Monthly Archives: יולי 2010

חיים סטטיסטיים 2

הפוסט הקודם התפרסם כמאמר דעה בNRG, והביא לתגובות רבות בטוקבקים מתלהמים. רובן של התגובות אינן ראויות להתייחסות, אבל כמה מהן בכל זאת התמודדו עם האמור בחלק הראשון של הפוסט באופן מאתגר (מענין שהחלק השני לא זכה לתגובות כלל). אני רוצה להבהיר טוב יותר את כוונתי בהשוואה בין חיים סטטיסטיים לחיים מזוהים.

הטענה שהצגתי היתה טענה נורמטיבית. טענתי שראוי להציל חייו של אדם מזוהה – גלעד שליט גם אם המחיר יהיה מותו של יותר מאדם אחד כתוצאה מהגדלת הסיכוי לחטיפה או לפיגוע חבלני אחר. הטענה הזו מתבססת על שני שיקולים נורמטיביים – שיקול רווחה ושיקול מוסרי.

שיקול הרווחה אומר שכאשר הממשלה מקבלת החלטות עליה להתחשב בהעדפותיהם ורצונותיהם של הפרטים – האזרחים. מחקרים רבים מצביעים על כך שהמחיר שכל אדם מוכן לשלם עבור הפחתת הסיכון באחוז קטן (או המחיר שהוא מוכן לקבל כדי להגדיל את הסיכון באחוז קטן) עולה ככל שסיכון הבסיס גבוה יותר. במונחים טכניים המשמעות היא שהתועלת של כל אדם אינה לינארית בהסתברות. במונחים פחות טכניים, אנשים רבים מוכנים לקבל סכומים שאינם מאד גבוהים עבור הגדלת הסיכון לחייהם באחוז קטן. אין זה אומר שיהיו מוכנים לוותר על חייהם תמורת סכום ששווה לאותו סכום, מחולק בסיכון. למשל – אם אדם מוכן לקבל סך של 100,000 ש"ח עבור עבודה שמגדילה את הסיכון לחייו ב1% זה אינו אומר שיהיה מוכן לוותר על חייו תמורת 10 מליון ש"ח. חשוב להדגיש שאיני חושב שההעדפה הזו הינה 'טעות', או שאינה רציונלית. לכן, הממשלה צריכה להתחשב בהעדפה הזו, כמו בהעדפות אחרות של אזרחיה, כאשר היא מקבלת החלטות שנוגעות להם.

השיקול המוסרי אומר שיש הבדל בין החלטה של הממשלה שמשמעותה הגדלת הסיכון לכלל האוכלוסיה באופן שאזרח נוסף ימות, לבין החלטה להמית אזרח מזוהה, בהנחה שבשני המקרים האזרח שמת הוא תם וחף מכל פשע.  בעוד ההחלטה הראשונה היא אפשרית מבחינה מוסרית, השניה בלתי אפשרית. היא מסוג ההחלטות שהן בגדר tragic choices שמדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה.

הטענות הללו משמשות בסיס להחלטות שנעשות במדינה מדי יום. המשמעות היחידה שנובעת מהן היא שחיים סטטיסטיים שווים פחות מחייו של אדם מזוהה. מכך לא נובע שחייו של אדם מזוהה שווים אינסוף חיים סטטיסטיים. המספר שנקבתי בו – 50 חיי אדם שיפגעו בגין עיסקה להשבת גלעד שליט – היה דוגמא בלבד ואינו משקף את המספר שאני חושב שהוא נכון. יתרה מכך – בעיסקת שליט, כמו בכל עיסקה, יש שיקולים אסטרטגיים כאלה ואחרים שמן הראוי לקחתם. כל מה שטענתי הוא שהאמירה שחיים ייפגעו כתוצאה מהעיסקה אינה סיבה שלא לעשותה.

ודבר אחרון. הפוסט בענין גלעד שליט, כמו פוסטים קודמים שלי באותו נושא, באו בתגובה למתנגדים לעיסקה שטוענים שבחשיבה קרה ורציונלית צריך לדחות את העיסקה. איני טוען שחשיבה רציונלית היא היחידה האפשרית, אלא רק שחשיבה כזו אינה מוליכה למה שמתנגדי העיסקה מנסים לטעון.

תודה לעוזי, יוני וגיל על הערותיהם.

חיים סטטיסטיים

לכתבה זהה בNRG ולתגובות עליה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/130/024.html?hp=1&cat=479

בויכוחים על עיסקה לשחרורו של גלעד שליט חוזרות ועולות שתי טענות מרכזיות: הטענה האחת היא שהטרוריסטים שישוחררו יגרמו בעתיד למותם של ישראלים נוספים. הטענה היא שזה אינו מוסרי להציל אדם אחד במחיר חייהם של רבים אחרים. הטענה השניה היא שעיסקה כזו תוכיח לארגוני הטרור שכדאי להם לחטוף עוד חיילים ישראלים ולבצע מעשי טרור. התוצאה עלולה להיות שהסיכוי למעשי טרור וחטיפה יגדל. שתי הטענות הללו הן בעייתיות.

ראשית לגבי המחיר שישולם בחיי אדם. שאלה היא האם באמת הטרוריסטים המשוחררים יגדילו את מספר הנפגעים בעתיד, בהשוואה למספר הנפגעים הצפוי ממעשי טרור אילו אותם טרוריסטים יינמקו בכלא. אולם גם אם התשובה לשאלה זו חיובית, ההבדל המשמעותי בין גלעד שליט לבין האנשים שיפגעו בעתיד, הוא שגלעד הוא אדם שאנו יודעים את זהותו כבר היום. הצלת חייו, היא הצלה וודאית. לעומת זאת, לא ניתן לדעת מי יהיו הנפגעים העתידיים כתוצאה משחרור הטרוריסטים. זה יכול להיות כל אחד מאיתנו. הסיכוי למותו של כל אחד מאיתנו יגדל. החיים שייפגעו בעתיד הם חיים סטטיסטיים.

ההחלטה מהו המחיר שיש לשלם בחיי אדם שיפגעו בסיכוי זה או אחר בעתיד היא החלטה שהמדינה צריכה לעשותה מדי יום. כך, למשל, כאשר המדינה מחליטה כמה להשקיע באמצעי בטיחות בדרכים היא יודעת שהשקעה מסוימת תחסוך מספר ידוע של חיי אדם בשנה. המדינה צריכה להחליט האם ההשקעה היא מוצדקת, בהינתן מספר החיים שינצלו. החלטותיה של המדינה בשאלה זו ובשאלות דומות מצביעה על כך שהשווי שהמדינה מוכנה לשלם עבור חייו הסטטיסטיים של אדם אחד שינצל אינו בלתי מוגבל. לעומת זאת, כאשר המדינה נדרשת להציל את חייו של אדם מזוהה, שנפגע בתאונת דרכים, בטיפול בבית החולים, המחיר שהיא מוכנה לשלם הוא גבוה בהרבה. זה ההבדל בין חיים סטטיסטיים לחיים ודאיים. הפחתת מספר הנפגעים בתאונות דרכים בעתיד מצילה חיים סטטיסטיים, ואילו חייו של מי שכבר נפגע הם חיים אמיתיים של אדם מזוהה. שווים של חיים סטטיסטיים נמוך בהרבה. לכן, החלטה של הממשלה שתביא לאובדן חמישים חיי אדם סטטיסטיים עשויה להיות נכונה, אם התמורה היא שחרורו והצלתו הוודאיים של גלעד.

שנית, לגבי הגדלת התמריץ לחטוף חיילים ולבצע מעשי טרור. הטענה היא שכתוצאה מהגדלת התמריץ הזה הסיכוי של כל אחד מאיתנו להיפגע בעתיד יגדל. גם כאן, יש לבדוק תחילה האם ההנחה שהסיכוי הזה אכן יגדל היא נכונה. אולם, בהנחה שההנחה נכונה השאלה שכל אחד יכול לשאול את עצמו היא מהו הסיכוי המוגדל שהיה מוכן לשאת בו, תמורת הידיעה שאם יחטף, יוחזר בעיסקה מאוחר יותר. לדוגמא, אם הסיכוי להיחטף הוא 1 ל10,000 אם לא מתבצעת עיסקה לשחרור חטופים, אולם הסיכוי הוא כפול –  2 ל10,000 אם מתבצעות עיסקאות כאלה, השאלה היא מה כל אחד מאיתנו מעדיף. סיכוי נמוך יותר, ללא שחרור, או סיכוי גבוה יותר עם סיכוי גבוה לשחרור. התשובה לשאלה הזו אינה ברורה כפי שמתנגדי העיסקה לשחרור גלעד שליט מנסים להציג אותה. הידיעה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי לשחרר חייל שנחטף עשויה להיות מוצדקת, עבור כל חייל המשרת היום, גם אם ידע שהסיכוי שיחטף יגדל עקב כך. ההשוואה אינה בין סיכוי נמוך להיחטף לסיכוי גבוה להיחטף, אלא בין סיכוי נמוך להיחטף אך לא להיות משוחרר, לסיכוי גבוה יותר להיחטף, אך להיות משוחרר בסופו של דבר.

בזיון בית משפט – עד היכן

בג"צ החליט לכוף את החיוב לשלוח את הבנות האשכנזיות לבית הספר בעמנואל על הורי הבנות. הוא עשה זאת במסגרת פקודת בזיון בית המשפט, למרות שההורים אינם צד להליך בבג"צ. זהו מהלך חריג, מאחר שהוא נוגע, בין היתר, לסמכותו של בג"צ על ההורים הללו.

בג"צ עשה זאת בהסתמך על הלכה שיצאה מתחת ידו של השופט ברק בע"א 371/78 מוניות הדר נ' ביטון. השופט ברק קבע:

, במסגרת סעיף 6 לפקודה. כשם שאין לומר כי כל ביזיון על-ידי זר הוא תמיד פלילי באופיו, כן אין לומר כי כל ביזיון על-ידי זר הוא תמיד אזרחי באופיו. יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כך, למשל, מקום שהתנהגותו של הזר בעבר מעידה כי הוא עשוי לחזור עליה אף בעתיד, ובכך הוא יביא לידי אי קיום הצו השיפוטי על-ידי החייב בו בעתיד, כי אז יש מקום לפעול נגד הזר באמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הפעולה אינה הענשה על העבר, אלא כיבוד הצו בעתיד. לעומת זאת, אם הפעולה בעבר היא פעולה מבודדת, שאין בה כדי להביא לאי קיום הצו בעתיד על-ידי החייב בו, לא יהא מקום לנקוט אמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הסנקציה תהא עונשית בלבד.

 

ולאחר מכן קבע:

גישתנו העקרונית, כי אף "זר" לצו המניעה עשוי במקרים מתאימים להתחייב באחריות על-פי סעיף 6 לפקודה, מעוררת את השאלה מיהו אותו "זר". נראה לי כי בענין זה אין זה אפשרי ואף אין זה רצוי, לקבוע מבחנים נוקשים. רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המרית צו בית-המשפט בעתיד.

 

האם ניתן יהיה במסגרת פקודת בזיון בית משפט לאכוף את פסק הדין על הרבנים אשר לגירסת ההורים מונעים מהם ציות לצו בג"צ?

 

רצ"ב קישורים לשתי החלטות העליון בענין :

http://elyon1.court.gov.il/files/08/670/010/k43/08010670.k43.pdf

http://elyon1.court.gov.il/files/08/670/010/k39/08010670.k39.pdf

אלון