Category Archives: תובענות ייצוגיות

סירוב לאשר פשרה בתובענה ייצוגית – האם מגמה חדשה?

לפני כשבועיים נתנה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ענת ברון, החלטה שבה סירבה לאשר פשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה כנגד חברות עלית ושטראוס, למרות שהצדדים, התובע והנתבעות, ביקשו ממנה לאשר את הפשרה. ההחלטה היא חדשנית ואמיצה והיא עשויה להוביל לשינוי בנוהג שהתקיים עד כה בבתי המשפט המחוזיים, לאשר פשרות בתובענות ייצוגיות מבלי לבחון כראוי האם פשרות אלה עומדות בדרישות החוק.
 
התביעה הינה אחת מיני רבות שהוגשו בגין הקטנת תכולתן של אריזות מוצרים שונים ללא שינוי באריזה עצמה, באופן אשר לטענת התובעים עלול להטעות צרכנים אשר צרכו את המוצר לפני הקטנת התכולה.  במקרה זה טען התובע שעלית הקטינה את תכולתן של חבילות הוופלים בטעם חלבה ובטעם שמנת אגוזים שהיא מוכרת מ500 ל400 גרם. עלית, מצדה, הוכיחה שוופלים בטעם שמנת אגוזים מעולם לא שווקו בחבילות של 500 גרם, ואילו באשר לוופל בטעם חלבה, כל שעשתה לטענתה היה להפחית את כמות הקרם בוופל, בשל עליית עלויות הייצור. בפשרה הסכימה עלית למכור מארז מיוחד של ופלים בהנחה 25%, כשעל המארז יירשם "שנים במחיר מיוחד". עורך הדין יקבל 20,000 ש"ח והתובע הייצוגי יזכה לתשלום של 5,000 ש"ח.
 
 תביעות דומות הוגשו בעבר בגין הקטנת אריזות טונה, משחות שיניים, אבקות כביסה, ביסלי, יוגורט ועוד. התביעות מעלות שאלות משפטיות באשר לעילת התביעה העומדת לצרכנים בגין שינויים בתכולת האריזה ובאשר להיקף החובה המוטלת על היצרן ליידע את הצרכן על שינויים אלה. למרות ריבוי התביעות, טרם ניתן בהן ולו פסק דין אחד שהכריע בשאלות אלה. הסיבה לכך היא שהתביעות כולן הסתיימו בפשרה או בהסתלקות של התובע מן התביעה.
 
הפשרות היו בנויות כולן במתכונת דומה: היצרן מסכים במסגרת הפשרה לשווק את המוצר נשוא התביעה במחיר ובתכולה המקורית למשך תקופה קצובה מראש, ולאחר מכן הוא רשאי לחזור ולשווק אותו בתכולה המוקטנת. בחלק מהפשרות אף הוסכם שהיצרן יציין במשך התקופה הקצובה כי המוצר כולל
"תוספת מתנה". בנוסף, עורך הדין והתובע המייצג זכו בפשרות אלה לתגמול ולשכר טרחה שסכומם הכולל נע בין 25,000 ש"ח ל450,000 ש"ח בתביעה.
 
קשה לקבוע מה שווין של הפשרות הללו עבור ציבור הצרכנים. קשה גם לקבוע מהי עלותן עבור היצרן. ברור שהפשרות נותנות בידי היצרן דרך להיפטר מחבותו, באם זו אכן קיימת, ומחסנות אותו מפני תביעות עתידיות בגין הקטנת התכולה של המוצר נשוא התביעה. נראה גם שהגשתן של התביעות הביאה להגדלת המודעות הציבורית לתופעת הקטנת תכולת האריזות ולזהירות יתרה של יצרנים אשר שוקלים להקטין את תכולת האריזות בעתיד. אולם השאלות העיקריות – האם קיימו היצרנים את חובותיהם על פי חוק הגנת הצרכן, מה הנזק שגרמו אם הפרו חובות אלה, ומה הפיצוי שעליהם לשאת בו – לא באו על פתרונן.
 
אלו אינן שאלות של מה בכך. מטרתו של חוק התובענות הייצוגיות אינה להעשיר עורכי דין ותובעים מייצגים, או לתת חסינות לנתבעים. מטרתו לייצר מנגנון שיביא להרתעה של יצרנים מפני הטעייה אסורה של הציבור. ההרתעה צריכה להיות מדוייקת – התובענה הייצוגית צריכה להרתיע רק מפני הטעייה שהיא אסורה על פי החוק ולהמנע מלהעניש יצרנים שהתנהגותם היתה חוקית. בתי המשפט שאישרו את הפשרות בתובענות הייצוגיות הללו חטאו למטרת התובענה הייצוגית משום שנמנעו מלהעריך את שווין של הפשרות ועלותן באופן מדויק ולכן איננו יכולים לדעת אם החיוב שהוטל על הנתבעים בפשרות אלה היה גבוה מדי או נמוך מדי.
 
חוק התובענות הייצוגיות דורש מבית משפט המאשר פשרה בתובענה ייצוגית, בעיקר אם זו הושגה לפני אישור התובענה עצמה כתובענה ייצוגית, לבחון קיומן של מספר דרישות משפטיות שבהן צריכה הפשרה לעמוד. בנוסף, החוק דורש מבית המשפט למנות בודק אשר יעריך את שוויה הכלכלי של הפשרה. בתי המשפט שאישרו את הפשרות נמנעו בדרך כלל מלבחון לעומקן את הדרישות המשפטיות לאישור הפשרה. הם גם התעקשו שלא למנות בודק לשווין הכלכלי.
 
גישתם של בתי המשפט אינה מפתיעה. בניגוד להליך משפטי רגיל שבו התובע והנתבע ניצים ומציגים עמדות הפוכות להכרעת בית המשפט, בהליך אישור הפשרה בתובענה הייצוגית עומדים התובע והנתבע באותו צד ודוחקים בבית המשפט לאשר את הפשרה. שופט השוקל שלא לאשר את הפשרה צריך לפעול באופן שאינו מורגל בו – ליזום החלטה המנוגדת לעמדתם של שני הצדדים שבפניו.
 
למרות קושי זה, על בתי המשפט ליטול יוזמה ולבחון באופן רציני את שווין של הפשרות שמוגשות לאישורם, כדי שיוכלו להגן על ציבור הצרכנים מפני פשרות שבהן קונה הנתבע לעצמו חסינות במחיר נמוך. יתרה מכך, לא רק ציבור הצרכנים עשוי להרוויח מנטילת יוזמה על ידי בתי המשפט. גם הנתבעים – היצרנים -עשויים להרוויח מכך. גישה אקטיביסטית של בתי המשפט הנמנעת מלאשר פשרות בתביעות חסרות שחר תגן על פני הנתבעים מפני תביעות כאלה בעתיד. הסכמתו של נתבע לפשרה בתביעה כזו נובעת מרצונו לחסוך בעלויות משפטיות ואחרות, אולם הוא היה מעדיף אילו התביעה לא היתה מוגשת מלכתחילה. לכן, באופן שעשוי להיראות פאראדוכסלי, התעקשות שלא לאשר פשרות מבלי לבדוק את שווין, גם אם היא עומדת בניגוד לעמדת הנתבע, עשויה לשרת את האינטרסים שלו בעת
ד.
 
החלטתה של השופטת ברון נוקטת גישה אקטיביסטית כזו. פרשנותה לחוק היא חדשנית משום שהיא בוחנת למעשה את כל התנאים לאישורה של התובענה הייצוגית, בשלב אישור הפשרה. זוהי פרשנות מרחיבה לדרישות הקיימות בחוק, וייתכנו גישות מצרות יותר המסתפקות במספר מצומצם יותר של תנאים לאישור הפשרה. גם עמדתה של השופטת באשר לעילת ההטעיה במקרה הנדון, לפיה נראה כי צרכנים לא נפגעו מהקטנת תכולתה האריזה, אינה נקייה מספק. רצוי שפרשנויות אלה ייבחנו בעתיד. אולם הנכונות להדרש לעומקן של דרישות, כמו גם ההצהרה על הצורך במינוי בודק לבחינת שוויה הכלכלי של הפשרה, ראויות לתשבחות. התעקשותה של השופטת ברון לבחון את הפשרה למרות התנגדות הצדדים, ולמרות ששכר הטרחה של עורך הדין (20000 ש"ח) והתגמול לתובע המייצג (5000 ש"ח) היו  נמוכים מאד גם היא ראויה לציון. תגמול נמוך לעורך הדין ולתובע אינם צריכים לשמש ראיה לתמיכה באישור הפשרה, אלא להיפך. הסכמתם של השנים לתגמול נמוך עשויה להעיד על הערכתם באשר לשוויה הצפוי הנמוך של התובענה, ומשכך, על הצורך להימנע מלאשר את הפשרה בה. מן הראוי ששופטים אחרים יפעלו באופן דומה בעתיד וייזמו בחינה מעמיקה של פשרות המוגשות לאישורם בתובענות ייצוגיות. רק כך תוכל התובענה הייצוגית לשרת את מטרותיה נאמנה

.

מסחטת הכסף של דפי זהב

אחד הקוריוזים הידועים בכלכלה הוא קוריוז מסחטת הכסף (money pump). הקוריוז מראה שאדם שאינו רציונלי ניתן לניצול ציני וכל כספו יילקח ממנו, מרצונו. הקוריוז ניתן לתאור כך:

הנחה בסיסית של התנהגות רציונלית קרויה הנחת הטרנזיטיביות: אם אדם מעדיף עוגה על פני גלידה והוא מעדיף גלידה על פני שוקולד, הרי אם הוא רציונלי הוא חייב להעדיף עוגה על פני שוקולד. אדם שאינו מקיים את הנחת הטרנזיטיביות עשוי להעדיף שוקולד על פני עוגה. אדם זה ניתן לסחיטה באופן הבא: ראשית נציע לו שוקולד, חינם. לאחר מכן נציע לו גלידה, תמורת תשלום קטן. מאחר שהוא מעדיף גלידה על פני שוקולד, הוא יסכים. אחר כך נציע לו עוגה, תמורת תשלום קטן נוסף. גם לכך הוא יסכים, שכן הוא מעדיף עוגה על פני גלידה. כעת, נציע לו שוקולד, תמורת עוד תשלום. הוא יסכים לכך משום שהוא מעדיף שוקולד על פני עוגה. בתום הסיבוב הזה, אנחנו נותרנו עם קצת כסף, והוא, עם אותו שוקולד שאיתו התחיל. ניתן להמשיך עוד מספר רב של סיבובים, עד שכספו של המסכן יאזל.

 

בדפי זהב המציאו פטנט חדש – מסחטת כסף הפועלת דווקא על אנשים רציונליים. מסחטת הכסף פועלת באופן הבא:

דפי זהב הציעה לפני כשנתיים לכל מפרסם באתר האינטרנט שלה לרכוש 'כפתור', המאפשר ליצור קשר עם המפרסם. שירות שלא רבים נזקקים לו, אולם בכל זאת, לא רע. לא זו אף זו, דפי זהב הבטיהה שמי שירכוש 'כפתור' יופיע באתר האינטרנט לפני אותם שיבחרו שלא לרכוש אותו. לכאורה, שירות נוסף וטוב עוד יותר. אולם כאן הקוץ שבאליה. מאחר שגודל הדף באינטרנט מוגבל למספר מסויים של מפרסמים, רוצים כולם להופיע ראשונים. לפיכך, כולם רוכשים את הכפתור, אף אם אינו נחוץ להם. מאחר שכולם רוכשים את הכפתור, אף אחד אינו זוכה לעדיפות על פני האחר וכולם מופיעים בדף הראשון על פי סבב שנערך ביניהם. בדיוק כפי שהיה אילו אף אחד מהם לא היה רוכש את הכפתור. התוצאה זהה עבור כל המפרסמים, למעט חסרון הכיס שסובל כל אחד מהם, ומעשיר את קופת דפי זהב. לפטנט הזה קוראים בשפת תורת המשחקים –דילמת האסיר. אכן, בעלי העסקים כולם הם אסיריה של דפי זהב, בהעדר אלטרנטיבה פרסומית אחרת.

 

דפי זהב ראו כי טוב, והבינו שאת מסחטת הכסף שלהם ניתן לנצל ולפתח עם הזמן. כך, מדי תקופה, מוסיפה דפי זהב שירות נוסף (קופון, קישור לאתר, סרטון וידאו, שורת הלל למפרסם ועוד). אולם השירות אינו מוצע כעומד בפני עצמו. יחד עם כל שירות – כפתור – ניתנת עדיפות נוספת לרוכש אותו, להופעה בדף האינטרנט לפני מתחרים אשר לא רכשו את הכפתור. המפרסמים, המתחרים ביניהם על קהל הלקוחות, נאלצים לרכוש עוד ועוד כפתורים כדי שלא יישארו מחוץ לעמוד הפרסום הראשון, וזאת גם אם אינם חפצים בשירות הצמוד לכפתור. ושוב, המפרסמים כולם מסיימים באותו מצב, כשלאף אחד מהם אין עדיפות על האחר, אולם התשלום שהם משלשלים לקופת דפי זהב תופח. כך, ניתן כיום לרכוש בין שישה לשבעה 'כפתורים' אשר מעניקים לכל הרוכשים את הזכות המפוקפקת לשלשל סכום נכבד לקופת דפי זהב, ולהיוותר באותו סבב עם מתחריהם, אשר עשו כמוהם.

 

ניתן היה לטעון שזה המצב בכל שוק פרסומי – כולם מנסים לפרסם את המוצר שלהם, ולכן מצבם היחסי נותר כפי שהיה אילו לא פרסמו. אולם זה אינו נכון. ראשית, בשוק פרסום רגיל ישנה תחרות בין שירותי הפרסום. דפי זהב, לעומת זאת, חסרה מתחרים משמעותיים. אכן, ניתן להניח שככל שיגדל נפח הפרסום והחיפוש בgoogle יגדל הלחץ על דפי זהב להפחית את עלויות הפרסום בה, ומסחטת הכסף תהיה יעילה פחות. בינתיים, זה אינו המצב.

שנית, בשוק פרסום רגיל גורם הפרסום על ידי המתחרים להגדלת השוק הכולל שאותו הם משרתים, ולפיכך נהנים כולם מהגדלת העוגה שבה הם מתחלקים. זה אינו המצב בשירות דפי זהב, שכמות המשתמשים בו לחיפוש בתי העסק ונותני השירותים אינה תלויה בכמות הכפתורים שרכש כל אחד מהם.

ובמה שונה תחרות הכפתורים שיצרה דפי זהב ממכרז רגיל? במכרז רגיל משלם רק הזוכה. בתחרות הכפתורים משלמים כולם. גם אם רק אחד מהמפרסמים החליט לרכוש את כל הכפתורים ואילו היתר רוכשים  רק את חלקם, ישלמו כולם עבור הכפתורים שלהם, הן זה שנמצא בראש דף האינטרנט, והן אלה שנאלצים לדדות בעקבותיו.

 

וכעת, למפתיע מכל: דפי זהב, אשר השכילה להמציא פטנט כה מוצלח כרעיון הכפתורים במסחטת הכסף שלה, אינה מסוגלת לקיים את התחייבותה כלפי רוכשי הכפתורים. מסיבות השמורות עם דפי זהב בלבד, היא מפרה את התחיבותה כלפי רוכשי כפתורים (אחת מהן מוכרת לי באופן אישי), ובאופן הנראה כאקראי היא מותירה בפרסום שלהם מספר כפתורים נמוך מזה שרכשו. יתכן שהדבר נובע מתקלת מחשוב או מטעויות אנוש. בין כך ובין אחרת, דפי זהב מפרה את התחיבותה לאסיריה– למפרסמים. וכל אחד מהם, אסיר קטן שכמוהו, אינו יכול לעשות דבר מלבד לבזבז את יומו בנסיון לשנות את רוע הגזרה ולהשיב את כפתוריו למקומם, תוך תחנונים בפני אנשי המכירות של דפי זהב.

 

מה דעתכם על תובענה ייצוגית?

פשרות בייצוגיות: גוזרים קופונים

(גירסה מקוצרת של מאמר זה הופיעה בעיתון גלובס היום)

התביעה הייצוגית הינה מכשיר אכיפה היכול להביא חברות גדולות לקיים חובותיהן לצרכן הקטן. בבסיסה של התביעה הייצוגית עומד עורך הדין הפרטי, אשר מתוך רצונו לעשות רווח פרטי מגיש שירות חיוני לציבור, מייצר הרתעה כנגד הגופים הגדולים במשק, ומאפשר פיצוים של מי שנפגעו.
 
אולם, לאחרונה אנו מתבשרים על מספר גדל והולך של פשרות בתביעות ייצוגיות המכונות בעגה המקצועית 'פשרות קופונים'. פשרות אלה כוללות שני מרכיבים: המרכיב האחד, הטבה בצורת קופון או הנחה ללקוחותיה של החברה הנתבעת. המאפיין החשוב בהטבה זו הוא שהיא אינה כרוכה בתשלום כספי ישיר של הנתבע לציבור לקוחותיו. המרכיב השני, תשלום כספי לתובע המייצג ולעורך הדין. החשש הוא שפשרות אלה אינן מניבות תועלת לאף אחד פרט לתובע המייצג ולעורך הדין.
 
דוגמאות לפשרות קופונים הן רבות. כך, למשל, בשנה האחרונה הוגשו תביעות בגין הקטנת תכולת תכולתן של אריזות מוצרים מבלי לשנות את האריזות עצמן, כגון אריזות חטיפים, אבקת כביסה, שימורי טונה, וופלים, ממרח שוקולד, עוגיות ועוד. ברבות מתביעות אלה הושגה פשרה שצורתה דומה: החברה הנתבעת התחייבה להגדיל את תכולת האריזה לתכולה המקורית לתקופה מוגבלת. לאחר מכן תחזור תכולת האריזות לתכולה המוקטנת ששימשה עילה לתביעה. בחלק מהפשרות הגדילו הצדדים לעשות והוסיפו תנאי לפיו הגדלת התכולה לתכולה המקורית תלווה בכיתוב שלפיו ניתנת 'תוספת חינם' ללקוח. דהיינו, הנתבע יוצא נשכר שלוש פעמים, פעם ראשונה כאשר הקטין את תכולת האריזה, פעם שניה כאשר הגדיל אותה בחזרה לגדלה המקורי תוך הצהרה שהלקוח מקבל 'תוספת חינם', ופעם שלישית כאשר יחזור ויקטין את תכולת האריזה. המחיר, יש להדגיש, נשאר קבוע לאורך כל התקופה.
 
ועוד דוגמא. בתביעה שהוגשה כנגד חברת טיב טעם בגין מכירת מוצרי עוף פגומים הוגשה לאישורו של בית המשפט פשרה שלפיה יימסרו קופונים המקנים הנחה של 10 ש"ח על רכישה במחלקת הבשר הטרי בחנויות החברה. לאחר קריאת הסכם הפשרה נותרות שאלות רבות ללא מענה – כמה מהקופונים האלה ימומשו, האם יועלה מחיר הבשר בחנויות או יישמר קבוע, האם ניתן יהיה להשתמש בקופונים יחד עם הנחות אחרות, ועוד. דבר אחד ברור – עורכי הדין והתובע המייצג יפוצו בנתח עסיסי בסך כולל של מליון ש"ח.
 
ניתן היה לצפות שבתי המשפט יגנו על הצרכנים התובעים מפני פשרות שאינן ראויות. יתרה מכך, חוק תובענות ייצוגיות דורש מבתי המשפט למנות בודק לכל פשרה כדי שיבדוק מהו ערכה הכלכלי עבור קבוצת התובעים המיוצגת. אולם רבים משופטי בתי המשפט המחוזיים סבורים שמינוי הבודק אינו  נחוץ, שהדרישה למינויו גורעת מסמכותם ומעידה על חוסר האמון בהם, ושהם יכולים לבדם לבצע את הפיקוח הראוי על הפשרות המוגשות לאישורם.
 
המציאות, כמובן, מוכיחה אחרת. בפשרה בתביעה הייצוגית חוברים התובע המייצג ועורך הדין אל הנתבע, ומנסים ליפות את הפשרה המוגשת לאישור בית המשפט. הסובל העיקרי, הצרכן הקטן, אינו נמצא בפני בית המשפט כדי להביא את דברו. בית המשפט מאשר את הפשרה והמרוויחים היחידים הם עורכי הדין והנתבעים.
 
במקרה של פשרות הקופונים ניתן לחשוב על פתרון מקורי אשר יבטיח שהפשרה שתושג תיתן תמורה הולמת ופיצוי לצרכנים. כל שצריך לעשות הוא לקשור בין שכר הטרחה שמקבל עורך הדין ובין התשלום לקבוצה המיוצגת. כך, למשל, ניתן לקבוע שהקופונים שיונפקו יהיו ניתנים למכירה ולהעברה, ועורך הדין יזכה לשכרו בקופונים כאלה. אם יש להם ערך, יתכבד עורך הדין וימכור אותם תמורת ערך זה. ואם אין ערך, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שעורך הדין לא יסכים לפשרה. לחלופין, ניתן לקבוע שעורך הדין יקבל שכרו בכסף, אולם שכר זה יהיה תלוי במימוש ההטבה על ידי הצרכנים. הטבה וקופונים אשר לא ימומשו, לא יזכו את עורך הדין בשכר טרחה. הנה כי כן, הפתרון לבעיית פשרות הקופונים מצוי באותו מקום בדיוק שממנו נולדה התביעה הייצוגית – קשירת קשר הדוק בין התגמול לעורך הדין וההטבה הניתנת לציבור התובעים המיוצגים. מטבע אחד לעורך הדין ולתובעים יבטיח שהקופון שיגזרו שניהם יהיה בעל ערך.

הנהלת בתי המשפט משלמת על התנהגותה הלא ראויה

שני בוגרים מצטיינים של הפקולטה למשפטים במרכז הבינתחומי, אבי אלקיים ואלעד שרף, גילו שהנהלת בתי המשפט מצאה דרך מקורית לסבסד את צילומי המסמכים של עובדיה. הנהלת בתי המשפט הוציאה מכרז לצילומים בבתי המשפט על ידי הציבור, כאשר הזוכה במכרז היה זה שנתן מקסימום צילומים חינם לעובדי בתי המשפט עבור כל צילום שאדם מן הציבור שילם עבורו 50 אג'. מי שאכן זכה הוא חברת "צילומעתיק" שהסכימה לתת 2.5 צילומים חינם להנהלת בתי המשפט עבור כל צילום שהציבור משלם עבורו.

המכרז, המטיל עלות על הציבור כדי לממן חינם את צילומי הנהלת בתי המשפט, הוא פסול מעיקרו, וכך טענו השנים במכתבים ששלחו. הנהלת בתי המשפט דחתה את טענותיהם של אלקיים ושרף, עד שאלה הגישו תביעה ייצוגית. אז, כמובן, החליטה הנהלת בתי המשפט לחזור בה. כתוצאה מכך, כיום מחיר הצילום הוא 30 אג', והנהלת בתי המשפט אינה מקבלת צילומי חינם.

צריך להדגיש שחוק התובענות הייצוגיות מאפשר למדינה ולרשויותיה לחזור בהם מגבייה לא חוקית שגבו, מבלי לשלם לכל מי שגבו ממנו דבר, אלא אם יתבע באופן אינדיבידואלי. על תבונתו של ההסדר הזה אכתוב אולי בפוסט אחר. החוק מאפשר, עם זאת, לבית המשפט לפסוק שכר טרחה לעורך הדין ולתובע המייצג.

הצלחתם של השנים התבטאה גם בשכר הטרחה הגבוה יחסית שפסק להם בית המשפט המחוזי – 150,000 לעורכי הדין (שרף ועו"ד בן-טל) ו50,000 לתובע (אלקיים)  (גילוי נאות – אני נתתי להם חוות דעת, ללא תשלום, שתמכה בשכר טרחה ותגמול גבוה עוד יותר). בית המשפט משבח מאד את פעולתם של השנים וקובע שתרומתם הציבורית לחסכון עבור הציבור היתה גדולה.

 

 

יש גבול לחוצפה

מסתבר שעל אף שיש עורכי דין שחושבים שאין גבול לחוצפה, בית המשפט המחוזי עשוי לפעמים להעמידם על טעותם. רצ"ב קישור לפשרה מזעזעת שבית המשפט מצא לנכון שלא לאשר אותה. כל הכבוד!

 

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000340909&fid=

 

צריך לבדוק את הפשרות בייצוגיות

לרשימת השופטים האמיצים והמבינים בתחום התובענות הייצוגיות מצטרף השופט בנימיני מבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט בנימיני הבין מה שלא הבינו שופטים רבים לפניו, שבתוך הפשרה בתובענה ייצוגית יש מילכוד שבית המשפט אינו יכול לפתור אותו לבדו. המילכוד נובע מכך שהן התובע המיצג, הן עורך הדין שלו והן הנתבע מעוניינים להציג את הפשרה שהגיעו אליה כטובה ביותר האפשרית. ומי יגן על האינטרס של קבוצת התובעים והציבור בשלב הזה?
בית המשפט אינו יכול להגן עליהם משום שבית המשפט בנוי לדיון והכרעה בהליך אדוורסרי – הליך שבו שני צדדים נלחמים זה בזה ומציגים טיעונים וראיות מנוגדים. פשרה בתובענה ייצוגית היא בדיוק ההיפך מהליך אדוורסרי.
המחוקק הבין זאת ולכן קבע בסעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות חובת מינוי בודק לפשרה. השופטים, לעומת זאת, נטו שלא לקיים את חובתם ומצאו תירוצים שונים ומשונים להימנע ממינוי הבודק. הגדילו לעשות שופטים שטענו שחובת מינוי הבודק מעידה על חוסר האמון בשופטים.
המטרה במינוי הבודק היא למצוא מהו הערך הכלכלי האמיתי של הפשרה עבור קבוצת התובעים.  לשם כך הבודק צריך לבדוק את מסמכי הפשרה, לבחון את כוונות הצדדים, ולהוציא חוות דעת בנושא. בית המשפט אינו עושה בדיקות עובדתיות, ובוודאי שאינו עורך אותן לענין פשרות. מה גם שבית המשפט יכול שיזקק להכריע בתביעה, אם לא יאשר את הפשרה. כל אלה נימוקים למינויו של בודק, ולכך שאין במינוי הבודק משום הבעת אי אמון בבית המשפט.
השופט בנימיני הבין כל זאת (בש"א 16615/06 אשר נ' אסם). בפשרה שהיא אחת מסדרת פשרות שאליהן הגיע עורך הדין יוחי גבע בתביעות שהגיש בגין הקטנת כמות מוצר ללא שינוי אריזות, החליט השופט להפנות את הפשרה לבחינתו של הפרופ' חזי אופיר. בענין זה מדובר בהקטנת כמות באריזות ביסלי על ידי אוסם. תביעות דומות שהגיש עורך הדין גבע בעבר הסתיימו בפשרות לפיהן תגדיל הנתבעת את כמות המוצר לכמות המקורית לתקופה מוגבלת ואז תחזור לשווק את הכמות הנמוכה. התועלת לקבוצה ולציבור נתונים בספק. התועלת לעורך הדין, לאור שכר הטרחה שצבר בתביעות אלה, ברורה. יפה עשה השופט בנימיני כאשר עמד על העברת הפשרה לבודק. לא נותר אלא לחכות לתוצאות בדיקתו.

חזרה מהכפור – החלטות שלא לאשר פשרה בתובענה ייצוגית

מזה זמן רב שלא עלתה כאן שום רשימה, בגלל עומס מאמרים והוראה….

בכל מקרה, לאחרונה ניתנו שני פסקי דין מעולים בבית המשפט המחוזי, אשר סרבו לאשר פשרות בתובענות ייצוגיות. המגמה, של גישה אקטיביסטית בביקורת בית המשפט על פשרות בתובענות ייצוגיות, היא מבורכת.

פסק הדין הראשון, של השופטת רות רונן, עסק בפשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה כנגד חברת הביטוח הראל, בטענה שלא ניתן גילוי מלא לגבי חישוב תגמולי ביטוח עבור רכב שנגנב או שנגרם לו "אובדן גמור" מסיבה אחרת. לפי הפשרה תרענן חברת הביטוח את חובות הגילוי לעובדיה וסוכניה, המבוטחים החברים בקבוצה יאבדו את זכותם להגשת תביעה בגין גילוי לא נאות, הפשרה לא תיבדק על ידי בודק למרות הוראות החוק, עורך הדין יקבל 182,500 ש"ח והתובע המייצג 33,500 ש"ח. השופטת רונן קבעה שהסדר הפשרה אינו נותן פיצוי לחברי הקבוצה המיוצגת ולכן הוא משקף הערכה משפטית לא נכונה לפיה אין להם כל סיכוי להצליח בתביעה לפיצויים. השופטת רונן גם הסבירה מתי לדעתה יהיה ראוי לתת סעד הנוגע לקבוצת לקוחות עתידיים שאינה חופפת לקבוצה שבשמה הוגשה התביעה.

פסק הדין השני, של השופט יצחק ענבר, עסק בפשרה בתובענה ייצוגית שנגעה לתאור מוטעה של מכשיר טלוויזיה שנחזה להיות מתוצרת LENCO בעוד שלמעשה יוצר על ידי חברה אחרת. הסדר הפשרה התחייב להסיר את ההטעיה בעתיד, וכן לתת הנחה לחברי הקבוצה ברכישת מוצרים מחברת ישפאר מוצרי צריכה, אשר באה בנעלי הנתבעת המקורית. בית המשפט סרב לאשר את הפשרה (לפי בקשת המועצה הישראלית לצרכנות) משום שסבר שאין היא מקדמת את מטרותיה של התובענה הייצוגית  – הרתעה ופיצוי.

עוד נסיון להתמודד עם אפליית עובדים

בהמשך לפוסט 'עבודה בעיניים !', דב חנין מנסה לרתום את הממשלה בדרך נוספת למלחמה באפליה, נגד עובדים ובכלל.

עבודה בעיניים !

 
בית המשפט העליון קבע בשבוע שעבר, בבג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה, שחוקי המגן (חוק שכר מינימום, פיצויי פיטורין, חופשה שנתית וכו') חלים גם על עובדים פלשתינאים המועסקים בשטחים. קביעתו זו של בית המשפט העליון נשענה, בין היתר, על עיקרון השוויון בין עובדים ישראלים לעובדים פלשתינאים. פסיקה זו מדגישה שוב את חשיבותן של זכויות המגן עבור קיומם בכבוד של עובדים. היא מצטרפת להודעתו של משרד המשפטים, לפני כשבוע, להתנות את רישוין של חברות השמירה בכך שיקיימו את חוקי המגן כלפי עובדיהן. בכך יש התקדמות משמעותית בהגנה על זכויות העובדים במגזר השמירה, והברכות מגיעות לאותם חברי כנסת שפעלו בנושא זה.
 
אולם שאלה היא עד כמה יהיה בכל אלה כדי להבטיח את קיום החוק למעשה – מי יפקח שאכן הצהרותיהן של חברות השמירה בבקשה לרשיון אכן מקויימות. ומעבר לכך, מה יעשה במגזרים שאינם נתונים לרישוי ופיקוח כמו בתחום השמירה (למשל בתחומי הנקיון, החקלאות, הבנין, המלונאות והמסעדנות). את התשובה, כרגיל בבלוג הזה, אני מחפש בתובענה הייצוגית.
 
במאמר שכתבתי עם ד"ר שרון רבין מרגליות, העומד להתפרסם בכתב העת עיוני משפט,טענו שקיים פער עצום בין החוק הכתוב בספר החוקים, הנותן זכויות והגנה לעובדים, לבין יישומו בפועל. הפרות זכויות מכוח חוקי המגן הפכו לנורמה במגזרים רבים שבהם היצע העובדים (שמומחיותם, השכלתם, ומצבם הסוציו-אקונומי בדרך כלל נמוך) עולה על הביקוש. עובדים אלה משתכרים פחות משכר המינימום, נקנסים בניגוד לחוק, אינם זוכים לזכויות חופשה ומחלה, מפוטרים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורין, ועוד. עובדים אלה אינם עומדים על זכויותיהם משום שרבים מהם אינם מודעים להן, גם כאשר הם מודעים לזכויות הם מפחדים מפיטורין, וגם אם פוטרו הם חוששים מכך שהגשת תביעה כנגד המעסיק הקודם תפגע בסיכויי העסקתם בעתיד. לכן נוצר פער בין הוראות החוק לבין יישומו בשטח, פער הנובע מכשל אכיפה.
 
חוק תובענות ייצוגיות נתן פתרון אפשרי (וחלקי) לכשל זה, כאשר הרחיב את האפשרות לתבוע בתביעה ייצוגית בעילות של הפליה ועבירה על חוקי המגן, אפשרות אשר לא היתה קיימת בעבר. הבעיה בחוק היא שלשונו מצמצמת את אפשרות התביעה הייצוגית במקומות עבודה מאורגנים – דהיינו, במקומות עבודה שחל עליהם הסכם קיבוצי והמעביד הוא צד לאותו הסכם. כוונת החוק היתה, לכאורה, להותיר את ההגנה על זכויות העובדים בידי ארגוני העובדים (ובראשם ההסתדרות). אוזלת ידם של ארגוני העובדים הצדיקה, לדעתנו, פרשנות אחרת לחוק.
 
במאמר טענו שהפרשנות הנכונה להגבלה הזו (בסעיף 10 לחוק) היא שאפשרות התביעה הייצוגית תוגבל רק כאשר התביעה היא מכוח ההסכם הקיבוצי, ולא כאשר עילתה היא בהפרת זכויות המגן של העובדים. ארגוני העובדים אינם שומרים על זכויות אלה של עובדיהם, ולכן צריך לאפשר לשוק החופשי – לעורכי הדין הפרטיים – לקחת את משימת ההגנה על הזכויות על עצמם. הפרשנות שהצענו התקבלה כבר במספר רב של פסקי דין של בית הדין לעבודה, וכיום נשקלת אף הצעה לתקן את לשון החוק בהתאם.
 
לכאורה, הצלחה. הנה סוף סוף מצליחים חברי הכנסת, בג"צ, הארגונים החברתיים, ואפילו האקדמאים, לחולל שינוי. אולם הדרך להצלחה, ככל הנראה, עדיין רחוקה. מאחר שהבעיה היא בעיית אכיפה, ניתן יהיה לברך רק כאשר הגורמים היכולים לאכוף את החוק, אכן יעשו כן. עד אז, הכותרות, פסקי הדין, הבג"צ, והתחייבויות הממשלה לא ישנו דבר.
 
זה מחזיר אותי לבעיה העיקרית בתחום התובענות הייצוגיות – שכר הטרחה לעורך הדין שיזם את התביעה וניהל אותה. בתי הדין לעבודה, כמו גם אחיהם בתי המשפט המחוזיים, עדיין לא מיישמים את מודל היזמות שעליו בנויה התובענה הייצוגית כראוי. הם מסרבים להעניק לעורכי הדין שהצליחו שכר טרחה מספיק, וחוששים פן שכר הטרחה שיפסקו יהיה גבוה מדי (אם כי ישנם יוצאים מן הכלל). כך,בתביעה שבה הצליחו התובעים להביא לכך שביטוח לאומי ישלם לסטודנטים תשלומים שהיו חייבים להם, התלבט בין הדין הארצי לעבודה האם שכר הטרחה לעורכי הדין צריך לעמוד על 3,000 או 30,000 ש"ח, והכריע כי 3,000 ש"ח יספיקו. בהינתן הסיכון והעלויות הרבים שכרוכים בהגשת תובענה ייצוגית, הסכומים האלה (גם 30,000 ש"ח) הם לא יותר מבדיחה עצובה! אף עורך דין ראוי לא יסכים להגיש תובענה ייצוגית אם ידע שבסופה אלה הסכומים שיחכו לו.
 
בתי המשפט סבורים שעל ידי הקטנת שכר הטרחה שהם פוסקים ימנעו הגשתן של תביעות ייצוגיות מופרכות וקטנוניות. התוצאה למעשה היא הפוכה – תובענות כאלה ימשיכו להיות מוגשות, ורק הן, משום שאלו התביעות שאין צורך להשקיע בהן זמן, כסף, ומומחים. עורכי דין שיגישו את התביעות הייצוגיות לא יהיו הטובים בשוק, אלא להיפך – עורכי הדין שאין להם דבר טוב יותר לעשות בזמנם. אלה שזמנם שווה כל כך מעט, שגם השכר המינימלי שפוסקים להם בתביעה הייצוגית מפצה אותם בגינו. ואם ירצה מי מהם לנהל את התביעה כראוי, לא יוכל לעמוד בפני הצעת פשרה של הנתבע אשר יציע לו למכור את התביעה בנזיד עדשים – נזיד אשר שווה יותר משכר הטרחה שייפסק אם יצליח לזכות
תביעה.
 
אין ברירה. אם רוצים אכיפה צריך לשלם עבורה. האוכף היעיל ביותר כיום הוא, מה לעשות, עורך הדין הפרטי. הוא אינו פועל ממניעים טהורים כמו בג"צ, חברי הכנסת, עמותות וארגונים חברתיים, או אקדמאים (?). אבל הוא היחיד שיכול לנער את הגופים הגדולים והרבים אשר מזלזלים בזכויות העובדים בארץ ויוצרים, גם כאן, נורמה של אי ציות לחוק.
 

פסק דין לגבי אחריות המדינה למפגעים סביבתיים

פסק דין חדש שניתן בנושא אחריות המדינה ורשויות מקומיות למפגעים סביבתיים, עקב הטענה שלא פיקחו כראוי על גורם המפגע (תודה לשושי שהפנתה את תשומת ליבי לפסק הדין). במקרה זה, האחריות שנטענה היתה למפגעים שנגרמו על ידי מפעל האסבסט איתנית בנהריה. פסק הדין ניתן על ידי השופט עמית, והוא כתוב מעולה. התוצאה אליה הוא מגיע היא שהרשויות אינן אחראיות בנזיקין בנסיבות האלה, ולכן לא ניתן לתבוע אותן בתובענה ייצוגית לפי החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות). לפני כניסת חוק התובענות הייצוגיות לתוקף פירסמתי מאמר שעסק בנושא התובענות הייצוגיות בגין מפגעים סביבתיים ועוולות המוניות.