שכר טרחה בייצוגיות – כך עושים זאת (נכון) בדלאוור

כתבה שהתפרסמה היום בwall street journal מדוחת ששופטי בית המשפט בדלאוור עברו לפסיקה 'מדויקת' יותר של שכר טרחה בתובענות ייצוגיות בניירות ערך. בעבר, תובענות ייצוגיות שהוגשו בעקבות רכישות חברות ומיזוגים, היו מניבות תוצאות פושרות, בליווי שכר טרחה 'סטנדרטי' שלא היה תלוי בתוצאות. כיום, בית המשפט שינה מגמה והחל להבחין בית תביעות חסרות בסיס, שבהן הפחית את שכר הטרחה לעורכי הדין, לבין תביעות מוצלחות, שבהן פסק שכר טרחה בסכומים משמעותיים (מיליוני דולרים).

כיום, שאלת שכר הטרחה עומדת לפתחו של בית המשפט העליון בענין רייכרט נ' שמש, ובית המשפט הכלכלי, בתביעת דב כהנא נ' כור. במקרה הראשון, מדובר בתביעה שמתנהלת מזה למעלה מ15 שנים והסתיימה בפסק דין לטובת התובעים. במקרה השני, פשרה שזכתה לכותרות רבות עקב סכומה חסר התקדים – 45 מליון דולר. אם לשפוט לפי קריטריון ההצלחה, בשני המקרים ראוי שייפסק שכר טרחה משמעותי לעורכי הדין. במקרה הראשון, בית המשפט המחוזי פסק לעורכי הדין של התובעים הייצוגיים שכר טרחה של 1.3 מליון ש"ח – שכר עלוב לעבודה כה מאומצת ואיכותית. במקרה השני, הצדדים הסכימו שעורך הדין יקבל כ2 מליון דולר – סכום מכובד לכל הדעות, עבור הליך שהסתיים עוד לפני הדיון באישור התובענה הייצוגית. יש לקות שבתי המשפט בשני המקרים לא יקמצו ידם, לאור הצלחת התובעים בשניהם.

פרדוקס הגרלות המסרונים (SMS)

מדי יום מתקיימים ברדיו, בטלוויזיה ובשאר אמצעי התקשורת מבצעים שבהם מגרילים לציבור מתנות, כרטיסים למופעים, ועוד. כדי להשתתף בהגרלה צריך לשלוח מסרון (SMS) עם מילה כלשהיא, בעלות נמוכה של 50 אגורות. הבעיה בכל ההגרלות הללו היא שהסיכוי לזכות בהן יורד ככל שיותר אנשים משתתפים בהן. לעומת זאת, הרווח לחברת הסלולר או לגורם שמפרסם את ההגרלה (אשר שווה למספר המשתתפים מוכפל ב50 אגורות, בניכוי עלות הפרסים והמנגנון לעריכת ההגרלה) עולה ככל שמספר המשתתפים גדל. האם ראוי לאסור הגרלות כאלה?

הדיון בשאלה צריך להניח, כמובן, שאנשים אוהבים להשתתף בהגרלות, ושהעובדה שההגרלה תלויה במזל אינה סיבה לאסור אותה. לכן, השאלה היא האם ההגרלות האלה שונות מהגרלות אחרות, כגון הטוטו והלוטו, שאותן איננו אוסרים. התשובה אינה חד משמעית. הזכייה בהגרלות הטוטו והלוטו תלויה באירוע שאינו מושפע ממספר המשתתפים – מספר שעולה בגורל, ניצחון של קבוצת כדורגל וכו'. לכן, הסיכוי לזכייה אינו תלוי במספר המשתתפים. עם זאת, הפרס שמקבל הזוכה בלוטו או בטוטו תלוי במספר המשתתפים, משום שככל שמספרם גדול יותר כך הסיכוי שיהיה זוכה נוסף הוא גדול יותר. שונה ודומה להגרלת המסרונים.

יש שני הבדלים בין ההגרלות:

ההבדל האחד בין השתים הוא הבדל כמותי שנובע מהסיכוי הקטן לזכייה בלוטו ובטוטו, בהשוואה למספר המשתתפים. נניח שהסיכוי לזכיה הוא 1 למליון ושיש 1000 משתתפים. במקרה כזה הסיכוי שיהיה משתתף נוסף שיזכה, חוץ ממני, הוא 1000 למליון, או אחד לאלף. אם הפרס הראשון הוא מליון ש"ח אז תוחלת הזכייה שלי לבד היא שקל ואילו תוחלת הזכייה שלי אם יש עוד 1000 משתתפים היא מעט יותר מ99 אגורות. לעומת זאת, בהגרלת המסרונים, בהנחה שהפרס שמקבלים שווה 100 ש"ח, תוחלת הזכיה אם אני משתתף בודד היא 100. לעומת זאת, אם יש עוד 1000 משתתפים תוחלת הזכייה צונחת ל10 אגורות.

ההבדל השני נובע מכך שהפרס הראשון בהגרלות הלוטו והטוטו נגזר מכמות המשתתפים בשבוע הקודם. במובן מסוים, ההשקעה של ציבור המשתתפים השבוע 'חוזרת' לציבור המשתתפים בשבוע הבא. הגרלות המסרונים משאירות את כל העודף (ההפרש בין עלות המסרונים לפרס שמחולק) בידי חברת הסלולר או הגורם המפרסם.

בסופו של יום השאלה היא  שאלה של מידע. האם כל אחד מאיתנו היה מוכן לשלם 50 אגורות עבור סיכוי של 1 ל1000 להרוויח פרס בשווי 100 ש"ח? יתכן. ומה לגבי סיכוי של 1 ל10000? ניתן לנסח זאת אחרת – השאלה היא מהו הסיכוי המינימלי לזכייה בפרס של 100 ש"ח שכל אחד מאיתנו היה מסכים לשלם עבור 50 אגורות. הסיכוי הזה מגדיר את מספר המשתתפים המכסימלי שצריך לאפשר בכל הגרלה כזו. מספר משתתפים גדול יותר מביא לכך שכל אחד מהמשתתפים משלם עבור הגרלה שלא היה מסכים להשתתף בה אילו היה יודע את הסיכוי האמיתי לזכות בה.

שופטים רעבים

מחקר שפורסם לאחרונה מצא קשר בין השעה ביום שבה הובא אסיר בפני  וועדת שחרורים לבין הסיכוי שהשופט שעומד בראש הוועדה יחליט להקל בעונשו או להעתר לבקשתו לשינוי תנאי המאסר. מסתבר שככל שהאסיר מובא מאוחר יותר בפני הוועדה כך סיכויי ההקלה בעונשו קטנים. סיכויים אלה עולים בכל פעם שהשופט יוצא להפסקת אוכל. ככל שהזמן מאותה הפסקה גדל, כך יורדים הסיכויים.

ההסבר במאמר הוא שככל שהשופט עייף ורעב יותר כך הוא נוטה לבחור בהחלטה הפשוטה יותר. במקרה זה ההחלטה הפשוטה יותר היא לא להקל בעונש או לשנות את תנאי המאסר. המחקר בדק וווידא שהסדר שבו הובאו האסירים בפני הוועדה אכן היה אקראי, ולכן לא היתה שום הצדקה עניינית לקשר בין ההחלטה בבקשת האסיר לבין 'מקומו בתור'.

יש לציין שפרט למקום האסיר בתור, ביחס למועד הפסקת האוכל, לא היה שום פרמטר שהצביע על החלטה לא עניינית של השופט. הכרעות השופטים לא היו מוטות כתלות במין האסיר, דתו, הלאום שלו וכו'.

(הידיעה המקורית התפרסמה בבלוג Freakonomics)

הקלות הבלתי נסבלת של הגשת תובענות ייצוגיות

(הופיע היום בדה מרקר)

לקוחותיה של חברת סלקום נותקו משירות במשך יום שלם עקב תקלה שהוגדרה על ידי מנכ"ל החברה 'חסרת תקדים'. לא חלפו 24 שעות מאז הצליחה החברה לתקן את התקלה, וכבר הוגשו לבית המשפט שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית בסכומי עתק של מעל מליארד ש"ח. בקשות אלה הן דוגמא לניצול ציני של מכשיר התובענה הייצוגית ומן הראוי שיימחקו על הסף, תוך פסיקת הוצאות משמעותיות כנגד מי שהגישו אותן. יתכן שסלקום חייבת לפצות את לקוחותיה, בין משום התחיבויותיה החוזיות כלפיהם ובין משום שהתקלה נגרמה עקב התרשלותה. אולם, השאלה האם אכן יש לסלקום חבות משפטית כלפי לקוחותיה תלויה בבירור עובדתי ומשפטי שצריך להיעשות קודם כל על ידי סלקום עצמה. יתרה מכך, גם אם קיימת חבות כזו, סלקום זכאית לקבל את האפשרות ליטול על עצמה את האחריות ולפצות את לקוחותיה מבלי שיהיה צורך בתביעה כנגדה. רק אם סלקום תתחמק מאחריותה, ראוי לבחון את האחריות הזו בהליך משפטי. הגשת הבקשות לאישור תובענה ייצוגית תוך פחות מיממה מיום התקלה נובעת ממספר גורמים: ראשית, עורכי דין סבורים שהראשון לתבוע יהיה זה שיזכה בזכות לייצג בתובענה הייצוגית, ולקבל את שכר הטרחה והגמול הנובעים ממנה. שנית, הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נתפסת כמהלך חסר סיכון ועלות, שהסיכוי לזכות ברווח קל בעקבותיו הוא גבוה. שלישית, קל לנסח תובענה ייצוגית גם כאשר לא ברור האם קיימת עילת תביעה או נגרם נזק, וזאת לאור פסיקת בית המשפט העליון אשר הרחיבה את אפשרות התביעה בגין נזק לא ממוני. תביעות מהירות כאלה אינן מקיימות אף אחת ממטרות התובענה הייצוגית. הדיון בהן בטרם עת גורר עלויות מיותרות למערכת המשפט והתוצאה מהן אינה אכיפה של החוק אלא להיפך, פגיעה בתמריצים לקיימו. שכן, אם סלקום אינה חייבת בדין כלפי לקוחותיה, הגשת התובענות הייצוגיות כנגדה רק מטילות עליה עלויות מיותרות – עלויות שבסופו של דבר יגולגלו בחזרה על אותם לקוחות. לעומת זאת, אם סלקום צריכה לפצות את לקוחותיה, קיים חשש שתעשה דווקא שימוש בתובענה הייצוגית שהוגשה כנגדה בחופזה כדי להשיג לעצמה פשרה נוחה ומהירה, במחיר נמוך, אשר תמנע מהלקוחות כל סעד משפטי נוסף. בתי המשפט צריכים להבהיר שהשימוש בתובענה הייצוגית צריך להעשות באחריות ובזהירות. עליהם לקבוע שהמזדרזים להגישן לא יזכו בשום יתרון אלא להיפך, יעמידו עצמם בסיכון שהבקשה שהגישו תימחק וייפסקו הוצאות כנגדם. אחרת נשלם כולנו את מחיר הפזיזות של מתי מעט החפצים ברווח קל.

שיעור בנוכחות, או שמא בסטטיסטיקה?

עיתון 'ישראל היום' דיווח כי יותר מ60,000 תלמידים חסרים מדי יום במערכת החינוך. אכן, מספר מרשים. לפי הדיווח, נהוגה כיום במערכת החינוך 'שיטת המנות', שלפיה יכול כל תלמיד להחסיר בין 10% ל15% מהשיעורים, ללא אישור.

חישוב פשוט מראה שגם אם הנתונים מתייחסים רק למערכת החינוך העל יסודי, מספר התלמידים החסרים בכל יום אינו צריך להפתיע את מי שהנהיג את שיטת המנות. לפי דיווחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר התלמידים הכולל בחינוך העל יסודי הוא כ610,000 תלמידים (במגזר היהודי והערבי יחד, מתוכם כ350,000 תלמידים בחטיבה העליונה (בתי ספר תיכוניים)).

אישור להחסיר 10%-15% מימי הלימוד יביא ל60,000 ל90,000 תלמידים חסרים מדי יום, כולם מצייתים להוראות משרד החינוך ואינם חורגים מה'מנה' המוקצבת להם.

אולי כדאי שבמשרד החינוך יעשו שיעור נוסף בסטטיסטיקה?

קנסות גבוהים לעשירים – האם יעיל?

היום הופיעה ידיעה אודות קנס בסך1.1 מליון דולר שניתן בגין נהיגה במהירות מופרזת בשוויץ. מסתבר שבשוויץ גובה הקנס תלוי בגובה הכנסתו של הנהג. חוקים דומים קיימים גם בשוודיה, דנמרק, אוסטריה וגרמניה, והם קרויים day-fine או unit-fine. השיטה פשוטה – בשלב הראשון בית המשפט גוזר את העונש בגין עבירת התנועה ב'יחידות קנס'. עונש זה נקבע בהתאם לחומרת העבירה, נסיבותיה וכו'. בשלב השני בית המשפט קובע מהו שוויה של יחידת קנס, בהתאם להכנסתו ונכסיו של העברין. הקנס הכספי מתקבל על ידי הכפלת מספר יחידות הקנס שנגזרו בשוויה של כל יחידת קנס. התוצאה היא שנהגים עשירים יותר משלמים קנסות גבוהים יותר.

סיבה אחת לתמוך בשיטה הזו היא שהיא שוויונית יותר משיטת הקנסות הכספיים הקבועים. זו שיטה פרוגרסיבית, בדומה למס הכנסה, אשר מטילה על העשירים נטל כספי גדול יותר מאשר על העניים, כתלות בהכנסה.

השאלה היא האם השיטה הזו היא גם שיטה יעילה – האם היא מביאה לנהיגה נכונה ואופטימלית של נהגים? אם השיטה אינה יעילה, ניתן להגיע לתוצאות שוויוניות באמצעות שיטת המס, מבלי לגרום להתנהגות לא רצויה של נהגים. במלים אחרות, אם השיטה אינה יעילה, ניתן להמשיך לתת קנסות קבועים לכולם, ובמקביל להעביר כסף מההעשירים לעניים באמצעות מערכת המס ותשלומי העברה.

הטיעון נגד קנסות שתלויים בגובה ההכנסה מניח שהקנס צריך להיקבע באופן שהעלות הצפויה מהקנס שווה לנזק הצפוי מהעבירה. נהגים יימנעו מנהיגה בניגוד לחוק כל עוד המאמץ (השולי) שהם צריכים להשקיע בכך נמוך מהחסכון (השולי) בקנס. אם הקנס הצפוי שווה לנזק הצפוי, התוצאה מהתנהגות כזו תהיה יעילה משום שהנהג ישקיע מאמץ בשמירה על החוק עד לנקודה שבה העלות של המאמץ הזה גדולה מהנזק שיגרם אם לא יעשה אותו. הגדלת הקנס על העשירים תביא אותם להשקיע עלות גבוהה מדי בזהירות, וזה אינו יעיל.

מנגד, הועלה טיעון בעד קנסות שתלויים בגובה ההכנסה בהנחה שהנזק מעבירה על החוק הוא כה גבוה, עד כדי כך שרצוי שאף אחד לא יעבור עליו. בהנחה הזו, הקנס צריך להיות גבוה מספיק כדי להרתיע התנהגות לא חוקית. מנגד, יש בעיה שנהגים עלולים להיתפס בטעות בעבירה שלא ביצעו. טעויות כאלה עלולות לגרום לנהגים להימנע מנהיגה אם הקנס יהיה גבוה מדי. מאחר שהעשירים פחות שונאי סיכון מאשר עניים, קנס גבוה יותר הוא בעייתי פחות עבורם. לכן, כדי למנוע הרתעת יתר של נהיגה, צריך שהקנס לעניים יהיה נמוך. כדי לגרום לעשירים לנהוג כחוק צריך שהקנס עבורם יהיה גבוה. מאחר שהחשש לגביהם מהרתעת יתר הוא קטן יותר, אין בעיה להגדיל את הקנס.

שני הצדדים בויכוח מסכימים שקנסות נמוכים שגורמים לאנשים מן השורה לנהוג בזהירות, לא מספיקים כדי לגרום לעשירים להיזהר. הויכוח הוא האם התנהגות כזו של העשירים היא יעילה או לא. בין כך ובין אחרת, קשה להאמין שניתן להצדיק בדרך כלשהיא קנס של 1.1 מליון דולר.

דרך אגב, בגובה קנסות כזה, יתכן ששוטרים 'יחפשו' מכוניות יוקרה כדי לקנוס את נהגיהן. התוצאה תהיה שהסיכוי של העשירים להיתפס בעבירה יהיה גדול יותר מהסיכוי של העניים. אולם סיכוי מוגבר כזה צריך להביא לכך שהקנס יהיה נמוך יותר – הן משום שתוחלת הקנס עולה עם הסיכוי לתפיסה, והן משום שהסיכוי לטעות עולה ואיתו הסיכון להרתעת יתר של נהיגה על ידי עשירים.  

בכל מקרה, אני בטוח שה'שדולה החברתית' בכנסת תשמח לנסות ולשכנע שקנסות מותנים בהכנסה הם רעיון מצוין (-:

חיים סטטיסטיים 2

הפוסט הקודם התפרסם כמאמר דעה בNRG, והביא לתגובות רבות בטוקבקים מתלהמים. רובן של התגובות אינן ראויות להתייחסות, אבל כמה מהן בכל זאת התמודדו עם האמור בחלק הראשון של הפוסט באופן מאתגר (מענין שהחלק השני לא זכה לתגובות כלל). אני רוצה להבהיר טוב יותר את כוונתי בהשוואה בין חיים סטטיסטיים לחיים מזוהים.

הטענה שהצגתי היתה טענה נורמטיבית. טענתי שראוי להציל חייו של אדם מזוהה – גלעד שליט גם אם המחיר יהיה מותו של יותר מאדם אחד כתוצאה מהגדלת הסיכוי לחטיפה או לפיגוע חבלני אחר. הטענה הזו מתבססת על שני שיקולים נורמטיביים – שיקול רווחה ושיקול מוסרי.

שיקול הרווחה אומר שכאשר הממשלה מקבלת החלטות עליה להתחשב בהעדפותיהם ורצונותיהם של הפרטים – האזרחים. מחקרים רבים מצביעים על כך שהמחיר שכל אדם מוכן לשלם עבור הפחתת הסיכון באחוז קטן (או המחיר שהוא מוכן לקבל כדי להגדיל את הסיכון באחוז קטן) עולה ככל שסיכון הבסיס גבוה יותר. במונחים טכניים המשמעות היא שהתועלת של כל אדם אינה לינארית בהסתברות. במונחים פחות טכניים, אנשים רבים מוכנים לקבל סכומים שאינם מאד גבוהים עבור הגדלת הסיכון לחייהם באחוז קטן. אין זה אומר שיהיו מוכנים לוותר על חייהם תמורת סכום ששווה לאותו סכום, מחולק בסיכון. למשל – אם אדם מוכן לקבל סך של 100,000 ש"ח עבור עבודה שמגדילה את הסיכון לחייו ב1% זה אינו אומר שיהיה מוכן לוותר על חייו תמורת 10 מליון ש"ח. חשוב להדגיש שאיני חושב שההעדפה הזו הינה 'טעות', או שאינה רציונלית. לכן, הממשלה צריכה להתחשב בהעדפה הזו, כמו בהעדפות אחרות של אזרחיה, כאשר היא מקבלת החלטות שנוגעות להם.

השיקול המוסרי אומר שיש הבדל בין החלטה של הממשלה שמשמעותה הגדלת הסיכון לכלל האוכלוסיה באופן שאזרח נוסף ימות, לבין החלטה להמית אזרח מזוהה, בהנחה שבשני המקרים האזרח שמת הוא תם וחף מכל פשע.  בעוד ההחלטה הראשונה היא אפשרית מבחינה מוסרית, השניה בלתי אפשרית. היא מסוג ההחלטות שהן בגדר tragic choices שמדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה.

הטענות הללו משמשות בסיס להחלטות שנעשות במדינה מדי יום. המשמעות היחידה שנובעת מהן היא שחיים סטטיסטיים שווים פחות מחייו של אדם מזוהה. מכך לא נובע שחייו של אדם מזוהה שווים אינסוף חיים סטטיסטיים. המספר שנקבתי בו – 50 חיי אדם שיפגעו בגין עיסקה להשבת גלעד שליט – היה דוגמא בלבד ואינו משקף את המספר שאני חושב שהוא נכון. יתרה מכך – בעיסקת שליט, כמו בכל עיסקה, יש שיקולים אסטרטגיים כאלה ואחרים שמן הראוי לקחתם. כל מה שטענתי הוא שהאמירה שחיים ייפגעו כתוצאה מהעיסקה אינה סיבה שלא לעשותה.

ודבר אחרון. הפוסט בענין גלעד שליט, כמו פוסטים קודמים שלי באותו נושא, באו בתגובה למתנגדים לעיסקה שטוענים שבחשיבה קרה ורציונלית צריך לדחות את העיסקה. איני טוען שחשיבה רציונלית היא היחידה האפשרית, אלא רק שחשיבה כזו אינה מוליכה למה שמתנגדי העיסקה מנסים לטעון.

תודה לעוזי, יוני וגיל על הערותיהם.

חיים סטטיסטיים

לכתבה זהה בNRG ולתגובות עליה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/130/024.html?hp=1&cat=479

בויכוחים על עיסקה לשחרורו של גלעד שליט חוזרות ועולות שתי טענות מרכזיות: הטענה האחת היא שהטרוריסטים שישוחררו יגרמו בעתיד למותם של ישראלים נוספים. הטענה היא שזה אינו מוסרי להציל אדם אחד במחיר חייהם של רבים אחרים. הטענה השניה היא שעיסקה כזו תוכיח לארגוני הטרור שכדאי להם לחטוף עוד חיילים ישראלים ולבצע מעשי טרור. התוצאה עלולה להיות שהסיכוי למעשי טרור וחטיפה יגדל. שתי הטענות הללו הן בעייתיות.

ראשית לגבי המחיר שישולם בחיי אדם. שאלה היא האם באמת הטרוריסטים המשוחררים יגדילו את מספר הנפגעים בעתיד, בהשוואה למספר הנפגעים הצפוי ממעשי טרור אילו אותם טרוריסטים יינמקו בכלא. אולם גם אם התשובה לשאלה זו חיובית, ההבדל המשמעותי בין גלעד שליט לבין האנשים שיפגעו בעתיד, הוא שגלעד הוא אדם שאנו יודעים את זהותו כבר היום. הצלת חייו, היא הצלה וודאית. לעומת זאת, לא ניתן לדעת מי יהיו הנפגעים העתידיים כתוצאה משחרור הטרוריסטים. זה יכול להיות כל אחד מאיתנו. הסיכוי למותו של כל אחד מאיתנו יגדל. החיים שייפגעו בעתיד הם חיים סטטיסטיים.

ההחלטה מהו המחיר שיש לשלם בחיי אדם שיפגעו בסיכוי זה או אחר בעתיד היא החלטה שהמדינה צריכה לעשותה מדי יום. כך, למשל, כאשר המדינה מחליטה כמה להשקיע באמצעי בטיחות בדרכים היא יודעת שהשקעה מסוימת תחסוך מספר ידוע של חיי אדם בשנה. המדינה צריכה להחליט האם ההשקעה היא מוצדקת, בהינתן מספר החיים שינצלו. החלטותיה של המדינה בשאלה זו ובשאלות דומות מצביעה על כך שהשווי שהמדינה מוכנה לשלם עבור חייו הסטטיסטיים של אדם אחד שינצל אינו בלתי מוגבל. לעומת זאת, כאשר המדינה נדרשת להציל את חייו של אדם מזוהה, שנפגע בתאונת דרכים, בטיפול בבית החולים, המחיר שהיא מוכנה לשלם הוא גבוה בהרבה. זה ההבדל בין חיים סטטיסטיים לחיים ודאיים. הפחתת מספר הנפגעים בתאונות דרכים בעתיד מצילה חיים סטטיסטיים, ואילו חייו של מי שכבר נפגע הם חיים אמיתיים של אדם מזוהה. שווים של חיים סטטיסטיים נמוך בהרבה. לכן, החלטה של הממשלה שתביא לאובדן חמישים חיי אדם סטטיסטיים עשויה להיות נכונה, אם התמורה היא שחרורו והצלתו הוודאיים של גלעד.

שנית, לגבי הגדלת התמריץ לחטוף חיילים ולבצע מעשי טרור. הטענה היא שכתוצאה מהגדלת התמריץ הזה הסיכוי של כל אחד מאיתנו להיפגע בעתיד יגדל. גם כאן, יש לבדוק תחילה האם ההנחה שהסיכוי הזה אכן יגדל היא נכונה. אולם, בהנחה שההנחה נכונה השאלה שכל אחד יכול לשאול את עצמו היא מהו הסיכוי המוגדל שהיה מוכן לשאת בו, תמורת הידיעה שאם יחטף, יוחזר בעיסקה מאוחר יותר. לדוגמא, אם הסיכוי להיחטף הוא 1 ל10,000 אם לא מתבצעת עיסקה לשחרור חטופים, אולם הסיכוי הוא כפול –  2 ל10,000 אם מתבצעות עיסקאות כאלה, השאלה היא מה כל אחד מאיתנו מעדיף. סיכוי נמוך יותר, ללא שחרור, או סיכוי גבוה יותר עם סיכוי גבוה לשחרור. התשובה לשאלה הזו אינה ברורה כפי שמתנגדי העיסקה לשחרור גלעד שליט מנסים להציג אותה. הידיעה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי לשחרר חייל שנחטף עשויה להיות מוצדקת, עבור כל חייל המשרת היום, גם אם ידע שהסיכוי שיחטף יגדל עקב כך. ההשוואה אינה בין סיכוי נמוך להיחטף לסיכוי גבוה להיחטף, אלא בין סיכוי נמוך להיחטף אך לא להיות משוחרר, לסיכוי גבוה יותר להיחטף, אך להיות משוחרר בסופו של דבר.

בזיון בית משפט – עד היכן

בג"צ החליט לכוף את החיוב לשלוח את הבנות האשכנזיות לבית הספר בעמנואל על הורי הבנות. הוא עשה זאת במסגרת פקודת בזיון בית המשפט, למרות שההורים אינם צד להליך בבג"צ. זהו מהלך חריג, מאחר שהוא נוגע, בין היתר, לסמכותו של בג"צ על ההורים הללו.

בג"צ עשה זאת בהסתמך על הלכה שיצאה מתחת ידו של השופט ברק בע"א 371/78 מוניות הדר נ' ביטון. השופט ברק קבע:

, במסגרת סעיף 6 לפקודה. כשם שאין לומר כי כל ביזיון על-ידי זר הוא תמיד פלילי באופיו, כן אין לומר כי כל ביזיון על-ידי זר הוא תמיד אזרחי באופיו. יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כך, למשל, מקום שהתנהגותו של הזר בעבר מעידה כי הוא עשוי לחזור עליה אף בעתיד, ובכך הוא יביא לידי אי קיום הצו השיפוטי על-ידי החייב בו בעתיד, כי אז יש מקום לפעול נגד הזר באמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הפעולה אינה הענשה על העבר, אלא כיבוד הצו בעתיד. לעומת זאת, אם הפעולה בעבר היא פעולה מבודדת, שאין בה כדי להביא לאי קיום הצו בעתיד על-ידי החייב בו, לא יהא מקום לנקוט אמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הסנקציה תהא עונשית בלבד.

 

ולאחר מכן קבע:

גישתנו העקרונית, כי אף "זר" לצו המניעה עשוי במקרים מתאימים להתחייב באחריות על-פי סעיף 6 לפקודה, מעוררת את השאלה מיהו אותו "זר". נראה לי כי בענין זה אין זה אפשרי ואף אין זה רצוי, לקבוע מבחנים נוקשים. רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המרית צו בית-המשפט בעתיד.

 

האם ניתן יהיה במסגרת פקודת בזיון בית משפט לאכוף את פסק הדין על הרבנים אשר לגירסת ההורים מונעים מהם ציות לצו בג"צ?

 

רצ"ב קישורים לשתי החלטות העליון בענין :

http://elyon1.court.gov.il/files/08/670/010/k43/08010670.k43.pdf

http://elyon1.court.gov.il/files/08/670/010/k39/08010670.k39.pdf

אלון

הגלישה לחברים בלבד! תביעה ייצוגית בגין הפליה ברשת החברתית

ביום שני, בשעה 16:30, יתקיים במרכז הבינתחומי משפט מבוים שעוסק במקרה (דמיוני) שבו התקיימה הפליה בקבוצת חברים ברשת החברתית.

תאור עובדות המקרה:

 הרשת החברתית:

אתר Inter-People אתר Inter-People, המשמש כרשת החברתית הראשונה באינטרנט בשפה העברית, הוקם בתחילת שנת 2007. האתר הוא בבעלותה של חברת Inter אשר רשומה בישראל. מספר החברים ברשת נכון לחודש דצמבר 2009 עומד על 1,200,000 חברים, 15% מתוכם הם ערבים. ההצטרפות לרשת החברתית נעשית על ידי מילוי טופס קצר הכולל נתונים אישיים ונדרשת הסכמת המשתמש לתנאי השימוש. עם ההצטרפות לאתר נוצר למשתמש באופן אוטומטי עמוד אישי ברשת החברתית אשר כולל פרופיל עם פרטים שמילא המשתמש. האנשים ברשת "קשורים" זה לזה באמצעות הגדרת החברות ביניהם. משתמשים ברשת יכולים ליזום ולפתוח קבוצות בעלות עניין משותף אשר מאגדות בתוכן מספר של משתמשים שחולקים מידע ותחומי עניין ביניהם. לכל קבוצה כזו יש עמוד אישי שבו יש לוח מידע, 'פרופיל' בו מפרטת הקבוצה את מועד הקמתה, תחום העניין המשותף לה ומספר החברים בה המתעדכן on-line.

הקבוצה:

אינטר-דייט בחודש אפריל 2009 הוקמה ב – Inter-People קבוצת "אינטר-דייט", אשר הפכה תוך מספר חודשים לקבוצה הפופולארית ביותר ברשת החברתית. נושא הקבוצה הוגדר כקבוצת היכרויות ונכון לחודש אוקטובר 2009 מספר החברים בה עמד על 30,000. בעת הקמת הקבוצה, הגדיר יזם הקבוצה כי על מנת להתקבל לקבוצה צריך כל משתמש לקבל את הסכמתם של לא פחות מ 10 מחברי הקבוצה וכי הקבוצה רשאית להוציא חבר מהקבוצה בהסכמה של לא פחות מ 20 מחבריה. במקרה בו לא תושג ההסכמה הנדרשת לקבלה תוך שבעה ימים, או במקרה ויש 20 חברים שהחליטו על הוצאת משתמש, נשלחת אל המשתמש הודעת דחייה אוטומטית.

התובעים

עומאר לאנר, נרשם בתחילת שנת 2008 לאתר, בעת הרישום הצהיר עומאר כי הוא מקבל את תנאי השימוש באתר ומילא בין היתר את הנתונים הבאים: סטאטוס משפחתי: רווק; דת: מוסלמי; לאום: ערבי; עיר מגורים: טירה; עיסוק: סטודנט למשפטים, מתנדב במרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. עומאר ביקש להצטרף לקבוצה, אך כעבור מספר ימים קיבל הודעת דחייה אוטומטית מהקבוצה.

רנה גנמא, נרשמה בתחילת שנת 2009 לאתר, בעת הרישום הצהירה רנה כי היא מקבלת את תנאי השימוש באתר ומילאה בין היתר את הנתונים הבאים: סטאטוס משפחתי: גרושה + 2; דת: נוצריה; לאום: ערביה; עיר מגורים: תל אביב – יפו; ארץ מגורים: ישראל; מקום לידה: ישראל; עיסוק: מורה. רנה התקבלה לקבוצה, בהתאם להסכמה של 10 חברים, אולם כעבור ימים ספורים, קיבלה הודעה אוטומטית לפיה הוחלט על הוצאתה מהקבוצה בהחלטה של אחוז החברים הנדרש לכך.

התובענה הייצוגית

 בבדיקה שערכו עומאר ורנה גילו כ150 משתמשים ערבים אשר נדחו מהקבוצה או הוצאו ממנה; הם גילו משתמש ערבי אחד – מוחמד יוסף – שהינו חבר בקבוצת אינטר דייט, אולם הוא לא מילא את הנתונים דת ולאום; כמו כן גילו שקיימים לפחות 30 משתמשים יהודים שקיבלו הודעת דחייה אוטמטית על ידי הקבוצה שכן לא הושג הרוב הנדרש לצורך קבלתם. בנסיבות אלה, החליטו עומאר ורנה להגיש כתב תביעה בצירוף בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית כנגד חברת אינטר בע"מ, קבוצת אינטר דייט ויזם הקבוצה