Category Archives: תובענות ייצוגיות

קוים מנחים – שכר טרחה בייצוגיות: שמש נ' רייכרט מגיע לקו הגמר

17 שנים לאחר שהוגשה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שמש נ' רייכרט הגיע לקו הגמר. בית המשפט העליון פסק את שכר הטרחה לעורך הדין, בגובה 3,242,280 ש"ח.

השופט גרוניס קבע קוים מנחים לפסיקת שכר טרחה בייצוגיות, על פי עקרונות שפורטו במאמר שכתבתי (סליחה על העדר הצניעות), עם מספר שינויים קלים:

1. שכר הטרחה יהיה בדרך כלל באחוזים.

2. אחוז שכר הטרחה צריך להיות גבוה יותר בהליך שהסתיים בפסק דין בהשוואה להליך שהסתיים בפשרה.

3. שכר הטרחה יהיה מדורג על פי סכום. דהיינו, האחוז שנפסק צריך לרדת ככל שהסכום שנפסק גדל. במאמר הסברתי מדוע דרך זו נכונה רק כאשר המחלוקת העיקרית היא על אחריות הנתבע ולא על הסכום הנתבע. בית המשפט העליון לא עשה הבחנה זו.

4. שכר הטרחה צריך להיות מחושב מתוך סכומים שנגבו בפועל על ידי הקבוצה.

במקרה זה קבע בית המשפט העליון ששיעור שכר הטרחה על 5 מליון ראשונים יהיה 25%, על 5 המליון הבאים 20%, ועל כל סכום מעל 10 מליון 15%. בית המשפט העליון הדגיש שמבנה שכר הטרחה הזה מיוחד לנסיבות המקרה  ו"קשה יהיה להסיק ממנו לגבי מקרים אחרים של תובענות ייצוגיות ככל שמדובר בשיעור האחוזים ובמדרג שנקבע לגבי שכר הטרחה." יש להמתין ולראות האם הסכומים שנקבעו כאן ישמשו כעוגן לבתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר.

מאמר של Klonoff על הבעייתיות באישורן של ייצוגיות בארה"ב

מאמר חדש של Robert H. Klonoff, דיקן הפקולטה למשפטים Lewis & Clark, סוקר את ההתפתחויות האחרונות בתחום התובענות הייצוגיות בארה"ב, ומצביע על מגמה אשר מקשה על אישורן של תובענות ייצוגיות. ההשוואה בין המצב בארה"ב לישראל מעניינת, בעיקר לאור ה'פור' של כ50 שנים שיש לארה"ב בהתנסות במכשיר זה.

משרתם של שני אדונים?

בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (השופט ע' גרוסקופף) קבע בת"צ 4263-03-11 אשל היאור בע"מ נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ, כי תובע מייצג אינו רשאי להודיע באופן חד צדדי על החלפת עורך הדין המייצג בתובענה ייצוגית וזאת בשונה מזכותו של תובע בהליך אישי. בית המשפט ביסס את החלטתו על מספר נימוקים, שהמרכזי בהם הינו החובה המוטלת על עורך הדין המייצג בתובענה ייצוגית לפעול למען טובת הקבוצה שבשמה הוגשה התובענה ולא רק כלפי התובע המייצג וזאת בניגוד למצב הרגיל בתביעה אישית. חובה זו של עורך הדין המייצג לפעול למען כל חברי הקבוצה מעוגנת בסעיף 17 לחוק תובענות ייצוגיות. עורך הדין המייצג הוא הגורם המנהל את התובענה הייצוגית והוא חב חובת אמון כלפי חברי הקבוצה, גם אם המשמעות היא העדפתם על פני התובע המייצג עצמו. בית המשפט הביע חשש שמא הכרה בזכותו של התובע להחליף את עורך הדין תביא לכך שעורך הדין יעדיף לקדם את האינטרסים של התובע המייצג על פני האינטרסים של כל חברי הקבוצה, דבר שיחריף את בעיית הנציג הקיימת באופן מובנה בתובענה הייצוגית.

בית המשפט קבע כי התובע המייצג רשאי להודיע כי עורך הדין אינו מייצג אותו בתביעתו האישית. כמו כן התובע המייצג יכול להגיש בקשה להחלפת הייצוג או להוספת עורך דין מייצג נוסף. אולם הוא אינו יכול לבטל את מעמדו של עורך הדין כמייצג את הקבוצה בבקשה לאישור.

החלטה זו מעלה בעיה עקרונית הנובעת ממערכת היחסים המשולשת בין עורך הדין המייצג, התובע המייצג והקבוצה המיוצגת. במערכת יחסים משולשת זו ענינה של הקבוצה מיוצג על ידי שני נציגים – עורך הדין והתובע המייצג. דואליות זו מעלה את השאלה מיהו הגורם המוסמך לקבל החלטות בנסיבות שבהן בין שני מייצגי הקבוצה שוררת אי הסכמה. משאלה זו נגזרת גם השאלה עימה התמודד בית המשפט בעניין זה והיא – האם בהעדר הסכמה בין מייצגי הקבוצה רשאי התובע המייצג להביא לפיטוריו והחלפתו של עורך הדין המייצג באופן חד צדדי. שתי השאלות דורשות תשובה שתיתן תמריצים אופטימליים להגשת תובענות ייצוגיות, אולם בה בעת תבטיח ייצוג הולם וראוי בניהולן ותמזער את בעיות הנציג המובנות במנגנון התובענה הייצוגית.

כפי שקבע בית המשפט המחוזי, חוק תובענות ייצוגיות אינו מאפשר פיטוריו או הסתלקותו של תובע מייצג או בא כוח מייצג ללא אישורו של בית המשפט. אולם השאלה היא מהו המשקל שעל בית המשפט לתת לעמדתו של כל אחד משני הנציגים, כאשר הוא מבקש את החלפתו של הנציג האחר.

יש להבחין בין שני מצבים: במצב הראשון, עורך הדין המייצג הוא שיזם את הגשת התובענה, והוא הרוח החיה מאחורי ניהולה, בעוד התובע המייצג חסר מומחיות בתחום ותביעתו האישית זעומה. במצב דברים זה, ראוי כי עורך הדין המייצג הוא שיקבל את ההחלטות אודות ניהול ההליך, וממילא אין לאפשר לתובע המייצג לפטרו. במצב הדברים השני, התובע המייצג הוא בעל מומחיות בעניין נשוא התובענה ועניינו האישי בה הוא משמעותי. במקרים רבים, תובע כזה הוא שיזם את הגשת התובענה הייצוגית ובחר בעורך הדין המייצג בבקשה לאישור (ראו למשל החלטת השופט ע' גרוסקופף בת"צ (מרכז) 14144-05-09‏איפקס חיתום וניהול הנפקות בע"מ נ' הראל ניהול קרנות בע"מ, ניתן ב- 3.10.10, שם נקבע כי אין מניעה שמשקיע מוסדי יהיה תובע מייצג). כאשר כך הם פני הדברים, ראוי להעניק דווקא לתובע המייצג את הזכות להכריע בשאלות הנוגעות לניהול ההליך. במסגרת זו, ראוי לתת משקל לרצונו של התובע המייצג להחליף את עורך הדין המייצג. שיקול דעתו של התובע המייצג, המבוסס על אינפורמציה שמצויה בידו ושבמקרים רבים לא ניתן להציגה בפני בית המשפט, צריך לקבל עדיפות במקרים אלה. זאת כדי לעודד תובעים מסוגו להגיש תובענות ייצוגיות ולאפשר להם לנהלן באופן שייטיב לא רק עימם אלא עם חברי הקבוצה כולה.

כדי להתמודד עם בעיית הנציג ראוי בשני המצבים להותיר בידי מי שאינו מנהל את התובענה – התובע המייצג במצב הדברים הראשון, ועורך הדין המייצג במצב הדברים השני – את האפשרות והחובה לפנות לבית המשפט כאשר הם נוכחים ש'מנהל' ההליך אינו ממלא תפקידו נאמנה ואינו מייצג באופן ראוי והולם את עניינם של חברי הקבוצה המיוצגת. בכך מותירים בידם תפקיד של 'מבקר' חיצוני על ניהול ההליך מטעם הקבוצה המיוצגת.

על אף שבמקרה הנדון בתביעה זו התובע המייצג הוא שיזם את ההליך, אין מקום להניח שהייתה לו מומחיות מיוחדת בתחום ואף עניינו האישי בתובענה היה זעום. לפיכך צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע, שניהול ההליך במקרה זה נתון בידי עורך הדין. וממילא אין להיענות לבקשת התובע המייצג לפטרו. אולם, קביעתו הנוספת של בית המשפט לפיה התובע המייצג יכול לפטר את עורך הדין מייצוגו האישי מעוררת תהיות. למרות שלתובע המייצג ענין אישי בניהול התובענה הייצוגית, לרבות בגמול שיקבל אם תאושר ויזכה בה או שתסתיים בפשרה, ענין אישי זה נסוג בפני תפקידו כנציג הקבוצה. לראיה – כאשר הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית, אין התובע המייצג יכול להמשיך בתביעתו האישית אלא עליו להגישה בנפרד (תקנה 9 לתקנות תובענות ייצוגיות). לפיכך, נראה כי הפתרון הראוי במקרה זה היה לאפשר לתובע המייצג לבחור בין שתי אפשרויות: האחת, להמשיך בניהול הבקשה לאישור, תוך הסכמה לייצוגו על ידי עורך הדין המייצג. השניה, לבקש להסתלק מהתובענה הייצוגית. פתרון זה היה אף נותן מענה לשאלה שעליה לא נתן בית המשפט המחוזי את הדעת, בנוגע לפסיקת הוצאות כנגד התובע במקרה שתידחה בקשת האישור או התובענה הייצוגית. אם עורך הדין אינו מייצג עוד את התובע המייצג, אין זה ראוי להטיל עליו הוצאות אם יפסיד בהליך. הדבר ראוי רק אם ממשיכה להתקיים מסגרת היחסים שבמסגרתה עורך הדין מייצג הן את התובע המייצג והן את הקבוצה.

נכתב בשיתוף עם עו"ד רוני אבישר שדה ופורסם בניוזלטר של הקליניקה לתובענות ייצוגיות

שכר טרחה בייצוגיות – כך עושים זאת (נכון) בדלאוור

כתבה שהתפרסמה היום בwall street journal מדוחת ששופטי בית המשפט בדלאוור עברו לפסיקה 'מדויקת' יותר של שכר טרחה בתובענות ייצוגיות בניירות ערך. בעבר, תובענות ייצוגיות שהוגשו בעקבות רכישות חברות ומיזוגים, היו מניבות תוצאות פושרות, בליווי שכר טרחה 'סטנדרטי' שלא היה תלוי בתוצאות. כיום, בית המשפט שינה מגמה והחל להבחין בית תביעות חסרות בסיס, שבהן הפחית את שכר הטרחה לעורכי הדין, לבין תביעות מוצלחות, שבהן פסק שכר טרחה בסכומים משמעותיים (מיליוני דולרים).

כיום, שאלת שכר הטרחה עומדת לפתחו של בית המשפט העליון בענין רייכרט נ' שמש, ובית המשפט הכלכלי, בתביעת דב כהנא נ' כור. במקרה הראשון, מדובר בתביעה שמתנהלת מזה למעלה מ15 שנים והסתיימה בפסק דין לטובת התובעים. במקרה השני, פשרה שזכתה לכותרות רבות עקב סכומה חסר התקדים – 45 מליון דולר. אם לשפוט לפי קריטריון ההצלחה, בשני המקרים ראוי שייפסק שכר טרחה משמעותי לעורכי הדין. במקרה הראשון, בית המשפט המחוזי פסק לעורכי הדין של התובעים הייצוגיים שכר טרחה של 1.3 מליון ש"ח – שכר עלוב לעבודה כה מאומצת ואיכותית. במקרה השני, הצדדים הסכימו שעורך הדין יקבל כ2 מליון דולר – סכום מכובד לכל הדעות, עבור הליך שהסתיים עוד לפני הדיון באישור התובענה הייצוגית. יש לקות שבתי המשפט בשני המקרים לא יקמצו ידם, לאור הצלחת התובעים בשניהם.

הקלות הבלתי נסבלת של הגשת תובענות ייצוגיות

(הופיע היום בדה מרקר)

לקוחותיה של חברת סלקום נותקו משירות במשך יום שלם עקב תקלה שהוגדרה על ידי מנכ"ל החברה 'חסרת תקדים'. לא חלפו 24 שעות מאז הצליחה החברה לתקן את התקלה, וכבר הוגשו לבית המשפט שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית בסכומי עתק של מעל מליארד ש"ח. בקשות אלה הן דוגמא לניצול ציני של מכשיר התובענה הייצוגית ומן הראוי שיימחקו על הסף, תוך פסיקת הוצאות משמעותיות כנגד מי שהגישו אותן. יתכן שסלקום חייבת לפצות את לקוחותיה, בין משום התחיבויותיה החוזיות כלפיהם ובין משום שהתקלה נגרמה עקב התרשלותה. אולם, השאלה האם אכן יש לסלקום חבות משפטית כלפי לקוחותיה תלויה בבירור עובדתי ומשפטי שצריך להיעשות קודם כל על ידי סלקום עצמה. יתרה מכך, גם אם קיימת חבות כזו, סלקום זכאית לקבל את האפשרות ליטול על עצמה את האחריות ולפצות את לקוחותיה מבלי שיהיה צורך בתביעה כנגדה. רק אם סלקום תתחמק מאחריותה, ראוי לבחון את האחריות הזו בהליך משפטי. הגשת הבקשות לאישור תובענה ייצוגית תוך פחות מיממה מיום התקלה נובעת ממספר גורמים: ראשית, עורכי דין סבורים שהראשון לתבוע יהיה זה שיזכה בזכות לייצג בתובענה הייצוגית, ולקבל את שכר הטרחה והגמול הנובעים ממנה. שנית, הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נתפסת כמהלך חסר סיכון ועלות, שהסיכוי לזכות ברווח קל בעקבותיו הוא גבוה. שלישית, קל לנסח תובענה ייצוגית גם כאשר לא ברור האם קיימת עילת תביעה או נגרם נזק, וזאת לאור פסיקת בית המשפט העליון אשר הרחיבה את אפשרות התביעה בגין נזק לא ממוני. תביעות מהירות כאלה אינן מקיימות אף אחת ממטרות התובענה הייצוגית. הדיון בהן בטרם עת גורר עלויות מיותרות למערכת המשפט והתוצאה מהן אינה אכיפה של החוק אלא להיפך, פגיעה בתמריצים לקיימו. שכן, אם סלקום אינה חייבת בדין כלפי לקוחותיה, הגשת התובענות הייצוגיות כנגדה רק מטילות עליה עלויות מיותרות – עלויות שבסופו של דבר יגולגלו בחזרה על אותם לקוחות. לעומת זאת, אם סלקום צריכה לפצות את לקוחותיה, קיים חשש שתעשה דווקא שימוש בתובענה הייצוגית שהוגשה כנגדה בחופזה כדי להשיג לעצמה פשרה נוחה ומהירה, במחיר נמוך, אשר תמנע מהלקוחות כל סעד משפטי נוסף. בתי המשפט צריכים להבהיר שהשימוש בתובענה הייצוגית צריך להעשות באחריות ובזהירות. עליהם לקבוע שהמזדרזים להגישן לא יזכו בשום יתרון אלא להיפך, יעמידו עצמם בסיכון שהבקשה שהגישו תימחק וייפסקו הוצאות כנגדם. אחרת נשלם כולנו את מחיר הפזיזות של מתי מעט החפצים ברווח קל.

הגלישה לחברים בלבד! תביעה ייצוגית בגין הפליה ברשת החברתית

ביום שני, בשעה 16:30, יתקיים במרכז הבינתחומי משפט מבוים שעוסק במקרה (דמיוני) שבו התקיימה הפליה בקבוצת חברים ברשת החברתית.

תאור עובדות המקרה:

 הרשת החברתית:

אתר Inter-People אתר Inter-People, המשמש כרשת החברתית הראשונה באינטרנט בשפה העברית, הוקם בתחילת שנת 2007. האתר הוא בבעלותה של חברת Inter אשר רשומה בישראל. מספר החברים ברשת נכון לחודש דצמבר 2009 עומד על 1,200,000 חברים, 15% מתוכם הם ערבים. ההצטרפות לרשת החברתית נעשית על ידי מילוי טופס קצר הכולל נתונים אישיים ונדרשת הסכמת המשתמש לתנאי השימוש. עם ההצטרפות לאתר נוצר למשתמש באופן אוטומטי עמוד אישי ברשת החברתית אשר כולל פרופיל עם פרטים שמילא המשתמש. האנשים ברשת "קשורים" זה לזה באמצעות הגדרת החברות ביניהם. משתמשים ברשת יכולים ליזום ולפתוח קבוצות בעלות עניין משותף אשר מאגדות בתוכן מספר של משתמשים שחולקים מידע ותחומי עניין ביניהם. לכל קבוצה כזו יש עמוד אישי שבו יש לוח מידע, 'פרופיל' בו מפרטת הקבוצה את מועד הקמתה, תחום העניין המשותף לה ומספר החברים בה המתעדכן on-line.

הקבוצה:

אינטר-דייט בחודש אפריל 2009 הוקמה ב – Inter-People קבוצת "אינטר-דייט", אשר הפכה תוך מספר חודשים לקבוצה הפופולארית ביותר ברשת החברתית. נושא הקבוצה הוגדר כקבוצת היכרויות ונכון לחודש אוקטובר 2009 מספר החברים בה עמד על 30,000. בעת הקמת הקבוצה, הגדיר יזם הקבוצה כי על מנת להתקבל לקבוצה צריך כל משתמש לקבל את הסכמתם של לא פחות מ 10 מחברי הקבוצה וכי הקבוצה רשאית להוציא חבר מהקבוצה בהסכמה של לא פחות מ 20 מחבריה. במקרה בו לא תושג ההסכמה הנדרשת לקבלה תוך שבעה ימים, או במקרה ויש 20 חברים שהחליטו על הוצאת משתמש, נשלחת אל המשתמש הודעת דחייה אוטומטית.

התובעים

עומאר לאנר, נרשם בתחילת שנת 2008 לאתר, בעת הרישום הצהיר עומאר כי הוא מקבל את תנאי השימוש באתר ומילא בין היתר את הנתונים הבאים: סטאטוס משפחתי: רווק; דת: מוסלמי; לאום: ערבי; עיר מגורים: טירה; עיסוק: סטודנט למשפטים, מתנדב במרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. עומאר ביקש להצטרף לקבוצה, אך כעבור מספר ימים קיבל הודעת דחייה אוטומטית מהקבוצה.

רנה גנמא, נרשמה בתחילת שנת 2009 לאתר, בעת הרישום הצהירה רנה כי היא מקבלת את תנאי השימוש באתר ומילאה בין היתר את הנתונים הבאים: סטאטוס משפחתי: גרושה + 2; דת: נוצריה; לאום: ערביה; עיר מגורים: תל אביב – יפו; ארץ מגורים: ישראל; מקום לידה: ישראל; עיסוק: מורה. רנה התקבלה לקבוצה, בהתאם להסכמה של 10 חברים, אולם כעבור ימים ספורים, קיבלה הודעה אוטומטית לפיה הוחלט על הוצאתה מהקבוצה בהחלטה של אחוז החברים הנדרש לכך.

התובענה הייצוגית

 בבדיקה שערכו עומאר ורנה גילו כ150 משתמשים ערבים אשר נדחו מהקבוצה או הוצאו ממנה; הם גילו משתמש ערבי אחד – מוחמד יוסף – שהינו חבר בקבוצת אינטר דייט, אולם הוא לא מילא את הנתונים דת ולאום; כמו כן גילו שקיימים לפחות 30 משתמשים יהודים שקיבלו הודעת דחייה אוטמטית על ידי הקבוצה שכן לא הושג הרוב הנדרש לצורך קבלתם. בנסיבות אלה, החליטו עומאר ורנה להגיש כתב תביעה בצירוף בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית כנגד חברת אינטר בע"מ, קבוצת אינטר דייט ויזם הקבוצה

הייצוגית הולמת – הפשרה לא תמיד

מאמרון שלי שמסביר את הבעייתיות באישורן של פשרות בתובענות ייצוגיות בישראל

http://www.faculty.idc.ac.il/klement/HebArt/OrechHadin.pdf

הסתלקות מייצוגית – מי ישלם?

השופטת פלפל פסקה לאחרונה שתובע שהסתלק מתובענה ייצוגית שהגיש לא יהיה זכאי לתשלום תגמול ועורך דינו לא יזכה לשכר טרחה. זו החלטה ראשונה של השופטת פלפל אשר עומדת בקנה אחד עם הרצון להגביל את השימוש לרעה בפשרות בתובענות הייצוגיות. כן ירבו!

 

תוספת מאוחרת: אכן, שבוע לאחר פסק דינה של השופטת פלפל, נתן גם השופט פרגו פסק דין דומה (תודה לתמר)

ביטוח רכב ואופנועים – הניתוח הכלכלי המוטעה של ידין ענתבי

בויכוח שניטש לאחרונה בנוגע לביטוח החובה של רוכבי האופנועים נדמה כאילו אין תשובה לטיעוניו הכלכליים של המפקח על הביטוח, ידין ענתבי. לגישתו, הסיכונים לתאונה של רוכבי אופנוע גדול עשרות מונים מהסיכון לנוהגים ברכב, ולכן על רוכבי האופנוע לשאת בעלות הביטוח של הסיכונים הללו. הפחתה במחירי הביטוח לאופנועים מביאה לסבסוד שלהם על ידי נהגי המכוניות. סבסוד כזה, כך טוען ענתבי, מביא לעידוד השימוש באופנועים באופן שאינו יעיל.
מפתיע, אבל טיעונו של המפקח על הביטוח יסודו בטעות. אמנם, תמחור מלא של נזקי התאונות בביטוח האופנועים יביא לבחירה נכונה בין רכיבה על אופנוע לבין הליכה ברגל, אבל הוא לא יביא לבחירה נכונה בין רכיבה על אופנוע לנסיעה במכונית. הסיבה היא שפרמית הביטוח של נהגי המכוניות אינה מכסה כיום את הנזק שגורמת מכונית נוספת על הכביש, או בשפה כלכלית, את הנזק השולי שגורמת אותה מכונית.
בתאונות בין שני רכבים שבהם מעורב אופנוע הנזק, בדרך כלל, הוא הנזק לרוכב האופנוע. לכן, אם הביטוח של נהג האופנוע מכסה את מלוא הנזקים שנגרמים לו בתאונות, הוא מכסה למעשה את סך הנזקים שנגרמים באותן תאונות. לעומת זאת, הביטוח של נהג המכונית מכסה רק את הנזקים לנהג ולנוסעים ברכבו, ואינו מכסה את הנזק לנוסעים ברכבים אחרים או באופנועים המעורבים בתאונה. לכן, הביטוח של נהג המכונית אינו מכסה את סך הנזקים שהוא גורם. התוצאה היא שיש תמריץ יתר להשתמש במכונית בהשוואה לאופנוע.
אדגים באמצעות דוגמא מספרית פשוטה: נניח שרוכב האופנוע יהיה מעורב בתאונות עם רכבים אחרים שהנזקים הכוללים הצפויים בהן (מחושבים לאחר הכפלה בסיכויי התאונה) הם 400. הנזקים הללו הם, רובם ככולם, נזקים לרוכב עצמו ולכן הם מכוסים בפרמיית הביטוח שלו. לעומת זאת, נניח שהנזקים הצפויים בתאונות שבהן מעורב נהג המכונית שווים ל300 – 100 מתוכם נזקים לנהג ו200 נזקים לנהגים אחרים, במכוניות ובאופנועים. לפי גישתו של ענתבי עלות הביטוח לאופנועים צריכה להיות 400 ועלות הביטוח לנהגי המכונית 100. אולם למעשה, ההבדל בנזקים הכוללים בין האופנוע למכונית הוא רק 100 (ההפרש בין 400 ל300).
דווקא ה'סיבסוד' כלשונו של ענתבי, עשוי להביא לכך שההבדל בעלות הביטוח יהיה שווה להפרש בין הנזקים שגורמים האופנוע והמכונית. אם, לדוגמא, יועברו 100 מנזקי התאונה בין מכונית לאופנוע למבטח המכונית, עלות הביטוח של האופנועים תרד ל300, ואילו עלות הביטוח של המכוניות תעלה ל200. ההפרש בין עלויות הביטוח של המכונית והאופנוע יהיה קטן יותר, במקרה זה 100, ובכל מקרה יהיה קרוב יותר להפרש בין הנזקים שהם גורמים למעשה. רק כך הבחירה בין השימוש במכונית לשימוש באופנוע תהיה יעילה כלכלית.
המפקח על הביטוח צודק בכך שקביעת פרמיות מדורגות המותנות במאפייני הרוכב היא יעילה. נכון גם שהעלאת הפרמיות של רוכבי האופנועים תביא לבחירה נכונה יותר שלהם בין רכיבה באופנוע לבין הליכה ברגל או שימוש בתחבורה ציבורית. אולם הוא טועה בטענתו שסיבסוד רוכבי האופנוע על ידי נהגי המכוניות יביא לבחירה לא נכונה בין השנים. במצב הקיים כיום פרמיית הביטוח של נהגי המכוניות היא נמוכה מדי בהשוואה לפרמיית הביטוח על אופנועים. הסיבסוד יביא לתיקון המעוות בבחירה בין אופנוע למכונית.

ייצוגית בגין נזקי אסבסט – האם אפשרית?

האסבסט, חומר הפלא של תחילת המאה הקודמת, גרם למאות אלפי מקרי מזותליומה, סרטן ומוות בקרב אנשים שבאו עימו במגע.

 

 

זרם תביעות האסבסט שהוגשו בשנות ה-70 וה-80 בארה"ב הביא לחשש משמעותי מקריסת מערכת המשפט שם ולנסיונות חדשנים לפתרון באמצעות תובענות ייצוגיות.

בישראל, מפעל האסבסט היחיד היה מפעל 'איתנית', שפעל באיזור נהריה, אולם אינו קיים עוד. לרוע המזל, שאריות האסבסט שהותיר המפעל באיזור, כמו גם השלכות האסבסט על עובדי המפעל, בני משפחותיהם ותושבי הסביבה, לא נעלמו. יתכן שנזקי האסבסט ממפעל איתנית יתגברו ומספרם יגדל עם חלוף השנים. על אף שתביעות בודדות הוגשו עד כה וחלקן אף הסתיים בפשרה, ברור שהפתרון היעיל ביותר לבעיית נזקי האסבסט שנגרמו ושאריות האסבסט שנותרו הוא פתרון קולקטיבי.

האם ניתן לנהל הליך ייצוגי בבית המשפט בגין נזקי האסבסט בישראל?

במאמר שפרסמתי לפני קבלת חוק תובענות ייצוגיות סקרתי את האפשרויות לתביעה מסוג זה, אפשרויות אשר היו מוגבלות מאד. החוק, כך נראה, הפך תביעה כזו לאפשרית, אם כי קיימים עדיין מכשולים משמעותיים בפני הצלחתה.

החוק מאפשר כיום הגשת תובענה ייצוגית בגין מפגע סביבתי. בניגוד לעבר, תובענה כזו אינה מוגבלת כיום להוצאת צו כנגד גורם המפגע, וניתן לכלול בה גם תביעה לפיצויים. תושבי נהריה והסביבה שנפגעו ונפגעים משאריות האסבסט עשויים לתבוע במסגרת זו. בנוסף על כך, החוק מאפשר כיום הגשת תובענה ייצוגית בכל עילה שבה מוסמך לדון בית הדין לעבודה. לפיכך, תביעותיהם של עובדי איתנית גם הן ניתנות לייצוג במסגרת תובענה ייצוגית, ככל שאינן תביעות נזיקיות גרידא. מסגרות תביעה אלה לא היו קיימות לפני קבלת החוק, אולם הן אפשריות כיום.

הבעיה, כמובן, היא שהנתבע העיקרי, מפעל איתנית, כבר אינו קיים. הטלת אחריות על בעליו ומנהליו הינה בעייתית, וממילא מוגבלים נכסיהם באופן שעלול לא להספיק לפיצוי כל הנפגעים. האפשרות היחידה שנותרת היא לתביעה כנגד המדינה, אולם תובענה ייצוגית כזו מוגבלת מכוח הוראות שונות בחוק תובענות ייצוגיות.

יחד עם זאת, בעיות אלה אינן צריכות להרתיע עורכי דין מפני בחינה של אפשרויות תביעה במקרים הראויים, ואינן צריכות למנוע מבתי המשפט מלתת פרשנות תכליתית ויצירתית לחוק תובענות ייצוגיות באופן שיאפשר תביעות אלה. אזלתן היד בטיפול בשאריות האסבסט נמשך גם היום. יתכן ותובענה ייצוגית תסייע בפתרון כולל ויעיל לבעיה.