הצבעה אסטרטגית למרצ?

כדי להבין את הרעיון של הצבעה אסטרטגית למרצ (או לכל מפלגה אחרת), צריך להבין שהמצביעים שלה מתחלקים לשתי קבוצות: מצביעים 'אידיאולוגים', שיצביעו עבורה ללא קשר למה אחרים יעשו, ומצביעים 'אסטרטגים' שיצביעו לה בתלות במה שאחרים יעשו.

שאלה ראשונה היא כמה מצביעים 'אידיאולוגים' יש למרצ. אם יש יותר מאחוז החסימה (3.25%) אז אין בעיה, כי מרצ תעבור את אחוז החסימה וכל אחד יכול להצביע לפי מיטב הבנתו ותפיסותיו האידיאולוגיות. אם יש פחות מאחוז החסימה עולה השאלה איך מתנהגים המצביעים האסטרטגים. באופן כללי, אפשר לחשוב על ההצבעה שלהם כאילו כל אחד מהם שואל את עצמו מה היה עושה אילו %X היו מצביעים למרצ. כך, למשל, אני יכול לומר שאם יצביעו 3% למרץ אני אצביע להם, אם יצביעו 3.5% אני אצביע להם, אבל אם יצביעו להם 4% אז אני לא אצביע להם.

הגרף הזה (מבוסס על Thomas Schelling – Micromotives and Macrobehavior) מתאר את התנהגות המצביעים. על ציר הX – האחוז הצפוי שיצביעו למרצ. על ציר הY – האחוז האמיתי שיצביעו, בהינתן מה שצפוי. נקודה 1 היא נקודת שיווי משקל שבה רק המצביעים האידיאולוגים מצביעים למרצ. ככל שהאחוז הצפוי עולה מעל לנקודה הזו כך יש יותר מצביעים אסטרטגים שמצטרפים ורוצים להצביע למרצ. נקודה 2 היא נקודת שיווי משקל 'לא יציב' שבה אחוז המצביעים למרצ שווה לאחוז הצפוי. זו נקודה לא יציבה כי אם האחוז הצפוי נמוך במעט, אז הרבה מצביעים אסטרטגים 'יברחו' ונחזור לנקודה 1. לעומת זאת, אם האחוז הצפוי גבוה במעט, אז הרבה מצביעים אסטרטגים 'יצטרפו' ונגיע לנקודת שיווי משקל 3. לסיכום חלק זה – יש שני שיוויי משקל יציבים – 1 או 3.

עכשיו הבעיה: אם שיווי המשקל יהיה 1 אז כל מי שיצביע למרצ פשוט זורק את הקול שלו. אם שיווי המשקל יהיה 3 אז כל מי שיצביע למרצ באופן אסטרטגי, הצליח להציל אותה. הבחירה בין שיוויי המשקל תלויה בציפיות שלנו ביחס למה שאחרים יעשו. לכן חשוב למרצ לשכנע אתכם שיש לה מספיק מצביעים אידיאולוגים כך שנק' 1 לא מאד רחוקה מאחוז החסימה, ושיש מצביעים אסטרטגיים רבים שיצביעו למרצ. בעצם מרצ אומרת – בואו ננסה להגיע לנקודה 3 שהיא שיווי משקל יציב מעל אחוז החסימה.

בהצלחה!

מס קורונה

לפני כמה ימים פרסמה קבוצת משפטנים מהאוניברסיטה העברית נייר עמדה התומך בהבחנה בין מחוסנים ומחלימים לבין לא מחוסנים במסגרת פתיחה מחודשת של המשק ושל מקומות ציבוריים לפעילות. הטענה היא שהתניות על בסיס התחסנות הן חוקיות משום שההחלטה לא להתחסן גוררת עלויות חברתיות משמעותיות. מי שאינו מתחסן פוגע באחרים (בעיקר לא מחוסנים אולם גם מחוסנים), פוגע במערכת הבריאות משום שהוא מטיל עליה עומס, ופוגע ביכולת לשקם את הכלכלה ולחזור לחיי שיגרה. לפיכך, כל עוד לא פוגעים בפעילות חיונית של מי שלא התחסן (למשל – יכולתו לרכוש מזון) או שיש חלופה מספקת לפעילות החיונית שהוגבלה (למשל – עבודה מהבית), הדבר אפשרי מבחינה חוקית וראוי מבחינה מוסרית.

במאמר קודם שלי יחד עם אייל קלמנט ואלון הראל, אשר התייחס למצב שקדם לחיסונים, העלינו טיעונים דומים לתמיכה במתן דרכון ירוק לאנשים שחלו במחלה. הניתוח שערכנו באותו מאמר התייחס למתן האפשרות לאנשים להידבק באופן וולונטרי אך מפוקח במחלה, כדי לאפשר להם לחזור למעגל החיים החברתיים והכלכליים. המאמר תמך במתן אפשרות כזו, שהתבססה, בין היתר, על הבחנה בין מי שחלה ולכן הפך למחוסן לבין מי שטרם חלה, על יסוד דרכון ירוק, הדומה לזה שניתן היום למחוסנים.

כפי שהסברנו במאמר, מי שאינו מחוסן מייצר שני סוגי עלויות: אישיות וציבוריות. העלות האישית נובעת מהסיכון שהוא נוטל על עצמו להידבק במחלת הקורונה. אילו זו היתה העלות היחידה, ניתן היה לאפשר לכל אחד להחליט האם הוא מעוניין להתחסן או לא, אלא אם היו טעמים פטרנליסטיים להתערב בהחלטה הזו. אולם, מי שאינו מחוסן גורר גם עלויות לאחרים, העלולים להידבק במחלה (גם אם התחסנו, אם כי בסיכוי נמוך מאד). בנוסף, ישנן עלויות הנגרמות מאשפוזו של אדם שחלה שהוא אינו נושא בהן (בוודאי כך כאשר הוא נהנה מטיפול חינם, במערכת הבריאות בישראל). מאחר שמי שאינו מתחסן אינו נושא בעלויות הציבוריות שהוא גורם, ההחלטה האם להתחסן או לא אינה החלטה 'אופטימלית' – גם אם הנזק הצפוי לאדם מהחיסון (ובנזק זה ניתן לכלול כל העדפה אישית, אמונה, או חשש סובייקטיבי שלו) נמוך מהנזק הכולל שהוא גורם לעצמו ולאחרים, הוא עשוי שלא להתחסן. לשם הדוגמה, אם הנזק מהחיסון, בעיני מישהו, הוא 20, והנזק הצפוי לו אם לא יתחסן הוא 10, הוא יעדיף לא להתחסן. אולם, אם הנזק הציבורי שהוא גורם הוא 15, אז הנזק הכולל שנגרם כאשר הוא לא מתחסן הוא 25 (10 + 15) ואילו הנזק שנגרם אם יתחסן הוא 20. הדברים מובנים אף יותר אם הנזק הציבורי לבדו גדול מהנזק מהחיסון בעיני אותו אדם – למשל כאשר הנזק הציבורי הוא 25. במקרה כזה, הנזק הציבורי לבדו מצדיק, בראייה חברתית, שאותו אדם יתחסן.

הדרך להביא אנשים לקבל החלטות אופטימליות היא לגרום להם 'להפנים' את העלויות שהם גורמים. הדרך הפשוטה ביותר לכך היא לחייב אותם לפצות את כל מי שנפגע כתוצאה מהתנהגותם. במקרה של מי שלא התחסן וחלה בקורונה – עליו לפצות כל מי שהדביק, בגין כל נזק שנגרם לו (אובדן ימי עבודה, חוסר נוחות, כאב, סבל ואף מוות), וכן לשאת בעלות הטיפול שלו עצמו. הבעיה היא שקשה מאד לאתר את כל מי שנדבק מחולה מסויים, ולעתים ההדבקה יכולה להיגרם ממספר חולים שעמם היה האדם במגע. לכן, הטלת אחריות לפיצוי – בדרך הרגילה שבה הדבר נעשה במשפט, בדיני הנזיקין – היא בלתי אפשרית.

אולם יש דרך אחרת לגרום למי שאינו מתחסן 'להפנים' את העלויות שהוא גורם, והיא הטלת מס בגובה העלויות 'הצפויות' של התנהגותו. מס כזה קרוי מס פיגוביאני. לכאורה, עבור כל יום שבו אדם אינו מחוסן אולם הוא מסתובב ובא במגע עם אנשים, עליו לשלם 'מס קורונה', השווה לעלויות הצפויות שהוא עלול לגרום – דהיינו – לנזקים שיגרום מוכפלים בסיכוי שאכן יגרום להם. הבעיה במס כזה היא שהוא אינו תלוי בהתנהגותו של מי שלא התחסן. המס הוא זהה בין אם אותו אדם נשאר בבית (ולכן אינו מסכן אחרים) ובין אם הוא בוחר להסתובב במקומות צפופים (ולכן יוצר סיכון גבוה). מס כזה, אינו מכוון באופן אופטימלי את התנהגותו של מי שבחר לא להתחסן, מעבר לבחירתו זו.

לכן, דרך טובה יותר להטלת 'מס הקורונה' היא להטילו על פעילויות ספצפיות: אדם שאינו מחוסן ומבקש להיכנס לבית קולנוע ישלם את הנזק הצפוי מכך; אשה המבקשת להשתתף באימון בחדר כושר למרות שאינה מחוסנת תשלם את הנזקים הצפויים מהשתתפותה. כך, כל אחד יוכל לבחור בפעילות שהוא מעוניין להשתתף בה, בהתאם למחיר שישלם – אשר ישקף את הנזקים שהוא גורם לאחרים. למעשה, ניתן לשכלל את המס ולקבוע אותו, בדומה לאגרה המוטלת על הנסיעה בדרכים מהירות, כפונקציה של מספר הלא מתחסנים באולם הקולנוע או חדר הכושר. ככל שיש יותר אנשים שלא התחסנו, כך המחיר שכל אחד מהם ישלם (עקב הסיכוי הגדול יותר לפגיעה באחרים, שאינם מחוסנים), יהיה גבוה יותר. התוצאה מדרך זו היא לא רק שהמס יהיה מדויק יותר, אלא גם שהמחיר לקבוצות אוכלוסיה שהנורמות הנוהגות בהן הן נגד חיסונים יהיה גבוה יותר מאשר באוכלוסיות שבהן הנורמה הנוהגת היא להתחסן. בכך יש פוטנציאל למתן 'דחיפה קלה' (Nudge) של אוכלוסיות המתנגדות לחיסונים, להתחסן. כמו כן, התוצאה תהיה גם פיזור של הלא מתחסנים בין בתי קולנוע או חדרי כושר רבים, באופן שמקטין את הנזקים הצפויים מהם.

'מיסי קורונה' טרם עלו לדיון, וכנראה גם לא יעלו משום שיישומם קשה מבחינה פוליטית ואולי אף מעשית. אולם, הם מהווים תרגיל מחשבתי מעניין, כאשר שוקלים הגבלות על מי שאינו מתחסן, כאלו שנשקלות כיום על ידי הממשלה.

על שיתוף הדרגתי בנכסי בני זוג

הארץ רעשה בעקבות פסק דינו של שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, בבג"צ 4602/13 פלונית נ' בית הדין האזורי בחיפה. נכתב שהשופט שטיין "נכנע לפסק דין שוביניסטי שמחזיר אותנו שנים אחורה", כי בית המשפט העליון היה חייב להתערב בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ומשלא עשה כן כשל בתפקידו "הכשל של מערכת הצדק כאן הוא בוטה, מהדהד ומפחיד. בג"ץ נרדם בשמירה על זכויות האישה", וכי פסק דינו "משקף מעין אנרכיזם משפטי המציב את העליון על המסלול לקראת הפיכתו ל"בית שופטים"". 

השאלה שבגינה הוגשה העתירה לבג"ץ נגעה לשאלת השיתוף הספציפי בבית המגורים, שנבנה על מגרש שהיה בבעלות הבעל מכוח ירושה, ושאותו הביא לנישואים. בית המגורים נבנה בעיסקת קומבינציה עם קבלן שקיבל תמורת הבנייה 3/4 מהמגרש, כל זאת מספר שנים לאחר שבני הזוג התחתנו. בני הזוג היו נשואים במשך 32 שנים והתגוררו יחד כ20 שנים בבית המגורים עד לקרע ביניהם בשנת 2013.

בית הדין הרבני האיזורי פסק כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים, בהסתמך על דברים שאמר הבעל בעתירה קודמת בבית המשפט העליון; על שיפוץ שערכו בני הזוג בבית; על כך שהבית נבנה לאחר שבני הזוג כבר היו נשואים; ועל אווירת השיתוף ששררה בבית עד למועד הקרע בין בני הזוג.

בית הדין הרבני הגדול הפך את פסק דינו של בית הדין האיזורי. לעמדתו, האינדיקציות להוכחת שיתוף ספציפי לא היו משמעותיות דיין, ולכן האשה לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי לסתור את החזקה הקיימת בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר קובע כי עם פקיעת הנישואין זכאים בני הזוג למחצית שווים של כלל נכסיהם, למעט "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין". בית הדין הרבני הגדול הוסיף גם שהאשה בגדה בבעלה וכי חויבה בגט לאחר שהוטלו עליה צווי הגבלה וכי לכך יש חשיבות לצורך מסקנה על כוונת השיתוף.

בית המשפט העליון, בדעת רוב של השופטים שטיין ומינץ, וכנגד דעתו החולקת של השופט עמית, דחה את עתירתה של האשה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. השופט עמית, בדעת מיעוט, קבע כי יש להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, משום שלגישתו "קריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של העותרת, הוא שהיטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו." השופט מינץ, בדעת הרוב, קבע כי בית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו, שכן דעת הרוב הגיעו למסקנה שלא התקיימה כוונת שיתוף של הבעל בבית המגורים, במנותק מהבגידה. לפיכך, לא התקיימה עילה להתערבות של בג"ץ בפסק הדין. השופט שטיין הצטרף למסקנתו של השופט מינץ, אולם הוסיף וקבע כי שקילתה של בגידת האשה בבעלה כחלק ממכלול העובדות הרלוונטיות לענין שותפות בבית המגורים איננה בגדר טעות גלויה ומוכחת על הפסק, ובוודאי שאינה מהווה חריגה מסמכות. לגישתו "בהעדרו של הסכם מפורש, השאלה האם נתקיים שיתוף בנכס במקרה דנן או במקרה אחר, היא שאלה עובדתית…ואפשר שנראה בה שאלה מעורבת של דין ושל עובדה." לפיכך, קביעה של בית הדין הרבני בענין זה היא קביעה עובדתית, שבג"ץ אינו צריך להתערב בה.

***

המסקנה שקיום יחסים מחוץ לנישואין בסמוך לפירוקם מעיד על העדר כוונת שיתוף בין בני הזוג לאחר נישואין כה ארוכים, שלכל אורכם חיו בני הזוג בשיתוף מלא, ואשר גרו בבית המשותף לאורך כעשרים שנים, היא בעייתית. היא מניחה שההסכם בין בני הזוג היה לשיתוף בבית המגורים, בכפוף לכך שהאשה לא 'תבגוד' בבעלה עד לפירוק הנישואין, ללא תלות במשך הנישואין עד אותו מועד. למרות שהסכם כזה אפשרי, תנאיו מחמירים מאד עם האשה, ומייצגים כוח מיקוח משמעותי של הגבר, שאותו ניצל לכאורה במועד ההסכמה. יתרה מכך, מאחר שההסכם לא היה מפורש, לא ברור שהאשה היתה מודעת לו במועד שבו החליטה לפרק את הנישואין ולקיים יחסים מחוץ להם. מנגד, גם הקונסטרוקציה (פרי פסיקה קודמת של בית המשפט העליון) היוצרת הסכמה לשיתוף ספציפי מכוח חיים משותפים של בני הזוג, ובניגוד לכאורה ללשונו של חוק יחסי ממון, אינה חפה מתהיות, אם מתייחסים אליה מנקודת מבט הסכמית גרידא. במקרים רבים נכס שמביא בן זוג אל הנישואים הוא נכס שקיבל מהוריו, אשר צברו אותו בהשקעה ומאמצים רבים, ואשר לא היו רוצים שמחציתו של הנכס תישלל מילדם לאחר שיפרד מבן הזוג, בוודאי אם משך הנישואין אינו ארוך. על ניתוח ההתפתחות בפסיקה ביחס לשיתוף ספציפי כדאי לקרוא את ספרו המצוין של שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי.

אולם, הן ההכרה בשיתוף ספציפי, והן ההתעלמות ממנו, מניחים משטר בינארי המאפשר רק אחת משתי תוצאות – בעלות מלאה לבעלים המקורי, או בעלות משותפת בחלקים שווים לבני הזוג. משום מה, האפשרות לפיה חלקו של בן הזוג שאינו הבעלים המקורי בנכס יגדל עם התמשכות הנישואין, לא נדונה. האם שיתוף הדרגתי כזה עשוי להיות עדיף על פני האלטרנטיביות של בעלות מקורית או שיתוף מלא?

לשיתוף הדרגתי יש יתרונות בהשוואה למשטר בינארי: 

ראשית, מאחר שאין נקודה בזמן שבה כוונת השיתוף המלא מתממשת והנכס שהיה בבעלות בן הזוג שהביא אותו לנישואין הופך במחי יד לנכס משותף, הגדלה הדרגתית באחוזי הבעלות של בן הזוג האחר משקפת טוב יותר את המציאות. במקרים רבים, הגדלת אחוזי השיתוף באופן הדרגתי עשויה גם לממש באופן נאמן יותר את כוונת בני הזוג (והוריהם) .

שנית, כלל שיתוף מדורג מפחית את השונות בתוצאות האפשריות במחלוקת הבעלות בין בני הזוג כאשר הם עומדים בפני פירוק הנישואין. הפערים בין בני הזוג במשא ומתן בשלב הזה עשויים להיות קטנים יותר, ולכן הסיכוי לפשרה יגדל.

שלישית, כלל שיתוף מדורג היה מפחית מעוצמתו של האשם ביחסים הקנייניים בין בני הזוג. 'בגידתו' של בן זוג לקראת תום מערכת היחסים הזוגית, היתה יכולה להפסיק את הגדלת אחוזי השיתוף שרכש במשך חיי הנישואין בנכס. במקרה הקיצוני, אשם כזה היה יכול לגרור הפחתה מסויימת באחוז הבעלות של בן הזוג ה'בוגד'. אולם לפי כל גישה, השלכותיו של האשם היו נבחנות על רקע משך הנישואין ואופי יחסי השיתוף בין בני הזוג, והיו נמדדות בהתאם. התוצאה של 'הכל או לא כלום' היתה נמנעת, גם לגישת מי שהאשם לדידם רלוונטי ליחסי השיתוף בין בני הזוג. 

לבסוף, ההתניה על ברירת המחדל הופכת פשוטה יותר כאשר יש תפריט המאפשר חלופות רבות שניתן להסכים עליהן. יש לזכור שעל פי חוק יחסי ממון בני הזוג יכולים לכרות ביניהם הסכם ממון ולחלק את נכסיהם כרצונם. האפשרות לכרות הסכם כזה היתה יכולה להפחית ממשמעותה של ברירת המחדל שקובעים החוק והפסיקה, שכן בני הזוג היו יכולים תמיד להתנות על ברירת המחדל ולשנותה. אולם, בני זוג רבים נמנעים מלחתום על הסכם ממון במועד הנישואין או לאחריו, בעיקר כאשר מדובר בנישואין ראשונים. הצעה להסכם כזה על ידי בן זוג אחד עלולה להתפרש על ידי בן הזוג האחר כסימן להעדר אהבה ואמון. כתוצאה מכך, ברירת המחדל היא 'דביקה' והיא זו שחלה במקרים רבים. אולם זו אינה הסיבה היחידה לכך שהסכם כזה אינו נכרת. סיבה נוספת היא שהסכמה לגבי נכסים שבן זוג מביא עימו לנישואין היא מסובכת, משום שעליה להגדיר פרטים רבים שרק בהתקיימם תהפוך הבעלות בנכס למשותפת. לעומת זאת, הסכמה שמשנה רק את קצב הגדלת אחוזי השיתוף, שמתנה אותו ב'נקודות מעבר', או שמוסיפה או מחסירה תנאים ביחס לצמיחת השיתוף, עשויה לאפשר מסגרת נוחה ואפשרית יותר עבור בני זוג, בהינתן ברירת מחדל של שיתוף הדרגתי.

 ***

השיקולים הללו מצדיקים שקילה של האפשרות לשיתוף הדרגתי על ידי בתי המשפט. אולם יתכן שגם בהעדרה של התייחסות של בתי המשפט לאפשרות זו, בני זוג יכולים להשתמש בה כדי להתאים את יחסיהם הקנייניים למציאות שתתקיים ביניהם במהלך נישואיהם. הסכם ממון שיאפשר זאת יהיה לא רק שוויוני, אלא גם יעיל, מנקודת מבטם של בני זוג רבים והוריהם. ואכן, חיפוש אחר המושג "הסכם ממון מדורג" מעלה שהסכם כזה מוצע על ידי עורכי דין ללקוחותיהם. השוק, כך נראה, הבין מזמן את יתרונותיו של השיתוף ההדרגתי.

אגרות בית משפט בתובענות ייצוגיות

עמדת הקליניקה (נכתבה על ידי מנהלת הקליניקה, עו"ד הדס תמיר, ועל ידי) ביחס לטיוטת התיקון לתקנות האגרות, מצורפת לפוסט. העמדה נשלחה לשרת המשפטים ולגורמים הרלוונטיים במשרד המשפטים.

נייר עמדה – אגרות בתובענות ייצוגיות

שיעור בנוכחות, או שמא בסטטיסטיקה?

עיתון 'ישראל היום' דיווח כי יותר מ60,000 תלמידים חסרים מדי יום במערכת החינוך. אכן, מספר מרשים. לפי הדיווח, נהוגה כיום במערכת החינוך 'שיטת המנות', שלפיה יכול כל תלמיד להחסיר בין 10% ל15% מהשיעורים, ללא אישור.

חישוב פשוט מראה שגם אם הנתונים מתייחסים רק למערכת החינוך העל יסודי, מספר התלמידים החסרים בכל יום אינו צריך להפתיע את מי שהנהיג את שיטת המנות. לפי דיווחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר התלמידים הכולל בחינוך העל יסודי הוא כ610,000 תלמידים (במגזר היהודי והערבי יחד, מתוכם כ350,000 תלמידים בחטיבה העליונה (בתי ספר תיכוניים)).

אישור להחסיר 10%-15% מימי הלימוד יביא ל60,000 ל90,000 תלמידים חסרים מדי יום, כולם מצייתים להוראות משרד החינוך ואינם חורגים מה'מנה' המוקצבת להם.

אולי כדאי שבמשרד החינוך יעשו שיעור נוסף בסטטיסטיקה?

חיים סטטיסטיים 2

הפוסט הקודם התפרסם כמאמר דעה בNRG, והביא לתגובות רבות בטוקבקים מתלהמים. רובן של התגובות אינן ראויות להתייחסות, אבל כמה מהן בכל זאת התמודדו עם האמור בחלק הראשון של הפוסט באופן מאתגר (מענין שהחלק השני לא זכה לתגובות כלל). אני רוצה להבהיר טוב יותר את כוונתי בהשוואה בין חיים סטטיסטיים לחיים מזוהים.

הטענה שהצגתי היתה טענה נורמטיבית. טענתי שראוי להציל חייו של אדם מזוהה – גלעד שליט גם אם המחיר יהיה מותו של יותר מאדם אחד כתוצאה מהגדלת הסיכוי לחטיפה או לפיגוע חבלני אחר. הטענה הזו מתבססת על שני שיקולים נורמטיביים – שיקול רווחה ושיקול מוסרי.

שיקול הרווחה אומר שכאשר הממשלה מקבלת החלטות עליה להתחשב בהעדפותיהם ורצונותיהם של הפרטים – האזרחים. מחקרים רבים מצביעים על כך שהמחיר שכל אדם מוכן לשלם עבור הפחתת הסיכון באחוז קטן (או המחיר שהוא מוכן לקבל כדי להגדיל את הסיכון באחוז קטן) עולה ככל שסיכון הבסיס גבוה יותר. במונחים טכניים המשמעות היא שהתועלת של כל אדם אינה לינארית בהסתברות. במונחים פחות טכניים, אנשים רבים מוכנים לקבל סכומים שאינם מאד גבוהים עבור הגדלת הסיכון לחייהם באחוז קטן. אין זה אומר שיהיו מוכנים לוותר על חייהם תמורת סכום ששווה לאותו סכום, מחולק בסיכון. למשל – אם אדם מוכן לקבל סך של 100,000 ש"ח עבור עבודה שמגדילה את הסיכון לחייו ב1% זה אינו אומר שיהיה מוכן לוותר על חייו תמורת 10 מליון ש"ח. חשוב להדגיש שאיני חושב שההעדפה הזו הינה 'טעות', או שאינה רציונלית. לכן, הממשלה צריכה להתחשב בהעדפה הזו, כמו בהעדפות אחרות של אזרחיה, כאשר היא מקבלת החלטות שנוגעות להם.

השיקול המוסרי אומר שיש הבדל בין החלטה של הממשלה שמשמעותה הגדלת הסיכון לכלל האוכלוסיה באופן שאזרח נוסף ימות, לבין החלטה להמית אזרח מזוהה, בהנחה שבשני המקרים האזרח שמת הוא תם וחף מכל פשע.  בעוד ההחלטה הראשונה היא אפשרית מבחינה מוסרית, השניה בלתי אפשרית. היא מסוג ההחלטות שהן בגדר tragic choices שמדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה.

הטענות הללו משמשות בסיס להחלטות שנעשות במדינה מדי יום. המשמעות היחידה שנובעת מהן היא שחיים סטטיסטיים שווים פחות מחייו של אדם מזוהה. מכך לא נובע שחייו של אדם מזוהה שווים אינסוף חיים סטטיסטיים. המספר שנקבתי בו – 50 חיי אדם שיפגעו בגין עיסקה להשבת גלעד שליט – היה דוגמא בלבד ואינו משקף את המספר שאני חושב שהוא נכון. יתרה מכך – בעיסקת שליט, כמו בכל עיסקה, יש שיקולים אסטרטגיים כאלה ואחרים שמן הראוי לקחתם. כל מה שטענתי הוא שהאמירה שחיים ייפגעו כתוצאה מהעיסקה אינה סיבה שלא לעשותה.

ודבר אחרון. הפוסט בענין גלעד שליט, כמו פוסטים קודמים שלי באותו נושא, באו בתגובה למתנגדים לעיסקה שטוענים שבחשיבה קרה ורציונלית צריך לדחות את העיסקה. איני טוען שחשיבה רציונלית היא היחידה האפשרית, אלא רק שחשיבה כזו אינה מוליכה למה שמתנגדי העיסקה מנסים לטעון.

תודה לעוזי, יוני וגיל על הערותיהם.

חיים סטטיסטיים

לכתבה זהה בNRG ולתגובות עליה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/130/024.html?hp=1&cat=479

בויכוחים על עיסקה לשחרורו של גלעד שליט חוזרות ועולות שתי טענות מרכזיות: הטענה האחת היא שהטרוריסטים שישוחררו יגרמו בעתיד למותם של ישראלים נוספים. הטענה היא שזה אינו מוסרי להציל אדם אחד במחיר חייהם של רבים אחרים. הטענה השניה היא שעיסקה כזו תוכיח לארגוני הטרור שכדאי להם לחטוף עוד חיילים ישראלים ולבצע מעשי טרור. התוצאה עלולה להיות שהסיכוי למעשי טרור וחטיפה יגדל. שתי הטענות הללו הן בעייתיות.

ראשית לגבי המחיר שישולם בחיי אדם. שאלה היא האם באמת הטרוריסטים המשוחררים יגדילו את מספר הנפגעים בעתיד, בהשוואה למספר הנפגעים הצפוי ממעשי טרור אילו אותם טרוריסטים יינמקו בכלא. אולם גם אם התשובה לשאלה זו חיובית, ההבדל המשמעותי בין גלעד שליט לבין האנשים שיפגעו בעתיד, הוא שגלעד הוא אדם שאנו יודעים את זהותו כבר היום. הצלת חייו, היא הצלה וודאית. לעומת זאת, לא ניתן לדעת מי יהיו הנפגעים העתידיים כתוצאה משחרור הטרוריסטים. זה יכול להיות כל אחד מאיתנו. הסיכוי למותו של כל אחד מאיתנו יגדל. החיים שייפגעו בעתיד הם חיים סטטיסטיים.

ההחלטה מהו המחיר שיש לשלם בחיי אדם שיפגעו בסיכוי זה או אחר בעתיד היא החלטה שהמדינה צריכה לעשותה מדי יום. כך, למשל, כאשר המדינה מחליטה כמה להשקיע באמצעי בטיחות בדרכים היא יודעת שהשקעה מסוימת תחסוך מספר ידוע של חיי אדם בשנה. המדינה צריכה להחליט האם ההשקעה היא מוצדקת, בהינתן מספר החיים שינצלו. החלטותיה של המדינה בשאלה זו ובשאלות דומות מצביעה על כך שהשווי שהמדינה מוכנה לשלם עבור חייו הסטטיסטיים של אדם אחד שינצל אינו בלתי מוגבל. לעומת זאת, כאשר המדינה נדרשת להציל את חייו של אדם מזוהה, שנפגע בתאונת דרכים, בטיפול בבית החולים, המחיר שהיא מוכנה לשלם הוא גבוה בהרבה. זה ההבדל בין חיים סטטיסטיים לחיים ודאיים. הפחתת מספר הנפגעים בתאונות דרכים בעתיד מצילה חיים סטטיסטיים, ואילו חייו של מי שכבר נפגע הם חיים אמיתיים של אדם מזוהה. שווים של חיים סטטיסטיים נמוך בהרבה. לכן, החלטה של הממשלה שתביא לאובדן חמישים חיי אדם סטטיסטיים עשויה להיות נכונה, אם התמורה היא שחרורו והצלתו הוודאיים של גלעד.

שנית, לגבי הגדלת התמריץ לחטוף חיילים ולבצע מעשי טרור. הטענה היא שכתוצאה מהגדלת התמריץ הזה הסיכוי של כל אחד מאיתנו להיפגע בעתיד יגדל. גם כאן, יש לבדוק תחילה האם ההנחה שהסיכוי הזה אכן יגדל היא נכונה. אולם, בהנחה שההנחה נכונה השאלה שכל אחד יכול לשאול את עצמו היא מהו הסיכוי המוגדל שהיה מוכן לשאת בו, תמורת הידיעה שאם יחטף, יוחזר בעיסקה מאוחר יותר. לדוגמא, אם הסיכוי להיחטף הוא 1 ל10,000 אם לא מתבצעת עיסקה לשחרור חטופים, אולם הסיכוי הוא כפול –  2 ל10,000 אם מתבצעות עיסקאות כאלה, השאלה היא מה כל אחד מאיתנו מעדיף. סיכוי נמוך יותר, ללא שחרור, או סיכוי גבוה יותר עם סיכוי גבוה לשחרור. התשובה לשאלה הזו אינה ברורה כפי שמתנגדי העיסקה לשחרור גלעד שליט מנסים להציג אותה. הידיעה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי לשחרר חייל שנחטף עשויה להיות מוצדקת, עבור כל חייל המשרת היום, גם אם ידע שהסיכוי שיחטף יגדל עקב כך. ההשוואה אינה בין סיכוי נמוך להיחטף לסיכוי גבוה להיחטף, אלא בין סיכוי נמוך להיחטף אך לא להיות משוחרר, לסיכוי גבוה יותר להיחטף, אך להיות משוחרר בסופו של דבר.