי. ולהיפך, ההשפעה השלילית של איסור עישון במקום הבילוי תשפיע על רצונם של המעשנים לעשות בו שימוש, ולכן בעליו של מקום הבילוי ייקח את ההשפעה הזו בחשבון. לשם הדוגמא, אם יש 100 לקוחות ו20 מתוכם מעשנים הבעלים של מקום הבילוי ישווה את הביקוש למקום הבילוי כאשר העישון מותר לביקוש כאשר העישון אסור ויקבע מהו הרווח הגדול יותר. מאחר שהרווח בכל מצב משקף (באופן גס ובלתי מדויק) את התועלת של הנהנים מול ההפסד של הסובלים, הרי התוצאה תהיה לכאורה יעילה.
 
יתרה מכך, אם יש תחרות בין מספר מקומות בילוי, התוצאה עשויה להיות היעילה ביותר האפשרית. נניח, למשל, שיש חמישה פאבים, בדוגמא הקודמת. מאחר שיש תחרות ביניהם, ובהנחה שכולם נותנים שירות והנאה זהים, קל להראות ששיווי המשקל היחיד יהיה כאשר ארבעה פאבים יאסרו עישון ואילו החמישי יתיר עישון. אף אחד מהם לא יוכל להרוויח יותר באמצעות שינוי הכלל הנוהג אצלו.

כמו כן, אם ניתן לחלק את המרחב במקום הבילוי לאיזור מעשנים ולאיזור של לא מעשנים, יתכן שכל אחד מהפאבים יקצה את המרחב בהתאם לביקוש היחסי לאיזורים אלה. אפשרות אחרת להקצאה בין מעשנים ללא מעשנים היא הקצאה של זמן – בית קולנוע אשר יקצה חלק מההצגות בו למעשנים וחלק ללא מעשנים, לפי הביקושים היחסיים, עשוי להרוויח יותר מבית קולנוע שלא יבצע הקצאה כזו. לפיכך, כאשר ישנן אפשרויות של הקצאת מרחב או זמן בין המעשנים ללא מעשנים, בין בכל מקום בנפרד, ובין בשוק ככלל, נראה שהתוצאה תהיה היעילה ביותר האפשרית – כולם יהנו ואף אחד לא יסבול. אין צורך בהתערבות ממשלתית!
 
אבל, כפוקד פאבים מזדמן, אני חייב להודות שעד לשינוי החוק לא נתקלתי באף פאב שאסר עישון. לכאורה, אם אפילו רק 10% מפוקדי הפאבים אינם מעונינים בסביבת מעשנים, היינו צריכים למצוא כ10% מהפאבים אשר אוסרים עישון, עוד לפני שינוי החוק. מה הסיבה לכך שזה לא היה המצב?
 
על אף הדיון הרב בנזקי העישון ומטרדיו, רוב האנשים, גם אותם שאינם מעשנים, אינם נותנים חשיבות גדולה לנזקים ומטרדים אלה. הלא מעשנים מוכנים להיכנס לפאב גם אם יש בו מעשנים. בכך לא די. כדי להשלים את הטיעון צריך להבין מדוע הלא מעשנים יבחרו ללכת לפאב שבו מותר לעשן גם כאשר יש פאב האוסר עישון. הסיבה לכך היא שהבילוי בפאב הוא בדרך כלל בילוי חברתי ולא אינדיבידואלי. אנשים הולכים לפאבים בזוגות ובקבוצות. נניח כעת שיש קבוצה המעוניינת ללכת לפאב וש90% מהקבוצה הם מעשנים. הקבוצה תבחר, כמובן, ללכת לפאב שבו העישון מותר. פאבים שבהם העישון אסור יזכו רק לביקורם של בודדים וקבוצות שאחוז הלא מעשנים בהם גדול מספיק כדי שיבחרו באותם פאבים. אם אחוז המעשנים בקרב פוקדי הפאבים הוא גדול, התוצאה תהיה שיש סיכוי משמעותי שכל הפאבים יאפשרו עישון.
 
האם מצאנו הצדקה להתערבות בשוק? באופן עקרוני לא, משום שהתוצאה עדיין יעילה יותר מאשר במצב שבו העישון אסור. זה יהיה נכון גם אם שיווי המשקל שבו בכל הפאבים העישון מותר גורם לקבוצה גדולה של לא מעשנים שהיו מעוניינים ללכת לפאבים להדיר רגליהם מהם, ולבחור בצורות בילוי חלופיות. צורות הבילוי החלופיות גם הן דרך של הקצאה – אמנם לא של מרחב או זמן אלא של בילוי, בין מעשנים ללא מעשנים, והיא עשויה להיות יעילה.
 
נסכם: במקומות שבהם ניתן להקצות מרחב או זמן בין מעשנים ללא מעשנים, ויש תחרות בשוק, אין שום צורך בהתערבות. השוק יסדיר את ההקצאה היעילה. גם במקומות שבהם לא ניתן לבצע הקצאה כזו הבחירה של השוק תהיה יעילה, והיא תבצע את הפגיעה שהיא החמורה פחות – במעשנים או בלא מעשנים.
 
ניתן לראות זאת בדרך שבה השוק מטפל במטרד אחר, מטרד הטלפונים הסלולרים. בתי קולנוע מחייבים כיבוי של הטלפונים הסלולרים ומשתדלים לאכוף זאת בדרך של התראה והסברה. זאת משום שאכיפה כזו גורמת לתועלת גדולה יותר מאשר המצב שהיה מתקיים ללא אכיפה – כאשר את היעילות מודדים בתועלת משימוש בטלפון הסלולרי כפול מספר האנשים החייבים לעשות שימוש כזה, אל מול התועלת מכך שלא יעשה שימוש כזה כפול מספר האנשים (הרב עשרות מונים) שנהנה מאיסור על השימוש. מנגד, בתי קפה אינם אוסרים על שימוש בטלפונים סלולרים, על אף שיש בכך כדי להטריד את חלק מיושביהם. ככל הנראה המטרד בבתי הקפה נמוך לעומת התועלת הכוללת מהשימוש בטלפונים הסלולרים.
 
הסיפור עדיין אינו גמור. נושא אחד נותר לדיון והוא ההשפעה שיש לכללים המשפטיים מחד, ולפרסומת שנוקטות חברות הסיגריות מאידך, על ההעדפות של הפרטים. נושא זה כולל גם את החשש מהתמכרות לעישון ואת ההשפעות על הדור הצעיר. בנושא זה אדון בחלק ג' בשבוע הבא.

לפזר את מסך העישון: חלק א'

לפני כחודשיים נכנס לתוקפו תיקון לחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים (אשר, בין היתר, החליף גם את שמו של החוק ל"חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים וחשיפה לעישון"). התיקון לחוק הגדיל את הקנסות המוטלים על מעשנים במקומות ציבוריים ועל מחזיקי מקומות ציבוריים שבהם מעשנים, והגביר את החובות המוטלות על אותם מחזיקים למנוע עישון. כמו כן תחולת החוק הורחבה לפאבים, מועדונים ודיסקוטקים, מקומות שנחשבו למעוזי המעשנים בעבר.
 
בדומה לתיקון לפקודת התעבורה המחייב חבישת קסדה ברכיבה על אופנים, שעליו חיוויתי דעתי בבלוג הזה בעבר, כך גם בחוק למניעת העישון מתערבת המדינה בבחירותיו הפרטיות של האזרח. אולם בשונה מחבישת הקסדה, אשר אינה משפיעה על אף אחד למעט חובש הקסדה (רוכב האופנים), העישון משפיע לרעה על אנשים בסביבתו של המעשן. נדמה, לכן, שההבדל הזה מוליך באופן אוטומטי למסקנה שאת העישון יש לאסור. הפוסט הזה ינסה לבחון את המסקנה הזו.
 
נניח ששני אנשים, סמוקי וירוקי, מתגוררים יחד: סמוקי נהנה לעשן, והוא מעדיף להמשיך לעשן למרות הסיכון שהעישון יגרום לו לנזקים בעתיד. העישון גורם למטרד ולנזקים לא רק לסמוקי אלא גם לירוקי שגר איתו ושואף את העשן שהוא מייצר. ירוקי סובל מריח הסיגריות, מהעשן בעיניו, ומהסיכוי שיחלה בעתיד במחלות שונות בגלל עשן הסיגריות שאליו נחשף. האם יש לאסור על סמוקי לעשן בבית?
 
התשובה לשאלה זו, כך מסתבר, אינה ברורה מאליה. העובדה שאנו רואים בעישון מטרד, בסמוקי מטריד ומזיק ובירוקי נפגע מהמטרד אינה נובעת ממצב 'טבעי' אלא מהגדרתנו את נקודת המוצא – נקודת הייחוס. אם נקודת הייחוס הינה ללא עישון אז סמוקי שמעשן גורם לנזק לירוקי. אולם אם נקודת הייחוס היא שהעישון מותר אז ירוקי, אם ימנע מסמוקי לעשן, יגרום לו לנזק. ניתן להסביר את הנקודה הזו גם בדרך אחרת: נניח שהנאתו של סמוקי מעישון (בניכוי הנזקים שנגרמים לו) שווה ל100. אם נאסור על סמוקי לעשן נגרום לו למעשה לאובדן הנאה של 100, שזהה לנזק בסך 100 שהיינו גורמים לו. סמוקי, למשל, יהיה מוכן שנגרום לו נזק אחר ששוויו נמוך מ100 אולם נתיר לו לעשן. כשם שסמוקי מזיק לירוקי כאשר הוא מעשן, כך ירוקי מזיק לסמוקי כאשר הוא מונע ממנו לעשן.
 
אם כך, כיצד נכריע האם רצוי לאסור על סמוקי לעשן? בעיה דומה הוצגה על ידי זוכה פרס נובל לכלכלה Ronald Coase במאמרו The Problem of Social Cost. ההבחנה הראשונה שעשה Coase היתה שאכן המצב הוא הדדי ותלוי בהגדרת הזכויות והחובות בין הצדדים. ההבחנה השניה שעשה היתה בין מצב שבו השנים יכולים לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם לבין מצב שבו הם אינם יכולים לעשות זאת. כאשר סמוקי וירוקי יכולים לנהל משא ומתן הם יכולים להסכים שסמוקי לא יעשן גם אם מותר לו לעשן, או שסמוקי יעשן אף אם הדבר אסור. אם העישון אסור והנזק לירוקי מהעישון הוא 120, הוא ישלם לסמוקי סכום בין 100 ל120 וסמוקי יקבל את הסכום הזה תמורת הסכמתו להפסיק לעשן. מנגד, אם העישון אסור סמוקי לא יעשן משום שהנאתו, 100, נמוכה מהסכום שיצטרך לשלם לירוקי כפיצוי עבור הנזק שנגרם לו. בין אם מותר לעשן ובין אם לאו, בסופו של דבר סמוקי לא יעשן. באופן דומה ניתן להראות שאם הנזק לירוקי הוא רק 80, סמוקי יקנה ממנו את זכותו לעשן גם אם העישון אסור, תמורת סכום בין 80 ל100. המסקנה של Coase היתה שכאשר אין בעיה לנהל משא ומתן כזה התוצאה הסופית – האם סמוקי יעשן או לא – לא תהיה תלויה בשאלה האם מותר או אסור לעשן (אם כי שאלה זו תקבע מי 'יתעשר' בסופה של העיסקה – סמוקי או ירוקי).
 
הבעיה, כמובן, שבדרך כלל אין אפשרות לנהל משא ומתן בין מעשנים ללא מעשנים. הצדדים אינם מכירים אחד את האחר, הם רבים ואי אפשר להגיע להסכם שיכלול את כולם. אולם הדיון הקודם מרמז מהו הפתרון הראוי במצב כזה. כדי להגיע לפתרון הזה צריך למדוד את התועלת (לאחר ניכוי נזקים) לסמוקי ואת הנזק לירוקי. באופן עקרוני, כאשר התועלת לסמוקי גדולה מהנזק לירוקי צריך לאפשר לסמוקי לעשן, ולהיפך, כאשר התועלת לסמוקי קטנה מהנזק לירוקי צריך לאסור על סמוקי לעשן.
 
העניינים מסתבכים עוד משום שקיימות אלטרנטיבות נוספות. ירוקי יכול, למשל, לצאת מהבית כאשר סמוקי מעשן. גם סמוקי יכול לצאת מהבית כאשר הוא מעשן. לכן, נצטרך להשוות בין התועלת לסמוקי בניכוי הנזק שנגרם לירוקי שצריך לצאת מהבית בכל פעם שסמוקי מעשן (בהנחה שהוא מעדיף לצאת מהבית ולא לנשום את עשן הסיגריות), לבין התועלת לסמוקי כאשר הוא צריך לעשן מחוץ לבית.
 
אם נעבור למצב מופשט פחות, כדי לענות על השאלה האם ראוי לאסור עישון במקום ציבורי מסויים, נניח בבית קולנוע, נצטרך להשוות את הנזק שייגרם למעשנים אם לא יוכלו לעשן בתוך הקולנוע, לנזק שייגרם ללא מעשנים אם יאלצו לסבול את עשן הסיגריות. בהנחה שאחוז המעשנים הוא קטן התשובה לשאלה זו ברורה – הנזק שיגרם למעט מעשנים שיאלצו להמתין ולא לעשן בקולנוע קטן מהנזק שיגרם ליתר האנשים אם יאלצו לסבול את עשן הסיגריות.
 
אולם אז עולה השאלה מה אם אחוז המעשנים הוא גבוה מאד. נניח שהמקום הציבורי הוא פאב ונניח שהציבור המעונין לשתות בפאב מורכב ברובו ממעשנים. במקרה כזה יכול להיות שהנזק שיגרם למעשנים שיצטרכו לעשן מחוץ לפאב אם העישון יהיה אסור יהיה גדול מהנזק שיגרם ללא מעשנים מכך שיא
לצו לסבול את עשן הסיגריות, או לחלופין לוותר על הביקור בפאב.
 
כדי לראות שהדיון כולו אינו מנותק מהמציאות נחשוב על דוגמא קרובה של זיהום אוויר שאותו אנו כולנו מקבלים כמובן מאליו – עשן הנפלט מרכבים בכביש. על אף שעשן זה גורם נזק לכל מי שנחשף לו, פליטת העשן ממכוניות היא מותרת ולא ניתן לחייב את נהגי הרכב לפצות את מי ששואפים את העשן שהם פולטים. אנו מכירים בכך שהנזק שנגרם מעשן המכוניות נמוך מהתועלת מהשימוש בהן.
 
הדיון הוא מורכב יותר. לעישון יש השפעות ממכרות, יצרני הסיגריות מעוניינים בהפצתו, יש לעישון השפעות חברתיות, והמקומות הציבוריים נמצאים בתחרות על לקוחות. כל אלה מסבכים את הדיון, אולם על כך ארחיב בפוסט הבא. בינתיים, אשמח לתגובות.

האם מכוני הכושר נוטשים את המנוי השנתי?

בהמשך לפוסטים על תעלומת מכוני הכושר…נראה שיש שינוי…האם בכל זאת אפשר להרוויח ללא מנוי שנתי?

למה כובע? על קסדות, אופנים, נורמות וחופש בחירה

היום זה קורה…. התיקון לפקודת התעבורה, אשר מחייב לחבוש קסדת מגן ברכיבה על אופנים, נכנס לתוקפו. מעתה לא תוכלו לצאת לרחוב באופניכם, רולרבליידכם, או סקייטבורדכם ללא קסדות. כדאי שתמהרו לחנות ותרכשו קסדה, לכם ולילדיכם, ואולי גם תבלו איתם כמה דקות ותסבירו להם שממחר, אם הם יסעו בלי קסדה ב"מחיצתכם" (לשון החוק), אבא ואמא יקבלו קנס. ולכן, כדאי שהקטנים יקפידו על חבישת הקסדה, לפחות כאשר אתם בסביבה.
 
הרבה ויכוחים התנהלו סביב החוק החדש. עמותות רבות כגון הירוקים, או "ישראל בשביל אופניים" התנגדו לו, בעוד אחרות, ובראשן "בטרם" תמכו. חבר הכנסת גלעד ארדן (שיזם גם חוק אחר אשר חייב לבישת אחזקת אפוד זוהר ברכב ולבישתו ביציאה מהרכב בדרך שאינה דרך עירונית) יזם את חקיקת החוק הזה, ואליו הצטרפו חברי כנסת אחרים כמו מתן וילנאי ורונית תירוש, בהסתמכם, בין היתר, על חוויותיהם האישיות. חבר הכנסת דב חנין, תומך נלהב ברכיבה באופניים, התנגד לחוק. העיתונים והבלוגים מלאו כתבות, שרובן מגנות את החוק המתערב בחופש ההחלטה של הפרט באופן שאינו מוצדק, כך נטען. הטוקבקיסטים השתוללו.
 
בדרך כלל אני נוטה להתנגד להתערבות של המדינה ולרגולציה. ההנחה שלי היא שכל אחד מאיתנו הוא בר דעת, ויכול להחליט בעצמו על גורלו. זו, דרך אגב, לא ממש הנחה מופרכת, לאור העובדה שאנחנו מקבלים מאות החלטות מדי יום, ושהמדינה מתערבת רק באחוז קטן מאד מהחלטות אלה. ההנחה היא גם שכחברה, עדיף שנסתמך על החלטותיהם של היחידים, ולא ניזקק בכל שאלה לאמא מדינה. היד הנעלמה של חופש הבחירה והשוק יכוונו אותנו, כך אני מאמין בדרך כלל, למקום שייטיב עמנו ביותר. אם כך, האם לא ראוי שהחופש להחליט האם לחבוש קסדה או לא יישאר בידינו? האם ארדן וחבריו לא הגזימו הפעם?
 
במקרה הזה, כפי שאסביר בסוף הפוסט, אני סבור שדווקא לא הגזימו, ויש סיבה טובה להתערבות.
 
לפני שאכנס לניתוח הנימוקים בעד ונגד חבישת הקסדה, אבקש, כהרגלי, להניח מספר הנחות כדי למקד את הדיון. אני אניח שקסדות מונעות פציעות בסוגים מסויימים של תאונות. כמי שרוכב בשטח מדי שבוע, אני יכול להעיד מידיעה אישית ומראית עיניים, שאכן זה המצב. אני אניח אף יותר מכך – שיש כיום אנשים, מבוגרים וילדים, שחבישת הקסדה תקטין את סיכוייהם להיפצע אולם למרות זאת אינם חובשים קסדה ברכיבת אופנים. גם הנחה זו הכרחית לדיון, שכן אחרת החוק אינו יכול לשנות את ההתנהגות של האנשים שאליהם כוון. (הנחה זו, יש להדגיש, אינה מוליכה לכך שצריך לחייב את אותם אנשים לחבוש קסדה, ולו משום שיתכן שההנאה שהם נהנים מרכיבה ללא קסדה מצדיקה בעיניהם את נטילת הסיכון האמור.)
 
הטיעונים נגד חבישת הקסדה מתחילים כולם באותה נקודה –  יש בכך התערבות בחופש הבחירה שלנו. חלקם ממשיך וחולק על הנחת היסוד, ומניח במקום זאת שהקסדה אינה מסייעת כנגד פציעות. כאמור, אין שום ענין בדיון עם טיעונים אלה. או שהם נכונים, אמפירית, או לא. אם הם נכונים – אכן הטילו עלינו מס לא מוצדק. אם לא – אפשר להמשיך בדיון.
 
טענה אחת היא שחבישת הקסדה תביא לכך שרוכבים, כמו גם נהגים ברכב מנועי, ייזהרו פחות ולכן הפגיעות ברוכבי האופנים יתרבו. טענה זו אינה חדשה. היא נטענה גם לגבי חובת חגירת חגורות בטיחות ברכב. מאמרים שפורסמו לאחרונה מטילים בספק את הטענה שיש השפעה הפוכה של אביזר הבטיחות על רמת הזהירות של המשתמש. אינטואיטיבית, לא נראה לי שרוכבים עם קסדה ישתוללו יותר מאשר אילו היו ללא קסדה, או שהנוהגים בכביש יזלזלו בבטחונם יותר משהם מזלזלים בו כיום.
 
טענה אחרת כנגד חבישת הקסדה אומרת שהטלת החובה תביא לכך שפחות אנשים ירכבו על אופנים, משום חוסר הנוחות הכרוך בחבישת קסדה או בגלל מחירה. אם מספר רוכבי האופנים בכביש משפיע גם הוא על הסיכון לו הם חשופים, ירידת מספר הרוכבים עקב חובת חבישת קסדה עלול להביא להגדלתו של הסיכון לאותם רוכבים שיחבשו אותה וירכבו. גם כאן התשובה שלי אינה יותר מאינטואיטיבית – נראה לי שהקסדה אינה מכבידה על הרכיבה באופן שיגרום להרבה אנשים להימנע מרכיבה. מדוע, אם כן, אנשים אינם משתמשים בקסדה היום, ללא האיסור? על כך, כמו גם על מחיר הקסדה, בסוף הפוסט.
למצדדי החוק נימוקים רבים התומכים בו. יש לזכור שההנחה שחקיקת החוק תביא להקטנת שיעור הפציעות ברכיבה על אופנים אינה מספיקה כדי לתמוך בחוק. על מצדדי החוק להסביר מדוע שונה מקרה זה ממקרים רבים אחרים שבהם נוטלים אנשים סיכונים מבחירה.
 
טיעון אחד בעד חבישת קסדה הוא שהנזקים הנגרמים למשק ולחברה כתוצאה מפציעות שהיו יכולות להימנע אילו היתה חובת חבישת קסדה הם גדולים ומשמעותיים. בלשון כלכלית, הטיעון הזה אומר שלרכיבה ללא קסדה יש עלויות שאינן מוטלות על הרוכב, ולכן הוא לא לוקח אותן בחשבון. רוכב שנהנה מרכיבה ללא קסדה לא מתחשב בעלויות האלה, משום שהן נופלות על הקופה הציבורית. לכן, ההחלטה לרכב ללא קסדה עלולה להיות גרועה ובזבזנית משיקולים חברתיים, על אף שמשיקולים פרטיים של הרוכב החופשי היא מ
וצדקת. הטיעון הזה לא ממש משכנע בעיני, ולו משום שיש המון החלטות אחרות שאנחנו מחליטים, ושבהן אנו מפילים מעמסה על הקופה הציבורית משום שהם מגדילים את הסיכון לפציעה או מוות, ובכל זאת לא מוגבל חופש ההחלטה שלנו לגביהן. כך, למשל, ההחלטות ליסוע ברכב פרטי ולא ציבורי, לעשן בבית, לעסוק בספורט אתגרי, או לאכול כמויות גדולות של ג'אנק פוד, כולן מגדילות את הסיכוי לכך שניפול למשכב ונטיל עוד הוצאה על הקופה הציבורית. קשה לתמוך בהגבלתן של כל ההחלטות הללו. יתרה מכך, מאחר שבישראל לא משלמים עבור כל טיפול רפואי, קיימת ממילא בעייה של צריכת יתר לטיפולים כאלה. ממילא איננו לוקחים בחשבון את כל העלויות הכרוכות בטיפולים רפואיים שייגרמו בעקבות החלטותינו. חבישת הקסדה אינה מצדיקה טיפול שונה לענין זה.
 
טיעון אחר בעד חבישת הקסדה הוא שחלק מהאנשים שאינם חובשים אותה אינם מודעים לסיכונים הכרוכים בכך. אילו היו מודעים לכך, היו חובשים קסדה. בגרסה אחרת לאותו טיעון, אף אם היו יודעים על הסיכונים, היו מקבלים החלטה שאינה נכונה משיקולים שלהם בלבד. שתי הגרסאות לא משכנעות בעיני. גם כאן, חבישת הקסדה אינה שונה מהחלטות אחרות בתנאי אי וודאות, ואיני חושב שדווקא היא מצריכה התערבות של החוק. מה גם שאם הבעיה היא אכן של מידע, הפתרון פשוט – הפצת מידע על ידי המדינה באשר לסיכונים הטמונים באי חבישת קסדה. ולגירסת חולשת הרצון – תעמולה של המדינה שתשכנע אותנו לשנות דרכינו –  לטובתנו.
 
ניתן, כמובן, להמשיך ולטעון שהבעיה העיקרית היא לגבי ילדים, שאינם מסוגלים להבין את הסיכונים באי חבישת קסדה. התשובה המיידית היא שלילדים האלה יש הורים, הדואגים לכך שלא ידחפו ידיים לשקעי חשמל, שלא יקפצו לבריכות עמוקות מדי, ושלא ילכו ברחוב בלי נעלים. כשההורים לא ממלאים את חובותיהם קורות תאונות. אולם שוב, נושא הקסדות אינו שונה באופן מובהק מנושאים אחרים. הטיעון הפטרנליסטי אינו יכול, לכן, לעמוד בפני עצמו.
 
אם אף אחד מהטיעונים, בעד או נגד, אינו משכנע, התוצאה חייבת להיות שהחוק אינו ראוי והתערבותו בחופש הבחירה שלנו אינה מוצדקת. אני, כאמור, סבור אחרת.
 
בספר נהדר שכתב Thomas Scelling, זוכה פרס נובל לכלכלה, ושנקרא Micromotives and Macrobehavior, הוא מספר את הסיפור הבא (תרגום חופשי שלי):
 
זמן קצר לאחר שטדי גרין מקבוצת הBruins חטף מקל הוקי למוח, נכתב בעיתון ניוזוויק (6 באוקטובר 1969) :
"שחקני הוקי קרח לא יחבשו קסדות מבחירתם החופשית, וזאת בגלל כמה סיבות. כוכבה של קבוצת שיקאגו סטאר, בובי הול, מפנה לגורם הפשוט ביותר: "יהירות". אבל שחקנים רבים מאמינים באמת ובתמים שקסדות יפגעו ביעילותם וישימו אותם בעמדת נחיתות, ואילו אחרים חוששים שיריביהם ילעגו להם. השימוש בקסדות יהפוך רווח רק אם שחקנים יחששו מפגיעות דומות לאלו שסבל טדי גרין, או באמצעות חוק שיהפוך את חבישתן במשחק לחובה…..שחקן אחד סיכם את הרגשתם של רבים: "זה טפשי לא לחבוש קסדה. למרות זאת, אני איני חובש קסדה, משום שאחרים אינם חובשים קסדה. אני יודע שזה טפשי, אבל רוב השחקנים מרגישים בדיוק כמוני. אם הליגה היתה מחייבת אותנו לחבוש קסדות, כולנו היינו חובשים אותן, ולאף אחד לא היה איכפת."
 
הלקח מהסיפור פשוט – חבישת קסדה, כמו התנהגויות רבות אחרות, קשורה לנורמה חברתית. הנורמה הנוהגת כיום היא שלא חובשים קסדה ברכיבת אופניים בעיר. מי שחורג מהנורמה, בעיקר בקרב אוכלוסיית הילדים והנוער, צפוי לבוז מחבריו. המלחמה של הורה בודד על כך שילדו יחבוש קסדה, צפויה כמעט תמיד לכשלון, כאשר מולה עומד הלחץ החברתי שלא לחבוש אותה.
 
הבעיה בנורמה כנגד חבישת קסדה, כמו בנורמות חברתיות אחרות, היא שקשה מאד לשנות אותה. גם כאשר רוב ההורים והרוכבים מעדיפים לחבוש קסדה, לאף אחד מהם אין הכוח להביא לשינוי הנורמה (הבלתי רצויה). בדיוק כמו בסיפור של Schelling – אף אחד משחקני ההוקי קרח לא התנגד באמת לחבישת קסדה, אבל כל עוד הנורמה היתה הפוכה, לא היה בידי אף אחד מהם מה לעשות. כל עוד מי שחובש קסדה יחשב ל'חנון', 'לא מקובל', 'פחדן', 'מוזר', אף אחד לא יחבוש קסדה. אחת הדרכים היחידות לשנות את הנורמה היא באמצעות חוק שיחייב חבישת קסדה.
 
באופן פאראדוכסלי – החוק החדש פועל, לכן, לא כנגד רצוננו וחופש הפעולה שלנו, כי אם בעדו. חופש הפעולה שלנו היה מוגבל בגלל הנורמה החברתית כנגד חבישת קסדה. החוק יכול להפוך את הנורמה, ולאפשר לנו את שרצינו מזמן – לחבוש קסדה ולרכב בבטחון. בקרב רוכבי השטח והכביש המקצועיים, הנורמה השתנתה מזמן. רכיבה ללא קסדה נחשבת מסוכנת, וחושפת את הרוכב להערות וביקורת. הקסדה עצמה הפכה למוצר אופנתי, ורוכבים רבים מוכנים לשלם מעל 1,000 שקלים עבור קסדה שתישא את שם המותג הנכון. שינוי דומה בקרב הנוער והרוכבים שאינם מקצועיים לא יתרחש, ככל הנראה, ללא מהלך קיצוני כזה שאליו שואף החוק.
 
ושתי הערות לסיכום: ראשית, טוב יעשו חברי הכנסת אם ידאגו גם לסיבסודה של הקסדה, לטובת אוכלוסיות שיתקשו ברכישתה. ושנית, שינוי הנורמה דורש אכיפה יעילה מייד לאחר קבלת החוק. אחרת, הנורמה כנגד חבישת הקסדה רק תתחזק, כאשר על גבה היא סוחבת נורמה חמורה הרבה יותר של זלזול בחוק.