Monthly Archives: ינואר 2008

לפזר את מסך העישון: חלק ב'

בחלק א' הסברתי מדוע קיימת הדדיות בין המעשן ללא מעשן, ומדוע האיסור על עישון אינו בהכרח יעיל או רצוי. בחלק זה אני בוחן האם ניתן להסתמך על השוק אשר יחלק את המקומות לכאלה שניתן לעשן בהם ולכאלה שהעישון בהם אסור, או שמא יש צורך בהתערבות של המדינה בדרך של רגולציה. אני חייב לומר שהנושא מסובך ולכן מה שכתוב כאן הוא רק קריאה למחשבה נוספת ולתגובות אינטליגנטיות!
 
לכאורה, ניתן היה לחשוב שדווקא במקומות בילוי פרטיים המשרתים את הציבור אין בעיה של השפעות חיצוניות של העישון. הרי בעליו של  מקום הבילוי נושא בעלויות שגורמים הלקוחות המעשנים, שכן ההשפעה השלילית על הלקוחות שאינם מעשנים תשפיע על רצונם להיכנס למקום הבילוי. ולהיפך, ההשפעה השלילית של איסור עישון במקום הבילוי תשפיע על רצונם של המעשנים לעשות בו שימוש, ולכן בעליו של מקום הבילוי ייקח את ההשפעה הזו בחשבון. לשם הדוגמא, אם יש 100 לקוחות ו20 מתוכם מעשנים הבעלים של מקום הבילוי ישווה את הביקוש למקום הבילוי כאשר העישון מותר לביקוש כאשר העישון אסור ויקבע מהו הרווח הגדול יותר. מאחר שהרווח בכל מצב משקף (באופן גס ובלתי מדויק) את התועלת של הנהנים מול ההפסד של הסובלים, הרי התוצאה תהיה לכאורה יעילה.
 
יתרה מכך, אם יש תחרות בין מספר מקומות בילוי, התוצאה עשויה להיות היעילה ביותר האפשרית. נניח, למשל, שיש חמישה פאבים, בדוגמא הקודמת. מאחר שיש תחרות ביניהם, ובהנחה שכולם נותנים שירות והנאה זהים, קל להראות ששיווי המשקל היחיד יהיה כאשר ארבעה פאבים יאסרו עישון ואילו החמישי יתיר עישון. אף אחד מהם לא יוכל להרוויח יותר באמצעות שינוי הכלל הנוהג אצלו.

כמו כן, אם ניתן לחלק את המרחב במקום הבילוי לאיזור מעשנים ולאיזור של לא מעשנים, יתכן שכל אחד מהפאבים יקצה את המרחב בהתאם לביקוש היחסי לאיזורים אלה. אפשרות אחרת להקצאה בין מעשנים ללא מעשנים היא הקצאה של זמן – בית קולנוע אשר יקצה חלק מההצגות בו למעשנים וחלק ללא מעשנים, לפי הביקושים היחסיים, עשוי להרוויח יותר מבית קולנוע שלא יבצע הקצאה כזו. לפיכך, כאשר ישנן אפשרויות של הקצאת מרחב או זמן בין המעשנים ללא מעשנים, בין בכל מקום בנפרד, ובין בשוק ככלל, נראה שהתוצאה תהיה היעילה ביותר האפשרית – כולם יהנו ואף אחד לא יסבול. אין צורך בהתערבות ממשלתית!
 
אבל, כפוקד פאבים מזדמן, אני חייב להודות שעד לשינוי החוק לא נתקלתי באף פאב שאסר עישון. לכאורה, אם אפילו רק 10% מפוקדי הפאבים אינם מעונינים בסביבת מעשנים, היינו צריכים למצוא כ10% מהפאבים אשר אוסרים עישון, עוד לפני שינוי החוק. מה הסיבה לכך שזה לא היה המצב?
 
על אף הדיון הרב בנזקי העישון ומטרדיו, רוב האנשים, גם אותם שאינם מעשנים, אינם נותנים חשיבות גדולה לנזקים ומטרדים אלה. הלא מעשנים מוכנים להיכנס לפאב גם אם יש בו מעשנים. בכך לא די. כדי להשלים את הטיעון צריך להבין מדוע הלא מעשנים יבחרו ללכת לפאב שבו מותר לעשן גם כאשר יש פאב האוסר עישון. הסיבה לכך היא שהבילוי בפאב הוא בדרך כלל בילוי חברתי ולא אינדיבידואלי. אנשים הולכים לפאבים בזוגות ובקבוצות. נניח כעת שיש קבוצה המעוניינת ללכת לפאב וש90% מהקבוצה הם מעשנים. הקבוצה תבחר, כמובן, ללכת לפאב שבו העישון מותר. פאבים שבהם העישון אסור יזכו רק לביקורם של בודדים וקבוצות שאחוז הלא מעשנים בהם גדול מספיק כדי שיבחרו באותם פאבים. אם אחוז המעשנים בקרב פוקדי הפאבים הוא גדול, התוצאה תהיה שיש סיכוי משמעותי שכל הפאבים יאפשרו עישון.
 
האם מצאנו הצדקה להתערבות בשוק? באופן עקרוני לא, משום שהתוצאה עדיין יעילה יותר מאשר במצב שבו העישון אסור. זה יהיה נכון גם אם שיווי המשקל שבו בכל הפאבים העישון מותר גורם לקבוצה גדולה של לא מעשנים שהיו מעוניינים ללכת לפאבים להדיר רגליהם מהם, ולבחור בצורות בילוי חלופיות. צורות הבילוי החלופיות גם הן דרך של הקצאה – אמנם לא של מרחב או זמן אלא של בילוי, בין מעשנים ללא מעשנים, והיא עשויה להיות יעילה.
 
נסכם: במקומות שבהם ניתן להקצות מרחב או זמן בין מעשנים ללא מעשנים, ויש תחרות בשוק, אין שום צורך בהתערבות. השוק יסדיר את ההקצאה היעילה. גם במקומות שבהם לא ניתן לבצע הקצאה כזו הבחירה של השוק תהיה יעילה, והיא תבצע את הפגיעה שהיא החמורה פחות – במעשנים או בלא מעשנים.
 
ניתן לראות זאת בדרך שבה השוק מטפל במטרד אחר, מטרד הטלפונים הסלולרים. בתי קולנוע מחייבים כיבוי של הטלפונים הסלולרים ומשתדלים לאכוף זאת בדרך של התראה והסברה. זאת משום שאכיפה כזו גורמת לתועלת גדולה יותר מאשר המצב שהיה מתקיים ללא אכיפה – כאשר את היעילות מודדים בתועלת משימוש בטלפון הסלולרי כפול מספר האנשים החייבים לעשות שימוש כזה, אל מול התועלת מכך שלא יעשה שימוש כזה כפול מספר האנשים (הרב עשרות מונים) שנהנה מאיסור על השימוש. מנגד, בתי קפה אינם אוסרים על שימוש בטלפונים סלולרים, על אף שיש בכך כדי להטריד את חלק מיושביהם. ככל הנראה המטרד בבתי הקפה נמוך לעומת התועלת הכוללת מהשימוש בטלפונים הסלולרים.
 
הסיפור עדיין אינו גמור. נושא אחד נותר לדיון והוא ההשפעה שיש לכללים המשפטיים מחד, ולפרסומת שנוקטות חברות הסיגריות מאידך, על ההעדפות של הפרטים. נושא זה כולל גם את החשש מהתמכרות לעישון ואת ההשפעות על הדור הצעיר. בנושא זה אדון בחלק ג' בשבוע הבא.

לפזר את מסך העישון: חלק א'

לפני כחודשיים נכנס לתוקפו תיקון לחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים (אשר, בין היתר, החליף גם את שמו של החוק ל"חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים וחשיפה לעישון"). התיקון לחוק הגדיל את הקנסות המוטלים על מעשנים במקומות ציבוריים ועל מחזיקי מקומות ציבוריים שבהם מעשנים, והגביר את החובות המוטלות על אותם מחזיקים למנוע עישון. כמו כן תחולת החוק הורחבה לפאבים, מועדונים ודיסקוטקים, מקומות שנחשבו למעוזי המעשנים בעבר.
 
בדומה לתיקון לפקודת התעבורה המחייב חבישת קסדה ברכיבה על אופנים, שעליו חיוויתי דעתי בבלוג הזה בעבר, כך גם בחוק למניעת העישון מתערבת המדינה בבחירותיו הפרטיות של האזרח. אולם בשונה מחבישת הקסדה, אשר אינה משפיעה על אף אחד למעט חובש הקסדה (רוכב האופנים), העישון משפיע לרעה על אנשים בסביבתו של המעשן. נדמה, לכן, שההבדל הזה מוליך באופן אוטומטי למסקנה שאת העישון יש לאסור. הפוסט הזה ינסה לבחון את המסקנה הזו.
 
נניח ששני אנשים, סמוקי וירוקי, מתגוררים יחד: סמוקי נהנה לעשן, והוא מעדיף להמשיך לעשן למרות הסיכון שהעישון יגרום לו לנזקים בעתיד. העישון גורם למטרד ולנזקים לא רק לסמוקי אלא גם לירוקי שגר איתו ושואף את העשן שהוא מייצר. ירוקי סובל מריח הסיגריות, מהעשן בעיניו, ומהסיכוי שיחלה בעתיד במחלות שונות בגלל עשן הסיגריות שאליו נחשף. האם יש לאסור על סמוקי לעשן בבית?
 
התשובה לשאלה זו, כך מסתבר, אינה ברורה מאליה. העובדה שאנו רואים בעישון מטרד, בסמוקי מטריד ומזיק ובירוקי נפגע מהמטרד אינה נובעת ממצב 'טבעי' אלא מהגדרתנו את נקודת המוצא – נקודת הייחוס. אם נקודת הייחוס הינה ללא עישון אז סמוקי שמעשן גורם לנזק לירוקי. אולם אם נקודת הייחוס היא שהעישון מותר אז ירוקי, אם ימנע מסמוקי לעשן, יגרום לו לנזק. ניתן להסביר את הנקודה הזו גם בדרך אחרת: נניח שהנאתו של סמוקי מעישון (בניכוי הנזקים שנגרמים לו) שווה ל100. אם נאסור על סמוקי לעשן נגרום לו למעשה לאובדן הנאה של 100, שזהה לנזק בסך 100 שהיינו גורמים לו. סמוקי, למשל, יהיה מוכן שנגרום לו נזק אחר ששוויו נמוך מ100 אולם נתיר לו לעשן. כשם שסמוקי מזיק לירוקי כאשר הוא מעשן, כך ירוקי מזיק לסמוקי כאשר הוא מונע ממנו לעשן.
 
אם כך, כיצד נכריע האם רצוי לאסור על סמוקי לעשן? בעיה דומה הוצגה על ידי זוכה פרס נובל לכלכלה Ronald Coase במאמרו The Problem of Social Cost. ההבחנה הראשונה שעשה Coase היתה שאכן המצב הוא הדדי ותלוי בהגדרת הזכויות והחובות בין הצדדים. ההבחנה השניה שעשה היתה בין מצב שבו השנים יכולים לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם לבין מצב שבו הם אינם יכולים לעשות זאת. כאשר סמוקי וירוקי יכולים לנהל משא ומתן הם יכולים להסכים שסמוקי לא יעשן גם אם מותר לו לעשן, או שסמוקי יעשן אף אם הדבר אסור. אם העישון אסור והנזק לירוקי מהעישון הוא 120, הוא ישלם לסמוקי סכום בין 100 ל120 וסמוקי יקבל את הסכום הזה תמורת הסכמתו להפסיק לעשן. מנגד, אם העישון אסור סמוקי לא יעשן משום שהנאתו, 100, נמוכה מהסכום שיצטרך לשלם לירוקי כפיצוי עבור הנזק שנגרם לו. בין אם מותר לעשן ובין אם לאו, בסופו של דבר סמוקי לא יעשן. באופן דומה ניתן להראות שאם הנזק לירוקי הוא רק 80, סמוקי יקנה ממנו את זכותו לעשן גם אם העישון אסור, תמורת סכום בין 80 ל100. המסקנה של Coase היתה שכאשר אין בעיה לנהל משא ומתן כזה התוצאה הסופית – האם סמוקי יעשן או לא – לא תהיה תלויה בשאלה האם מותר או אסור לעשן (אם כי שאלה זו תקבע מי 'יתעשר' בסופה של העיסקה – סמוקי או ירוקי).
 
הבעיה, כמובן, שבדרך כלל אין אפשרות לנהל משא ומתן בין מעשנים ללא מעשנים. הצדדים אינם מכירים אחד את האחר, הם רבים ואי אפשר להגיע להסכם שיכלול את כולם. אולם הדיון הקודם מרמז מהו הפתרון הראוי במצב כזה. כדי להגיע לפתרון הזה צריך למדוד את התועלת (לאחר ניכוי נזקים) לסמוקי ואת הנזק לירוקי. באופן עקרוני, כאשר התועלת לסמוקי גדולה מהנזק לירוקי צריך לאפשר לסמוקי לעשן, ולהיפך, כאשר התועלת לסמוקי קטנה מהנזק לירוקי צריך לאסור על סמוקי לעשן.
 
העניינים מסתבכים עוד משום שקיימות אלטרנטיבות נוספות. ירוקי יכול, למשל, לצאת מהבית כאשר סמוקי מעשן. גם סמוקי יכול לצאת מהבית כאשר הוא מעשן. לכן, נצטרך להשוות בין התועלת לסמוקי בניכוי הנזק שנגרם לירוקי שצריך לצאת מהבית בכל פעם שסמוקי מעשן (בהנחה שהוא מעדיף לצאת מהבית ולא לנשום את עשן הסיגריות), לבין התועלת לסמוקי כאשר הוא צריך לעשן מחוץ לבית.
 
אם נעבור למצב מופשט פחות, כדי לענות על השאלה האם ראוי לאסור עישון במקום ציבורי מסויים, נניח בבית קולנוע, נצטרך להשוות את הנזק שייגרם למעשנים אם לא יוכלו לעשן בתוך הקולנוע, לנזק שייגרם ללא מעשנים אם יאלצו לסבול את עשן הסיגריות. בהנחה שאחוז המעשנים הוא קטן התשובה לשאלה זו ברורה – הנזק שיגרם למעט מעשנים שיאלצו להמתין ולא לעשן בקולנוע קטן מהנזק שיגרם ליתר האנשים אם יאלצו לסבול את עשן הסיגריות.
 
אולם אז עולה השאלה מה אם אחוז המעשנים הוא גבוה מאד. נניח שהמקום הציבורי הוא פאב ונניח שהציבור המעונין לשתות בפאב מורכב ברובו ממעשנים. במקרה כזה יכול להיות שהנזק שיגרם למעשנים שיצטרכו לעשן מחוץ לפאב אם העישון יהיה אסור יהיה גדול מהנזק שיגרם ללא מעשנים מכך שיא
לצו לסבול את עשן הסיגריות, או לחלופין לוותר על הביקור בפאב.
 
כדי לראות שהדיון כולו אינו מנותק מהמציאות נחשוב על דוגמא קרובה של זיהום אוויר שאותו אנו כולנו מקבלים כמובן מאליו – עשן הנפלט מרכבים בכביש. על אף שעשן זה גורם נזק לכל מי שנחשף לו, פליטת העשן ממכוניות היא מותרת ולא ניתן לחייב את נהגי הרכב לפצות את מי ששואפים את העשן שהם פולטים. אנו מכירים בכך שהנזק שנגרם מעשן המכוניות נמוך מהתועלת מהשימוש בהן.
 
הדיון הוא מורכב יותר. לעישון יש השפעות ממכרות, יצרני הסיגריות מעוניינים בהפצתו, יש לעישון השפעות חברתיות, והמקומות הציבוריים נמצאים בתחרות על לקוחות. כל אלה מסבכים את הדיון, אולם על כך ארחיב בפוסט הבא. בינתיים, אשמח לתגובות.

חזרה מהכפור – החלטות שלא לאשר פשרה בתובענה ייצוגית

מזה זמן רב שלא עלתה כאן שום רשימה, בגלל עומס מאמרים והוראה….

בכל מקרה, לאחרונה ניתנו שני פסקי דין מעולים בבית המשפט המחוזי, אשר סרבו לאשר פשרות בתובענות ייצוגיות. המגמה, של גישה אקטיביסטית בביקורת בית המשפט על פשרות בתובענות ייצוגיות, היא מבורכת.

פסק הדין הראשון, של השופטת רות רונן, עסק בפשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה כנגד חברת הביטוח הראל, בטענה שלא ניתן גילוי מלא לגבי חישוב תגמולי ביטוח עבור רכב שנגנב או שנגרם לו "אובדן גמור" מסיבה אחרת. לפי הפשרה תרענן חברת הביטוח את חובות הגילוי לעובדיה וסוכניה, המבוטחים החברים בקבוצה יאבדו את זכותם להגשת תביעה בגין גילוי לא נאות, הפשרה לא תיבדק על ידי בודק למרות הוראות החוק, עורך הדין יקבל 182,500 ש"ח והתובע המייצג 33,500 ש"ח. השופטת רונן קבעה שהסדר הפשרה אינו נותן פיצוי לחברי הקבוצה המיוצגת ולכן הוא משקף הערכה משפטית לא נכונה לפיה אין להם כל סיכוי להצליח בתביעה לפיצויים. השופטת רונן גם הסבירה מתי לדעתה יהיה ראוי לתת סעד הנוגע לקבוצת לקוחות עתידיים שאינה חופפת לקבוצה שבשמה הוגשה התביעה.

פסק הדין השני, של השופט יצחק ענבר, עסק בפשרה בתובענה ייצוגית שנגעה לתאור מוטעה של מכשיר טלוויזיה שנחזה להיות מתוצרת LENCO בעוד שלמעשה יוצר על ידי חברה אחרת. הסדר הפשרה התחייב להסיר את ההטעיה בעתיד, וכן לתת הנחה לחברי הקבוצה ברכישת מוצרים מחברת ישפאר מוצרי צריכה, אשר באה בנעלי הנתבעת המקורית. בית המשפט סרב לאשר את הפשרה (לפי בקשת המועצה הישראלית לצרכנות) משום שסבר שאין היא מקדמת את מטרותיה של התובענה הייצוגית  – הרתעה ופיצוי.