על שיתוף הדרגתי בנכסי בני זוג

הארץ רעשה בעקבות פסק דינו של שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, בבג"צ 4602/13 פלונית נ' בית הדין האזורי בחיפה. נכתב שהשופט שטיין "נכנע לפסק דין שוביניסטי שמחזיר אותנו שנים אחורה", כי בית המשפט העליון היה חייב להתערב בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ומשלא עשה כן כשל בתפקידו "הכשל של מערכת הצדק כאן הוא בוטה, מהדהד ומפחיד. בג"ץ נרדם בשמירה על זכויות האישה", וכי פסק דינו "משקף מעין אנרכיזם משפטי המציב את העליון על המסלול לקראת הפיכתו ל"בית שופטים"". 

השאלה שבגינה הוגשה העתירה לבג"ץ נגעה לשאלת השיתוף הספציפי בבית המגורים, שנבנה על מגרש שהיה בבעלות הבעל מכוח ירושה, ושאותו הביא לנישואים. בית המגורים נבנה בעיסקת קומבינציה עם קבלן שקיבל תמורת הבנייה 3/4 מהמגרש, כל זאת מספר שנים לאחר שבני הזוג התחתנו. בני הזוג היו נשואים במשך 32 שנים והתגוררו יחד כ20 שנים בבית המגורים עד לקרע ביניהם בשנת 2013.

בית הדין הרבני האיזורי פסק כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים, בהסתמך על דברים שאמר הבעל בעתירה קודמת בבית המשפט העליון; על שיפוץ שערכו בני הזוג בבית; על כך שהבית נבנה לאחר שבני הזוג כבר היו נשואים; ועל אווירת השיתוף ששררה בבית עד למועד הקרע בין בני הזוג.

בית הדין הרבני הגדול הפך את פסק דינו של בית הדין האיזורי. לעמדתו, האינדיקציות להוכחת שיתוף ספציפי לא היו משמעותיות דיין, ולכן האשה לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי לסתור את החזקה הקיימת בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, אשר קובע כי עם פקיעת הנישואין זכאים בני הזוג למחצית שווים של כלל נכסיהם, למעט "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין". בית הדין הרבני הגדול הוסיף גם שהאשה בגדה בבעלה וכי חויבה בגט לאחר שהוטלו עליה צווי הגבלה וכי לכך יש חשיבות לצורך מסקנה על כוונת השיתוף.

בית המשפט העליון, בדעת רוב של השופטים שטיין ומינץ, וכנגד דעתו החולקת של השופט עמית, דחה את עתירתה של האשה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. השופט עמית, בדעת מיעוט, קבע כי יש להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, משום שלגישתו "קריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של העותרת, הוא שהיטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו." השופט מינץ, בדעת הרוב, קבע כי בית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו, שכן דעת הרוב הגיעו למסקנה שלא התקיימה כוונת שיתוף של הבעל בבית המגורים, במנותק מהבגידה. לפיכך, לא התקיימה עילה להתערבות של בג"ץ בפסק הדין. השופט שטיין הצטרף למסקנתו של השופט מינץ, אולם הוסיף וקבע כי שקילתה של בגידת האשה בבעלה כחלק ממכלול העובדות הרלוונטיות לענין שותפות בבית המגורים איננה בגדר טעות גלויה ומוכחת על הפסק, ובוודאי שאינה מהווה חריגה מסמכות. לגישתו "בהעדרו של הסכם מפורש, השאלה האם נתקיים שיתוף בנכס במקרה דנן או במקרה אחר, היא שאלה עובדתית…ואפשר שנראה בה שאלה מעורבת של דין ושל עובדה." לפיכך, קביעה של בית הדין הרבני בענין זה היא קביעה עובדתית, שבג"ץ אינו צריך להתערב בה.

***

המסקנה שקיום יחסים מחוץ לנישואין בסמוך לפירוקם מעיד על העדר כוונת שיתוף בין בני הזוג לאחר נישואין כה ארוכים, שלכל אורכם חיו בני הזוג בשיתוף מלא, ואשר גרו בבית המשותף לאורך כעשרים שנים, היא בעייתית. היא מניחה שההסכם בין בני הזוג היה לשיתוף בבית המגורים, בכפוף לכך שהאשה לא 'תבגוד' בבעלה עד לפירוק הנישואין, ללא תלות במשך הנישואין עד אותו מועד. למרות שהסכם כזה אפשרי, תנאיו מחמירים מאד עם האשה, ומייצגים כוח מיקוח משמעותי של הגבר, שאותו ניצל לכאורה במועד ההסכמה. יתרה מכך, מאחר שההסכם לא היה מפורש, לא ברור שהאשה היתה מודעת לו במועד שבו החליטה לפרק את הנישואין ולקיים יחסים מחוץ להם. מנגד, גם הקונסטרוקציה (פרי פסיקה קודמת של בית המשפט העליון) היוצרת הסכמה לשיתוף ספציפי מכוח חיים משותפים של בני הזוג, ובניגוד לכאורה ללשונו של חוק יחסי ממון, אינה חפה מתהיות, אם מתייחסים אליה מנקודת מבט הסכמית גרידא. במקרים רבים נכס שמביא בן זוג אל הנישואים הוא נכס שקיבל מהוריו, אשר צברו אותו בהשקעה ומאמצים רבים, ואשר לא היו רוצים שמחציתו של הנכס תישלל מילדם לאחר שיפרד מבן הזוג, בוודאי אם משך הנישואין אינו ארוך. על ניתוח ההתפתחות בפסיקה ביחס לשיתוף ספציפי כדאי לקרוא את ספרו המצוין של שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי.

אולם, הן ההכרה בשיתוף ספציפי, והן ההתעלמות ממנו, מניחים משטר בינארי המאפשר רק אחת משתי תוצאות – בעלות מלאה לבעלים המקורי, או בעלות משותפת בחלקים שווים לבני הזוג. משום מה, האפשרות לפיה חלקו של בן הזוג שאינו הבעלים המקורי בנכס יגדל עם התמשכות הנישואין, לא נדונה. האם שיתוף הדרגתי כזה עשוי להיות עדיף על פני האלטרנטיביות של בעלות מקורית או שיתוף מלא?

לשיתוף הדרגתי יש יתרונות בהשוואה למשטר בינארי: 

ראשית, מאחר שאין נקודה בזמן שבה כוונת השיתוף המלא מתממשת והנכס שהיה בבעלות בן הזוג שהביא אותו לנישואין הופך במחי יד לנכס משותף, הגדלה הדרגתית באחוזי הבעלות של בן הזוג האחר משקפת טוב יותר את המציאות. במקרים רבים, הגדלת אחוזי השיתוף באופן הדרגתי עשויה גם לממש באופן נאמן יותר את כוונת בני הזוג (והוריהם) .

שנית, כלל שיתוף מדורג מפחית את השונות בתוצאות האפשריות במחלוקת הבעלות בין בני הזוג כאשר הם עומדים בפני פירוק הנישואין. הפערים בין בני הזוג במשא ומתן בשלב הזה עשויים להיות קטנים יותר, ולכן הסיכוי לפשרה יגדל.

שלישית, כלל שיתוף מדורג היה מפחית מעוצמתו של האשם ביחסים הקנייניים בין בני הזוג. 'בגידתו' של בן זוג לקראת תום מערכת היחסים הזוגית, היתה יכולה להפסיק את הגדלת אחוזי השיתוף שרכש במשך חיי הנישואין בנכס. במקרה הקיצוני, אשם כזה היה יכול לגרור הפחתה מסויימת באחוז הבעלות של בן הזוג ה'בוגד'. אולם לפי כל גישה, השלכותיו של האשם היו נבחנות על רקע משך הנישואין ואופי יחסי השיתוף בין בני הזוג, והיו נמדדות בהתאם. התוצאה של 'הכל או לא כלום' היתה נמנעת, גם לגישת מי שהאשם לדידם רלוונטי ליחסי השיתוף בין בני הזוג. 

לבסוף, ההתניה על ברירת המחדל הופכת פשוטה יותר כאשר יש תפריט המאפשר חלופות רבות שניתן להסכים עליהן. יש לזכור שעל פי חוק יחסי ממון בני הזוג יכולים לכרות ביניהם הסכם ממון ולחלק את נכסיהם כרצונם. האפשרות לכרות הסכם כזה היתה יכולה להפחית ממשמעותה של ברירת המחדל שקובעים החוק והפסיקה, שכן בני הזוג היו יכולים תמיד להתנות על ברירת המחדל ולשנותה. אולם, בני זוג רבים נמנעים מלחתום על הסכם ממון במועד הנישואין או לאחריו, בעיקר כאשר מדובר בנישואין ראשונים. הצעה להסכם כזה על ידי בן זוג אחד עלולה להתפרש על ידי בן הזוג האחר כסימן להעדר אהבה ואמון. כתוצאה מכך, ברירת המחדל היא 'דביקה' והיא זו שחלה במקרים רבים. אולם זו אינה הסיבה היחידה לכך שהסכם כזה אינו נכרת. סיבה נוספת היא שהסכמה לגבי נכסים שבן זוג מביא עימו לנישואין היא מסובכת, משום שעליה להגדיר פרטים רבים שרק בהתקיימם תהפוך הבעלות בנכס למשותפת. לעומת זאת, הסכמה שמשנה רק את קצב הגדלת אחוזי השיתוף, שמתנה אותו ב'נקודות מעבר', או שמוסיפה או מחסירה תנאים ביחס לצמיחת השיתוף, עשויה לאפשר מסגרת נוחה ואפשרית יותר עבור בני זוג, בהינתן ברירת מחדל של שיתוף הדרגתי.

 ***

השיקולים הללו מצדיקים שקילה של האפשרות לשיתוף הדרגתי על ידי בתי המשפט. אולם יתכן שגם בהעדרה של התייחסות של בתי המשפט לאפשרות זו, בני זוג יכולים להשתמש בה כדי להתאים את יחסיהם הקנייניים למציאות שתתקיים ביניהם במהלך נישואיהם. הסכם ממון שיאפשר זאת יהיה לא רק שוויוני, אלא גם יעיל, מנקודת מבטם של בני זוג רבים והוריהם. ואכן, חיפוש אחר המושג "הסכם ממון מדורג" מעלה שהסכם כזה מוצע על ידי עורכי דין ללקוחותיהם. השוק, כך נראה, הבין מזמן את יתרונותיו של השיתוף ההדרגתי.